חיפוש

המבואות לשירים במדור זה מבוססים על הספר "מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי" מאת חגית הלפרין בהשתתפות גליה שגיב, ספרית פועלים ומכון כץ, 1997.

יצא מן הארץ

שלונסקי עבד בעיתון דבר, אח"כ בעיתון הארץ ולבסוף עבר למשמר. כשנכנס למערכת משמר אמר, כי הוא יצא מן הארץ ויעמוד על המשמר לראות איך יפול דבר

חידודי לשון נוספים...

רכבת

[1923]

נדפס לראשונה במוסף לדבר, כרך א', גיל' 15, כ"ב בטבת תרפ"ו, אולם נכלל בספרים רק קרוב לשלושים שנה אחרי כן, כשכינס שלונסקי את שירתו במהדורת שירים (1954). בנוסח שכונס השמיט שלונסקי את חמש השורות האחרונות.
"רכבת" הוא שיר, שייחודו במצלול העשיר. זהו שיר המבטא בעיקר שכול, אבדן וייאוש. אנשי העלייה השלישית הזדהו עמו ומצאו בו פורקן לכאב השתרשותם בארץ. הנסיבות לכתיבת השיר קשורות במאבק להשלטת ההברה הספרדית בשירה העברית: שלונסקי התוודה, כי כתיבתו של שיר זה, יותר משהייתה פרי השראה, הייתה מעין תרגיל "מעבדתי", "טכני". "צריך לראותו כניסיון בתוך הוויכוח, לאור התנגדות משוררינו הקלאסיים למעבר אל ההברה הספרדית" אמר שלונסקי בריאיון (13.3.1970). "הברה ספרדית היא קורנסית, כולה מלרע, כולה הולמת. האשכנזית לעומתה מעודנת, שירה של אברכי־משי – – – השיר 'רכבת' היה לי ניסיון מעבדתי להיווכח באפשרויותיה של הספרדית, עידונה וגמישותה".
העובדה שראה בשיר הזה מעין שיר־מעבדה ("שיר לאבוראטוריה" בלשונו של שלונסקי), הביאה אותו ככל הנראה להחלטה שלא לכלול אותו בספריו. אולם בעת כינוס שיריו בשנת 1954, הוא החליט בכל זאת לכנסו.
אולם שלונסקי לא ראה בו רק שיר־מעבדה אלא גם שיר המשקף את ייסורי עלייתו ארצה בדרך־לא־דרך, ואת נדודיו של העם היהודי בכלל. אחיזה לדבריו אלו ניתן למצוא בשורות, כגון "מה תעית? טעות טעית?/ דרך רוסיה, פולין, ליטא –". אולם היסודות הביוגראפיים המועטים נבלעים בתוך המצלול, המשתלט על השיר. ברובד הצלילי בולטים היסודות האונומטופאיים. בעיקר בולטים בשיר ארבעה צלילים: הצליל F, המחקה את קולות הנשיפה של הרכבת, והצלילים K, SH המחקים את קולות השקשוק וכן שרשרת הצלילים TA־TA־TA, החוזרת הרבה ומחקה אף היא את צלילי הגלגלים על פסי הרכבת. קולותיה של הרכבת הנוסעת, התקתוק והשקשוק מהדהדים ברקע לכל אורך השיר.
בשיר "רכבת" בולטת הפואטיקה של שלונסקי, המשלבת את ההווי הארצישראלי החדש עם מסורת השירה הרוסית. בעיקר ניכרת השפעת ספרו של הסופר הרוסי אלכסנדר נברוב, טשקנט עיר הלחם (1921), שתרגם שלונסקי עצמו בשנת 1932. בספר זה מתואר הפזמון המתנגן במוחו של בגיבור הראשי מישקה, הנוסע ברכבת. פזמון זה בנוי על חיקוי צלילי של קולות הנסיעה ברכבת ושל מקצביה ממש כמו בפזמונו של שלונסקי "רכבת":

סַע – נָסַעְתָּ – חַת!
מַטָּה, מַטָּה, תְּרֵי!
תָּא־תָּא־תָּא! תָּא־תָּא־תָּא!
אִישׁ אַתָּה! אִישׁ אַתָּה!

חַת, חַת, חַת!

אַל תֵּחַת, תֵּחַת, אַל תֵּחַת! 
פּוּד־חִטָּה! פּוּד־חִטָּה!
פּוּד־פּוּד־פּוּד!



מקור ההשראה הארצישראלי היא "רכבת העמק" המפורסמת. ליצני הדור טענו שה"רכבת" של שלונסקי השאירה רושם רב יותר מאשר רכבת העמק. עד לתקופת שלונסקי כבר נכתבו בעברית לפחות שני שירים, המתארים את הרכבת ככלי תחבורה מהיר ואכזרי ומבליטים במצלול השיר את קולותיה: שירו של אפרים ליסיצקי "אל הקטר" (1912) והפואמה של יעקב לרנר "פיח־פיח" (1918). הדמיון הספרותי שבין שירו של ליסיצקי לשירו של שלונסקי מלמדים, שסביר להניח, כי גם "אל הקטר" שימש מקור השפעה לשירו של שלונסקי. לגבי השפעת שירו של יעקב לרנר על "רכבת" של שלונסקי העדות היא כפולה: הן דמיון טקסטואלי בין השירים והן עדות ביוגרפית. כמעט ודאי הדבר, ששלונסקי הכיר את שירו של לרנר, שכן יעקב לרנר היה מורהו של שלונסקי בגימנסיה העברית ביקטרינוסלאב בשנים 1916־1918. בשנת 1918 נדפסה הפואמה של לרנר ובוודאי הייתה ידועה לשלונסקי תלמידו.
בולטת בשיר גם השפעתו של הזרם הפוטוריסטי: תיאור הקצב המואץ של החיים העירוניים, תיאור חידושי הטכנולוגיה (הרכבת המהירה), התנועה האגרסיבית, האלימות והאכזריות של הרכבת המתוארת בשיר כיצור, שאין מלפניו רחמים והיא "משמידה", "מועכת", "מאבידה", "מולקת" ו"עורפת" את כל הנקרה בדרכה ללא הבחנה. במקום תיאורי אדם, יש כאן "דרמה של עצמים", "חיקויי המכונה", "אמנות של שאון", "דת החידוש, המקוריות, המהירות" המעוצבת באופן "אנטי רגשני" כמצוות המניפסטים הפוטוריסטיים.
"הופעת הבכורה" של השיר "רכבת" בקהל הייתה ברגע דרמטי ביותר: בליל שבת, ערב הפילוג ב"גדוד־העבודה" (סיוון, תרפ"ג). לוי טרנופוליר, בזיכרונותיו על שלונסקי ב"גדוד־העבודה" (24.2.1950), מתאר את הסיטואציה הדרמטית, שבה נקרא השיר, ואת הרושם שהשאיר על חברי הגדוד:
"ובאותו ליל שבת, ערב המועצה המכרעת, שנועד לחתוך את גורל הגדוד, נוכח גם שלונסקי. כרע וכידיד התהלך בין החברים בתל־יוסף, מלא רחשי חיבה. הכול הרגישו בסוד הזומם – פילוג. כל החושים מתחו לקראת משהו גורלי העתיד להתרחש כאן על הבמה הגדולה, שהוקמה במרכז החצר מערימת אלומות. והנה הופיע על הבמה שלונסקי וקרא את יצירתו החדשה ה'רכבת', שלא ראתה עוד אור בדפוס. רבים־רבים שישבו מכונסים בתוך עצמם, נפעמו מהמקצב שבשירה, שבקע כהולם־קרונות במירוץ הטרוף – וינשמו לרווחה." השיר הקצבי, המתוח, הטעון, ביטא את מצב רוחם של החברים שהיו נרגשים מאוד לקראת הישיבה, ועזר להם להתגבר על המתח ולחוש כאילו נפרקה המועקה מן הלב.
אחת העדויות להשפעתו של "רכבת" על הציבור היא זו של הסופר יוסף סערוני, שראה בשלונסקי את המשורר היחיד, שהיה משוחרר מכבלי ההתאקלמות בארץ. להפך, טען סערוני, "כל הארץ התאימה עצמה לקצב חרוזיו, לחידושי לשונו, לפזמוניו. האוויר היה עדיין ספוג מחיאות הכפיים ל'רכבת' שלו, להיט הימים ההם. דיקלמו וציטטו את השיר בבית וברחוב. בכל הופעותיו של המחבר היו תובעים בקולי קולות: 'הרכבת'!".

רַכֶּבֶת

דַּי!
אֵי־מִי עָקַד עַל גַּבֵּי הַפַּסִּים –
אֶת הַכֹּל.
צַוָּארִים רַכִּים, מְרֻטְפָּשִׁים
עַל הַפַּסִּים – –
מִי חוֹרֵז פֹּה,
מִי כּוֹרֵז פֹּה:
"שְׁכוֹל!"

הִנֵּה אָגִיחַ – רְכוּב־בַּרְזֶל –
אֲפַרְזֵל
אֶדְלֹק
וּבְמַסַּע־קוּרְיָר 1 אֶעֱרֹף
אֶמְלֹק –
אֶת הַכֹּל.

כִּי טוֹב לִי נוּעַ סְתָם בָּאָיִן.
נוּ, וּמָה אִם שְׁמִי הוּא: קַיִן
מִי יְפַרְכֵּס פֹּה חַי עֲדַיִן –
אֲמָעֵךְ!

רְכוּב־בַּרְזֶל אֲנִי – הַצִּדָּה!
מִי פֹּה אָב וָאֵם – הַגִּידָה!
פֶּן אַשְׁמִידָה
אַאֲבִידָה
הֵי, הַצִּדָּה!
וְאַחַר –

עוּף – עָיַפְתִּי:
עוּוּף – עָיַפְתִּי.
עוּף –

אַךְ נוֹשֶׁפֶת הָרַכֶּבֶת, שֵׁן חוֹרֶקֶת וְשׁוֹקֶקֶת:
הָלְאָה שֶׁקֶט! הָלְאָה שֶׁקֶט!
וּמְשַׁקְשֶׁקֶת:
תָּא־תָּא־תָּא!

וְטוֹרְדִים פַּסִּים: טֻאטֵאתָ.
וְטוֹרְדִים פַּסִּים: תִּעְתַּעְתָּ.
וְטוֹרְדִים פַּסִּים: לְמַטָּה
רַק לְמַטָּה –
אַתְּ, אַתָּה –

הָאֶתְמוֹל – פֶּה קָמוּץ. הַמָּחָר – פֶּה פָּתוּחַ.
וְטוֹרְדִים גַּלְגַּלִּים עִם פַּסִּים וְעִם רוּחַ:
אֵין תַּחֲנוֹת –
אֵין תַּחֲנוֹת –
הַתַּחֲנוֹת הֵנָּה רַק הֲכָנוֹת –
רַק הֲכָנוֹת –
מָה?

מָה, תָּעִיתָ? תְּעוֹת טָעִיתָ?
דֶּרֶךְ רוּסְיָה, פּוֹלִין, לִיטָא –
תָּא. טְעֵה. טְעִי. טְעוּ –
וְעַתָּה?

וְעַתָּה – פָּנַי אָלִיטָה:
הֵי, מָחָר, אַל בִּי תַּבִּיטָה!
תֵּן אָנוּחַ, תֵּן אַשְׁקִיטָה!
וְאִם הֻכֹּת –
אֻכַּת עַתָּה!

אַךְ נוֹשֶׁפֶת הָרַכֶּבֶת, שֵׁן חוֹרֶקֶת וְשׁוֹקֶקֶת:
הָלְאָה שֶׁקֶט! הָלְאָה שֶׁקֶט!
וּמְשַׁקְשֶׁקֶת:
אַל תִּטַּע!

אַל תִּטַּע! – לֹא עֵת עַתָּה!
טַע! טַע! טַע! – כִּי עֵת עַתָּה!
אַל תִּטַּע! אַל תִּטַּע!
טַע! טַע!

אַל תִּטַּע! וַאְנִי – טָרַפְתִּי.
אַל תִּטַּע! וַאְנִי – עָרַפְתִּי.
אַל תִּטַּע! וַאְנִי – עָיַפְתִּי.
וְהַלֵּב בִּי:
טַע! טַע! טַע!

אַךְ צוֹלֵעַ תְּמוֹלִי הַגִּבֵּן, הַקָּרוּחַ:
עוֹד מְאוּם לֹא נָתַתָּ – וְלָמָּה תָּנוּחַ?
וְטוֹרְדִים גַּלְגַּלִּים עִם פַּסִּים וְעִם רוּחַ:

מְאוּם
לֹא תַּתִּי
לֹא נָתַתָּ
לֹא נָתַנּוּ
לֹא נָתַתְּ
סְתָם
טֻאטֵאתָ
סְתָם
תִּעְתַּעְתָּ
סְתָם
לְמַטָּה

רַק לְמַטָּה
כֹּל גָּמַעְתִּי
מַתִּי – מַתָּ
מַתְנוּ – מַתֶּם
מֵתוּ –
מָת.2

אֵין תַּחֲנוֹת – אֵין תַּחֲנוֹת –
הַתַּחֲנוֹת הֵנָּה רַק הֲכָנוֹת –
רַק הֲכָנוֹת –
מָה?

עוּוּף – עָיַפְתִּי – – –

1 בנוסח שנכלל בשירים כרך א', עמ' 226, הוחלפה המילה הצרפתית "קוריר", (שפירושה "רץ", "שליח"), במילה "חזיז".
2 חמש השורות האחרונות של נוסח המוסף לדבר נמחקו והנוסח שנכלל בשירים מסתיים בשורה זו.

מדיה

מתוך הסרט "סיפור אהבה ישראלי" בימוי: דן וולמן