חיפוש

כתבי יד

בשנת 1935 שלונסקי ובני חבורתו הסתכסכו עם בעל קפה "רצקי" ועברו לקפה "אררט". שלונסקי הסביר כי בהתרגש עליהם המבול (הריב עם רצקי) חיפשו בני החבורה מקלט, והלא "אררט" הוא המקום שבו נחה תיבתו של נוח לאחר המבול...

 

אנקדוטות נוספות...

הַגְּדִי שֶׁחָזַר

הָעֶרֶב רָחַץ כַּפָּתוֹ כְּנֶגְדִּי
וַיִּרְבַּץ עַל כְּרָעַיִם וָכֶרֶס.
סִימָן לָאוֹרְחִים! וְאַךְ בָּאתָ:
הַגְּדִי?
הַגְּדִי שֶׁמִּשִּׁיר-הָעֶרֶשׂ!

הֶאֱמַנְתִּי מְאֹד אַךְ הִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי
כִּגְהֹר עַל אֲגַם הַיָּרֵחַ.
חָזַרְתָּ אֵלַי כָּל-כָּךְ אֱנוֹשִׁי:
מְבֻגָּר
וְעָיֵף
וְסוֹלֵחַ.

הִכַּרְתִּיךָ מִיָּד. בַּהִבְהוּב הָעוֹמֵם
שֶׁל הָאוֹר הַצֹּאנִי בָּעֵינַיִם
בַּהִמְנוֹן הַגִּדְיִי הַפּוֹעֶה סֶגוֹל-מֵם
הַ-מֶּה הַנִּצְחִי מוּל שָׁמַיִם.

וַאֲנִי
אַל תִּרְאֵנִי פִּקֵּח וָרָע.
אַל תַּרְשִׁיעַ נַפְשִׁי כִּי נָבוֹכָה.
הַבֵּן שֶׁהָלַךְ לְלִמּוּד הַתּוֹרָה
עוֹד פּוֹעֶה קָמַץ-אָלֶף כָּמוֹךָ.

וְהִנֵּה צַמְרְךָ – עוֹד לָבָן הוּא וָצַח
אַךְ יָמִים קָרַחְתָּם בּוֹ כְּבָר שָׂמוּ.
כִּי לוּחַ מִקִּיר מְרַמֵּז: הֵא תַּרְצַח
(זֶה צֵרוּף-אוֹתִיּוֹת – לְחִנָּם הוּא?)

לָמֶד-חֵת פְּעָמִים בִּדְלֵקָה הֶאְדִּים
הַסֻּלָּם הַמְקָרְבֵנִי הַמָּוְתָה
מִיּוֹם שֶׁלִּקְרַאת צִמּוּקִים-וּשְׁקֵדִים
הָלַכְתָּ הַגְּדִי וְלֹא שַׁבְתָּ.

הַגְּדִי שֶׁהָלַךְ.
וְהַבֵּן שֶׁהָלַךְ.
וְנִדְמֶה: הַסֻּלָּם כֹּה גָבֹהַּ.
אָז בְּאֶלֶף שְׁלַבָּיו הוּא נִצָּב כַּאֲנָךְ
בֵּין הַיֶּלֶד-וּגְדִי וֶאֱלוֹהַּ.

אָז מִקִּיר בְּחֶדְרִי לֹא בָּכוּ אֲבָנִים.
עַכְשָׁו הֵן בּוֹכוֹת עֶרֶב-עֶרֶב.
כִּי עַכְשָׁו...
כִּי עַכְשָׁו תַּחַת עֶרֶשׂ-בָּנִים
עוֹמֶדֶת חַיַּת-הַטֶּרֶף.

וְיוֹשְׁבוֹת אִמָּהוֹת עַל עַרְשֵׂי תִּינוֹקוֹת.
וּמְבַקֵּשׁ אֶת הַזֶּמֶר הַיֶּלֶד.
לַשָּׁוְא תְּנַסֶּינָה לָשִׁיר אוֹ לִבְכּוֹת.
הַזְּאֵב לְבַדּוֹ מְיַלֵּל עוֹד.

אַךְ אֲנִי – בִּזְכוּתְךָ! – עוֹד לִי שְׂחוֹק וְדִמְעָה
עוֹד שׁוֹכְנִים בִּי הָאָב וְהַנַּעַר
וּלְנֶגֶד הַזְּאֵב כְּכִפָּה אֲדֻמָּה
אֶאֱסֹף גַּרְגְּרִים בַּיַּעַר.

עַד שֶׁעֶרֶב אֶחָד בְּעוֹדֶנִּי אוֹסֵף
(כָּמוֹהָ – בַּדֶּרֶךְ אֶל סַבְתָּא)
צַמְרְךָ לִי הֵבִיאוּ כִּכְתֹנֶת יוֹסֵף
וְאָמְרוּ...
וְאָמְרוּ כִּי טֹרַפְתָּ.

זֵכֶר גְּדִי לִבְרָכָה.
אַךְ אֲנִי לְבַדִּי
הֲרִיחוֹתִי הַדָּם שֶׁבַּצֶּמֶר.
וָאֹמַר:
אֵיךְ נָשִׁיר בְּלִי הַשֶּׂה וְהַגְּדִי
בְּלִי הַלֹּבֶן הַצַּח שֶׁלַּזֶּמֶר?

מִנִּי אָז בִּקַּשְׁתִּיךָ אָחִי-בָּעִזִּים
(הַנֶּפֶשׁ הִדְמִיעָה וְשָׁרָה).
יָדַעְתִּי: הַרְחֵק מֵעֵיבָל-וּגְרִיזִים
תִּשָּׂא חֵטְא-אָדָם הַמִּדְבָּרָה.

רְאֵה: נִתְקָרְחוּ לִבּוֹתֵינוּ מִתֹּם
וְכָל שַׁדְמוֹתֵינוּ – מִדֶּשֶׁא.
עַל חֵטְא לֹא-חָטָאנוּ בָּגַרְנוּ פִּתְאֹם.
כִּי אָנוּ הַכֹּפֶר עַל פֶּשַׁע.

שָׂעִיר מִשְׁתַּלֵּחַ.
עֶגְלָה עֲרוּפָה.
הַבֵּן הֶעָקוּד עַל מִזְבֵּחַ.
אַךְ שַׁבְתָּ כָּמוֹנִי: אֶל אִמָּא יָפָה.
מְבֻגָּר
וְעָיֵף
וְסוֹלֵחַ.