אֲנִי זוֹכֵר הֵיטֵב הַפִּתְאֹמוּת שֶׁהֱבִיכַתְנִי
לְשֵׁמַע צְלִיל קוֹלִי לָרִאשׁוֹנָה
מִסֶּרֶט הָרְשַׁמְקוֹל:
– הֲזֶה קוֹלִי?
קוֹלִי שֶׁלִּי?
הֵן כָּל יָמַי שָׂנֵאתִי קוֹל אֲשֶׁר כָּזֶה!
וְכִי לֹא מִשּׁוּם כָּךְ שׁוֹכֵחַ הָאָדָם חֲלוֹמוֹתָיו
בַּהֲקִיצוֹ
אֶלָּא אִם כֵּן יִפָּה אֶת מוּמֵיהֶם
בְּלֹא-יוֹדְעִים?
וְכִי לֹא מִשּׁוּם כָּךְ כָּל וִדּוּיָיו
(עַל הַצְּדָקוֹת וְהָעַוְלוֹת גַּם יַחַד)
עֵדוּת כּוֹזֶבֶת הֵם שֶׁל הַנּוֹגֵע-בַּדָּבָר?
גֻּזְמָה שֶׁלֹּא-מִדַּעַת?
מָחָר וַדַּאי יוֹכִיחוּ לִי גַם זֶה:
שֶׁכָּל מַרְאוֹת-עֵינַי וַעֲלִילַי
הִנָּם לֹא-כָּךְ
הִנָּם לֹא-הֵם
הִנָּם רַק חֶפְצִיּוֹת
שֶׁל הַנָּסִיךְ הַמִּתְחַטֵּא.
כָּךְ רוֹאֶה אָדָם מַרְאֵה עִירוֹ
בְּטַיִס עַל-קוֹלִי.
כָּךְ טַיָּסֵי-חָלָל רוֹאִים כּוֹכַב-לֶכְתֵּנוּ
שֶׁהוּא זָעִיר יוֹתֵר
נָאֶה יוֹתֵר –
יוֹתֵר…
אַךְ לֹא כְּמוֹ.
כָּךְ הַמֵּקִיץ זוֹכֵר קוֹרוֹת וַחֲלוֹמוֹת
כִּשְׁנֵי פָּנִים שֶׁל לַהֲדָם אֶחָד.
הוֹ פֶּתַע הַסּוּמָא בְּהִפָּקַח עֵינָיו
אֶל הַגּוּפִים בְּאֵין-לְבוּשׁ.