נִתֶּקֶת הַסִּירָה וּכְמוֹ בְּמִסְפָּרַיִם
נִקְטַע הַפְּתִיל בֵּין תְּמוֹל וּבֵין מָחָר.
מֶלְצַר הַגּוֹרָלוֹת מוֹשִׁיט לִי כּוֹס-לְחַיִּים:
״יִלְגֹּם נָא אֲדוֹנִי מִיֶּקֶב הַנֵּכָר.״

הֲלֹא יָדִי – הַזֹּאת! – מָזְגָה אֶת הַקֻּבַּעַת
וְהִיא גַם תַּגִּישֶׁנָּה לְמוֹ פִי.
הַתֹּרֶן מֵרָחוֹק כְּרֹאשׁ נִטְבַּע-לָדַעַת
שׁוֹקֵעַ וְעוֹלֶה. נִדְמֶה לִי: זֶה גוּפִי.

אֲנִי אֶגְמַע. אַךְ הֶרֶף כִּמְעַט רֶגַע...
עוֹד זִיז עֲקַלָּתוֹן!
עוֹד זְנִיק אֲחוֹרַנִּית!
נָא עֲקַלְקֵל דַּרְכִּי תּוֹפֵשׂ-הַהֶגֶה.
יוֹתֵר מִדַּי הֵישַׁרְתָּ קַבַּרְנִיט.