[1922]
הפזמון "קרועים אנו" נדפס פעם ראשונה בשלמות ב
כתובים, שנה ב', גיל' ל"ה – ו', ג' סיוון תרפ"ח (22.5.1928) במדור "זמירות" שיסד שלונסקי להפצת שיר־העם הארצישראלי. הפזמון כונס במהדורת
שירים, שיצאה ב־1954, כרך א', עמ' 230־231. שני הבתים הראשונים התפרסמו כבר בשנת 1925 בשירון
החלוצים תחת הכותרת "הללויה", ללא שם המחבר, וזו עדות להיקלטותו המהירה ולהפיכתו לשיר־עם. הפזמון כתוב בהברה האשכנזית.
בפזמון משולבים יסודות מהשירה הרוסית המודרניסטית ויסודות מן המסורת היהודית: אווירת פריקת העול, ההפקרות, והיחפנות לקוחות ממסורת שירת רוסיה בראשית המאה העשרים, ואילו ה"הללויה" וה"יום טוב" קשורים למסורת היהודית. חיי החלוצים חצויים בין כאב וייסורים הנובעים מהקשיים בתקופת העלייה השלישית לבין שמחת ההגשמה והילולה של הפקרות. אף הכותרת מאפשרת לראות את השיר בכפל פניו: החלוצים הקרועים ובלויים לעומת החלוצים הקרואים למשתה שמחה. לפי הכתוב בשירונים אחדים הלחינה את השיר אחותו של שלונסקי, המלחינה ורדינה שלונסקי, אולם במכתבה לדן אלמגור (7.11.1974) סיפרה ורדינה, כי היא כתבה רק את העיבוד ללחן. לדבריה, באמצע שנות השלושים ביקש ממנה שלונסקי שתכין "מלודקלאמאציה" לשיר הזה בשביל אשתו הראשונה לוסיה, שחקנית תיאטרון ה"אהל". לפי עדותה, שני אחיה, אברהם ודוב "הרכיבו" את הלחן והיא לא ידעה בדיוק מה מקורו. המנגינה, לדעתה, היא בהשפעת הפולקלור היהודי הרומני והיא גם העלתה סברה, שזו מנגינה שחיבר אביו של שלונסקי, טוביה.
חלקו השני של הלחן, לדברי ורדינה שלונסקי, הוא "מנגינה עממית מקורית – הורה סוערת, שהייתה אופיינית לאותה תקופה. אברהם חיבר את המלים לתוך הצלילים". ורדינה שלונסקי סיפרה, כי השיר הושר לראשונה ב"גדוד העבודה" בעין־חרוד (1922) על ידי אידה (יהודית), אחותו של שלונסקי, שלימים הייתה לזמרת אופרה. לאחר זמן נוספו לשיר ביצועים רבים. שרו אותו, בין השאר, השחקנית לוסיה שלונסקי, הזמר יוסף גולנד, הזמרת רבקה מחט (רעייתו של יעקב מחט מאנשי "חברה טראסק"), שחקנית תיאטרון "האהל" לאה דגנית והשחקנית מרים ברנשטיין־כהן.
השיר היה פופולארי בזמנו והפך להימנונם של החלוצים.
קְרוּעִים אָנוּ...
קְרוּעִים אָנוּ,
בְּלוּאִים אָנוּ –
לִכְבוֹד יוֹם־טוֹב נַעַד טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי.
הַלְלוּיָהּ!
הַלְלוּיָהּ!
הַלְלוּהוּ עַד בְּלִי דָי!
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף,
וְהַלֵּב יָרֹן־יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף,
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב.
רְעֵבִים אָנוּ,
צְמֵאִים אָנוּ, –
לִכְבוֹד יוֹם־טוֹב נְקַדֵּשׁ עַל לֶחֶם צָר.
הַלְלוּיָהּ!
הַלְלוּיָהּ!
הַלְלוּ מִן הַמֵּצָר.
וְהַלֵּב פָּרוּעַ וְרָעֵב
וְהַלֵּב יָרֹן־יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב...
– – – חֶבְרַיָּא בֹּאוּ!
מִתֹּהוּ אֱלֵי בֹּהוּ
אֶל בַּל־נֵדַע־מַה־שְׁמוֹ־הוּא
יַנְחֵנוּ הַגּוֹרָל.
רַק רוּחַ סְתָו גּוֹנֵחַ
כַּכֶּלֶב הַקֵּרֵחַ.
מָחָר – עוֹרֵב פּוֹרֵחַ.
אֶתְמוֹל – אִי, לַהֲדָם!
הָא לַחְמָא – לֶחֶם עֹנִי
וּבְשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי
מִי עוֹד מְאֻשַּׁר כָּמוֹנִי –
אֲנִי כַּפָּרָתוֹ!
עוֹלָם הַזֶּה – כַּזַּיִת.
עוֹלָם הַבָּא – הוּא פַּיִט.
אַשְׁרֵי כָּל בֶּן-בְּלִי־בַּיִת,
אַשְרֵי כָּל אִיש גַּם־זוּ! – –
– – נִתְהוֹלֵלָה,
נִתְחוֹלֵלָה,
נִשְׁתּוֹלֵלָה,
אָמֵן סֶלָה!
בִּסְחַרְחֹרֶת:
לֵב שִׁכֹּרֶת,
כַּצִּפֹּרֶת
אֶל הָאֵשׁ.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ,
מִי שֶׁאֵין לוֹ, –
פְּתַח אֶת פִּיהוּ,
יַיִן תֵּן לוֹ.
הֹלּוּ חֹלּוּ
צַעַר גֹּלּוּ,
הַלְלוּיָהּ,
לֵב יָחֵף – –