השלולית הקטנה והחברות הגדולה בין שלונסקי לאלתרמן

הרצאה לאקדמיה הלאומית למדע, 80 שנה ל"כוכבים בחוץ", 28.5.2018


חגית הלפרין
התפרסם ב"הארץ", תרבות וספרות, 9.9.2018

מאמרו של המשורר אברהם שלונסקי, "השלולית הקטנה והחברות הגדולה" עוסק בחברות בין סופרים כגורם מניע ומפרה את יצירתם. שלונסקי ניסה להוכיח, כי החברות אינה נגלית תמיד על פני השטח, והוא מנה צמדי סופרים, שנודעו בציבור כיריבים, ולעתים אף יריבים מושבעים. לדעתו מעבר ליריבות היומיומית היו בין זוגות סופרים אלה יחסי קרבה נפשיים עמוקים מעצם היותם אנשי רוח. קהל הקוראים צמא הרכילות והסנסציות, נהנה לעסוק בפרטים התפלים של ריבי הסופרים, ולהתפלש ב"שלולית הקטנה", שהיא סמל לריבים הקטנים והקטנוניים שבחיי היום יום. קהל הקוראים לא הבין כי הסופרים יודעים להתעלות מעל "שלוליות", ולהתחמם באור ה"חברות הגדולה" שהיא העיקר. לדעתו הריבים היו כקצף על פני המים וברגע של אמת, ברגעי צרה, התגייסו הסופרים לעזור למי שנחשבו יריביהם ('כתובים', 16.5.1929).

המאמר נכתב כשנתיים לפני שנוצר הקשר בין שלונסקי לבין אלתרמן ועל כן כמובן שלונסקי לא התכוון במאמרו לאלתרמן אלא ליחסיו עם שטיינמן ואולי גם ליחסיו עם ביאליק. אך מה שחשוב לענייננו הוא שהמאמר מבטא את דעתו של שלונסקי על מערכות יחסים בין סופרים, ומתאים למערכת היחסים בינו לבין אלתרמן.

לאור מאמר זה אנסה לסקור את הקשר בין שלונסקי לאלתרמן מראשיתו ולתאר את התפתחותו בשלושה שלבים. השלב הראשון הוא השלב שבו שלונסקי היה סנדקו של אלתרמן, מי שהכניסו בברית השירה, משורר שהוא העלה אותו ועזר לו לצמוח. בשלב זה אלתרמן היה המשורר הנחנך, שהעריך את שלונסקי וראה בו בר סמכא ועם זאת לא התרפס ולא התבטל בפניו. השלב השני, הוא השלב שבו הצטרף אלתרמן לחבורת "יחדיו" בשנת 1933, שלב שבו היו שלונסקי ואלתרמן שווי זכויות, שני המשוררים החשובים בעיני בני חבורתם, והשלב השלישי, התחיל כחמש שנים אחר כך, עם צאת ספרו של אלתרמן "כוכבים בחוץ". שלב זה נמשך עד אחרית ימיהם. בשלב זה דרך כוכבו של אלתרמן, התפרקה חבורת המשוררים שחסתה בצל כנפיו של שלונסקי והתפלגה לנאמני שלונסקי ולנאמני אלתרמן. בתקופה זו אלתרמן זכה להערכה ואהבה גם מחוץ לחבורה ורבים חשבו כי התלמיד עולה על רבו.

השלב הראשון : הסנדק – שלונסקי חונך את ביכורי שירתו של אלתרמן .

שלונסקי היה סנדקו של אלתרמן בספרות העברית, מי שחנך אותו מראשית צעדיו. היו אלה השנים שבהם הסתפח שלונסקי לאליעזר שטיינמן בעריכת כתב העת 'כתובים' – כתב העת שהוביל את המאבק נגד סופרי דור התחייה וביאליק בראשם. שלונסקי השתדל לקרב סופרים צעירים ומבטיחים שיוכלו לחזק את המחנה שלו מול המחנה של ביאליק, יגדילו את חבורת המשוררים הצעירים ויביאו בכנפיהם את "החדש". החשוב שבין הסופרים שחנך שלונסקי היה נתן אלתרמן. בשנת 1931 למד אלתרמן אגרונומיה בננסי שבצרפת, אך כל מעייניו היו נתונים לשירה והוא שלח לשלונסקי את שירו "בשטף עיר". שלונסקי נטל לידיו את היוזמה ופרסם את שירו של המשורר הצעיר בהבלטה ב'כתובים', בעמוד הראשון של הגיליון (12.3.1931). אולם דבר זה לא מנע בעדו לערוך את כתב-היד ולהכניס בו שינויים בלא להתייעץ עם המחבר. אלתרמן לא קיבל את התיקונים והשינויים בעין יפה. המשורר המתחיל היה אסיר תודה על כך ששלונסקי קיבל את פניו בסבר פנים נאות וברוח כל כך אוהדת, ועם זאת העז להתלונן על כך שהשיר התפרסם בשינויים, בלא שהתייעצו איתו תחילה. "סימן טוב לך שאתה מקפיד כל כך על כל תג ועל כל פסיק בשירך" ענה לו שלונסקי. הוא טען שחלק מהשינויים אינם אלא טעויות דפוס שעשה "אותו קטלן ששמו 'מסדר האותיות'". על שאר השינויים, כתב שלונסקי, אפשר לדון, אך עדיף לעשות זאת בשיחה שבעל-פה. לאחר מכן הזמינו ברוחב לב לשלוח לו שירים נוספים וגם "דברי מחשבה". "אם ייטבו", כתב, "נדפיסם בחפץ לב" (ארכיון שלונסקי, 31.3.1931, 3:9-566).

ארבעה שירים נוספים ששלח אלתרמן נדפסו ב'כתובים', ושלונסקי החל לראות בו חבר לכל דבר בחבורתם. לא עברו ימים רבים ונאמנותו של אלתרמן הועמדה במבחן: בראשית נובמבר קיבל מכתב מהמשורר גבריאל טלפיר, שעמד להוציא לאור את כתב-העת 'גזית'. טלפיר טען שהתאכזב קשות מחבורת "כתובים" וראה בשירת שלונסקי שירה מיושנת שעסקה בנושאים שהיו אקטואליים באירופה לפני שני דורות. לעומת זאת הוא העריך מאד את אלתרמן מהרגע הראשון. לאחר שקרא את שירו הראשון ב'כתובים' החליט לנסות לגייסו לכתב-העת שלו וביקש ממנו לשלוח מפרי עטו לכתב-העת החדש. בניגוד למצופה נענה אלתרמן להזמנה לפרסם בכתב-עת, שביקש להתחרות ב'כתובים', ושלח לטלפיר את הפואמה "קונצרט לג'ינטה". עוד בטרם התפרסמה הפואמה נודע לשלונסקי מפי אביו של אלתרמן על כך שהמשורר הצעיר, שזה עתה התקבל במאור פנים בחבורת "כתובים", מבקש לרעות בשדות זרים. בעיני שלונסקי היה הדבר כבגידה, אולם הוא התאפק וכתב לאלתרמן מכתב, שבו נזף בו מצד אחד ומצד שני גילה לו את הערכתו הרבה כלפיו. "נודע לי מפי אביך, כי מסרת איזו פואמה לקובץ 'גזית' והצטערתי מאד", כתב שלונסקי. "נדמה לי, כי יש בך כל מה שפוטר אותך מלכתחילה מלנוע על אכסניות מפוקפקות. וודאי חופשי אדם לעשות כטוב בעיניו וגם איני אוהב לעוץ עצות, אבל העובדה הזאת צרמתני ומצאתי לנכון להעירך הערת ידיד" (13.12.1931, ארכיון אלתרמן, 15:8-33). מדוע שלח אלתרמן מפרי עטו ל'גזית'? ללא ספק הייתה כאן הצהרת עצמאות, כפי שחשבו מבקרים וחוקרים אחדים, אולם ייתכן שביקש להביע בכך את מורת רוחו מההתקפה הבוטה של שלונסקי על שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". אין לכך אמנם שום עדויות בכתב או בעל-פה, אך ניתן להעלות השערה זאת בעקבות סמיכות התאריכים, שכן בקשתו של טלפיר הגיע לאלתרמן בסמוך לפרסום מאמרו של שלונסקי נגד ביאליק ('כתובים', נובמבר, 1931). עם זאת אלתרמן לא רק שלא רצה לנתק את הקשר עם שלונסקי, אלא ביקש להעמיקו. הוא התרגש ממכתבו של שלונסקי וחש צורך להתנצל ולהוכיח לעורכו הראשון את נאמנותו. הוא כתב לו בלשון כבוד, בגוף שלישי, ותיאר את התרגשותו למקרא האיגרת שלו. "לפני רגעים מספר קראתי את מכתבו ואני כמעט גאה ונרגש מתשומת הלב הזו המיוחדת. דומני כי לו היה הדבר אפשרי הייתי דורש בחזרה את ה'קונצרט לג'ינטה' ולו רק למען הוכיח את התודה והאמון שיש בי אליו. עלי להגיד לו, כי דווקא עניין זה של 'אכסניה' חשוב הוא לדידי" (ארכיון שלונסקי,24.12.1931, 3:10-2). אלתרמן ראה בשלונסקי את מי שבזכותו הפך למשורר. הוא היה אסיר תודה על כך ששלונסקי הכיר בכישרונו וחשב כי "לו סירב בשעתו להדפיס את שירי הראשון הייתי פוסק מכתיבה לעידן עידנים ואולי אפילו ללא שוב". אולם למרות שאלתרמן טען במכתבו כי לו היה הדבר אפשרי היה מבקש מעורך 'גזית' להחזיר לו את שירו ונמנע מפרסומו, הוא המשיך ושלח בשנת 1932 את שיריו הן ל'כתובים' (9 שירים) והן ל'גזית' (5 שירים). משלוח השירים ל'גזית' מעיד כי מראשית היכרותו עם שלונסקי אלתרמן שמר על עצמאותו והחופש להחליט למי לשלוח את שיריו.

קו עצמאי זה שנקט אלתרמן לא קלקל את היחסים בינו לבין שלונסקי. שלונסקי אהב צעירים מרדניים כפי שהיה הוא עצמו בימי עלומיו. הוא ראה בו את תלמידו

וממשיך דרכו וכפי שכתב דן מירון הוא זיהה בשירי אלתרמן את השפעתו שלו. 1

אלתרמן מצידו חש קשר עמוק לשלונסקי. קשר זה נבע לא רק מעצם התודה שחש כלפי המשורר שפרסם את ביכורי שירתו, אלא גם משום ששירתו של שלונסקי השפיעה עמוקות על אלתרמן ופתחה לפניו שערים חדשים. אלתרמן תיאר את הרושם העז שהשאיר עליו שירו של שלונסקי "בפתח מערה" שפורסם ב'כתובים' (13.8.1931): שורותיו של השיר העבירו בו "רעד שרירי, חשמול עצבים וסרן מחשבה סובב". לעומת חבריו שטענו שהשיר אמנם נהדר, "אבל לא מובן", הוא עצמו ראה בו את "השירה האמיתית" בה"א הידיעה. "כך מדבר האדם החי כולו, על נפשו ומוחו ודמו. כך מדבר גם הטבע החי, הנושם ובוכה וצוהל בין הארץ והשמים" (ארכיון שלונסקי,24.12.1931, 3:10-2). מה הפעים את אלתרמן בשירו של שלונסקי עד כדי כך שתיאר את שורות הסיום כשורות שירדו עליו "כשמן מרפא מבורך"? לדעת דן מירון שירו של שלונסקי "בפתח מערה" לא רק הרשים את אלתרמן כשיר מופלא, אלא נגע בנימים נסתרות בנפשו. בשירו של שלונסקי מצא אלתרמן את הדרך השירית המתאימה לעיבוד יחסיו המורכבים עם אביו, למרד הסמוי באב הדומיננטי. שירי שלונסקי ענו כמעט בשלמות על צרכים נפשיים עמוקים של אלתרמן ואפשרו לו גם לתת מוצא לכאב שלו וגם לעדן ולרסן אותו. שלונסקי כאילו המציא לאלתרמן הצעיר את המודל הפואטי שהיה דרוש לו. 2

אלתרמן המשיך לשלוח מפרי עטו ל'כתובים', ושלונסקי פרסם אותם בהבלטה. בראשית אוגוסט 1932 חזר אלתרמן ארצה מלימודיו בננסי שבצרפת, והצטרף לחבורת "כתובים".

חוט השדרה של אלתרמן והעצמאות שהפגין בולטים גם בתגובתו המפתיעה להתקפותיו של שלונסקי על ביאליק. לאחר שורה של רמזים בשירים ובמאמרים– העז שלונסקי לראשונה לבקר בגלוי שיר של ביאליק, את שירו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". שלונסקי טען שאין זה שיר אמיתי אלא שיר של כעס המשובץ בציטטות נאות. והנה קם אלתרמן, שאותו טיפח שלונסקי ועזר לו כה רבות והעז לחלוק על דבריו של סנדקו בשירה. אלתרמן טען כי אין לשלול משירו של ביאליק את "זכות היצירה האמנותית", וכי שלונסקי ביקר אותו בכלים שאינם הולמים את אופיו כשיר לאומי ( 'כתובים', 30.3.1932).

גם תגובתו של שלונסקי על מאמרו של אלתרמן הייתה מפתיעה. בזמן פרסום דבריו של אלתרמן שלונסקי שהה ברומניה. לחבריו ב'כתובים' כתב: "הבאים אתם בחליפת מכתבים עם נתן אלתרמן? בחור טוב! – – נדמה לי, כי לא טעינו באלתרמן, רשימתו האחרונה כתובה בחכמה" ( 19.4.1932, מכון גנזים, א-58363). ייתכן שביקש להראות שהוא מבליג על "התמרדותו" של אלתרמן, וייתכן שהעצמאות שהפגין אלתרמן מצאה חן בעיניו, שכן הוא העריך אותו מאד וראה בו באותן שנים משורר מבטיח, שהחבורה יכולה להתגאות בהצטרפותו אליה.

רק כשנה הספיק אלתרמן להיות חבר בחבורת 'כתובים' בטרם החלה ההתדרדרות ביחסיהם של עורכי העיתון "כתובים" שלונסקי ושטיינמן. בסוף שנת 1932 נפרדו דרכיהם של שלונסקי ושטיינמן סופית וחבורת 'כתובים' התפרקה. 3

השלב השני : אלתרמן כחבר שווה זכויות בחבורת יחדיו

ביום 27.12.1932 יסד שלונסקי יחד עם ישראל זמורה, יצחק נורמן ויעקב הורוביץ את האגודה הקואופרטיבית "יחדיו". כדי שחבורת "יחדיו" תתלכד ותתבסס על עיקרון השוויון בין החברים החליט שלונסקי כי לכולם תהיה זכות שווה לפרסם את דבריהם בעיתון החבורה 'טורים'. לכאורה היה שלונסקי שווה במעמדו לשאר שלושה החברים המייסדים, אך למעשה היה מנהיג החבורה והרוח החיה שבה. אלתרמן לא היה בין המייסדים ולא עוד אלא שקבלתו לחבורה הייתה מותנית בתקופת מועמדות...ארבעה ימים בלבד לאחר כינון החבורה החדשה התכנסו ארבעת המייסדים בביתו של נורמן ודנו ברצינות תהומית בקבלתם של שלושה מועמדים חדשים לחבורתם: המשוררים נתן אלתרמן, רפאל אליעז ואברהם חלפי. הוחלט לקבל אותם תחילה כ"מועמדים" לשישה חודשים ואחר כך לדון אם לקבלם כחברים מן השורה. לגבי אלתרמן הוחלט לצמצם את תקופת מועמדותו לשלושה חודשים: "הוחלט לנקות ממשך זה לנ' אלתרמן את שלושת חודשי מועמדותו ב'כתובים'... 4.

בתקופת יחדיו פרסם שלונסקי את ספרו 'אבני בוהו'. בני חבורת "יחדיו" ערכו לספר קבלת פנים נלהבת והשתדלו לפארו ולהללו: מיד עם צאת הספר לאור התפרסמה בראש גיליון 'טורים' תמונתו של שלונסקי ובצידה מילים נרגשות שחיברו בני החבורה. הם ביטאו את התחושה שהספר 'אבני בוהו' מקנה לשלונסקי את הזכות להיקרא ממשיכו של ביאליק, מי שמייצג את "רוח האומה", "משורר כביר מעוף".

באותה תקופה החל שלונסקי לראות באלתרמן משורר-חבר. ביטוי ליחסו של שלונסקי לאלתרמן כחבר שווה ערך ניתן לראות בדו שיח שניהלו פזמוניו של שלונסקי עם פזמוניו של אלתרמן. בפורים תרצ"ד (פברואר 1934) כתבו שלונסקי ואלתרמן פזמונים שתיארו זוגות צעירים המגיעים מעפולה לתל-אביב במיוחד לעדלידע. שניהם תיארו בהומור את הצפיפות בקרנבל הפותחת פתח לפלירטים חטופים ולכיוסים... אלתרמן פרסם ארבעה פזמונים, שאחד מהם נקרא "הוא והיא על הגג", ואילו שלונסקי פרסם שני פזמונים ("החוצפה מותרת" ו"שלי-שלך"), שכותרות המשנה שלהם היו: "הוא והיא" ו"הוא והיא ועוד אחד". גיבורת פזמונו של אלתרמן נקראה "חוה" ואילו זו של שלונסקי – "חביבה" והם פורסמו זה בצד זה בגיליון 'טורים' הפורימי. 5

גם ההערכה מצד החברים בחבורת יחדיו לאלתרמן הלכה וגברה. ישראל זמורה, במקביל לכתיבת הספר על שירת שלונסקי ('אברהם שלונסקי', תרצ"ז), פרסם ב'טורים' מאמר שבח על שירת אלתרמן, שבו קבע כי מעמדו של אלתרמן בספרות בטוח ( 8.2.1934). שלונסקי כינה את אלתרמן במכתבו לסדן "רעי ואהובי, המכונה נתן אלתרמן (7.10.1936, ארכיון סדן 01511, בית הספרים הלאומי). הוא רצה שאלתרמן יצמח כמשורר ויצליח לצידו. אך הוא גם גילה כי המשורר שחנך רק לפני פחות משלוש שנים עולה כפורח ורוכש את חיבתם והערכתם של סופרים ואנשי ספר בתוך החבורה ומחוצה לה.

כשנה בלבד החזיק כתב העת טורים מעמד והעיתון נסגר. בין תקופת טורים א' לתקופת טורים ב' (אפריל 1938) קרה השבר הגדול בחייו של שלונסקי וגרם לכך שענייני הספרות התערבבו בעניינים אישיים. שלונסקי נקשר בקשרי אהבה עם מירה, רעייתו של חברו הקרוב מחבורת כתובים ויחדיו, יעקב הורוביץ. בני החבורה נפגעו עמוקות בעיקר מכך ששלונסקי פגע בחברם הטוב יעקב הורוביץ וזמן רב הסתיר מפניהם את הפרשה כולה.

בתקופה זו, שבה נוצקו לתוך יחסיהם של שלונסקי ואלתרמן כאב, מרירות, כעס וטינה מתבלט דגם היחסים שאותו עיצב שלונסקי בכותרת: "השלולית הקטנה והחברות הגדולה". אלתרמן, שהגיב בחריפות על העלבון והכאב שנגרם לחברו הסופר יעקב הורוביץ - הגיב בחמימות כששלונסקי פרסם בעיתון 'הארץ' את הפרק הראשון של תרגומו ל"יבגני אוניגין". אלתרמן כתב לשלונסקי ברכה ברוח הפתיחה של תרגומו של שלונסקי ל"יבגני אוניגין" את השורות הבאות: אברהם הוא איש מידות, ויהי אך/ נפל יבגני בידיו/ הוא מחדש אותו הנציח/ וגם עשה בכוח רב.

על הקשר העמוק של שלונסקי לאלתרמן ניתן ללמוד מהשיר "בנמנום רכבות" (מיוני 1937 כונס ב'שירי המפולת והפיוס'). השיר מתאר את נסיעתו של שלונסקי ברכבת מפראג לפריס ומסתיים בשורות: "והגברת טוֹרדת: הגיפו התריס! / (רגלהּ מתנבאת: יהיה גשם...)/ חבל אם נתן כבר חזר מפריס.../ חשבתי כי עוד ניפגש שם". בשורות אלה ביטא שלונסקי את יחסו החם, את געגועיו, והערכתו לנתן אלתרמן. אלתרמן. החבר האהוב מוזכר כניגוד לתחושה של זרות שמתוארת בארבעת הבתים הקודמים של השיר. בבתים אלה תיאר שלונסקי את הנוסעים שנמצאים איתו בקרון, ואת תחושת האימה שהוא חש נוכח צלבי הקרס הקבועים על הדגל המתנפנף בכפר שראה מחלון הרכבת.

השלב השלישי : המפנה ביחסים : התלמיד מאפיל על רבו

שנת 1938 הייתה שנת מפנה: בשנה זו שלונסקי היה עסוק בכתיבת ספרו השישי ואלתרמן עמד להוציא את ספרו הראשון. שני הספרים עמדו לצאת לאור בהוצאת יחדיו. בפברואר התפרסם ספרו של אלתרמן "'כוכבים בחוץ" וחודשים ספורים אחר כך, ביוני של אותה שנה התפרסם 'שירי המפולת והפיוס' של שלונסקי. אני משערת שלו רצה שלונסקי יכול היה להקדים את ספרו לספרו של אלתרמן ולהוציאו לפניו, והעובדה שאיפשר לו להוציאו לפניו אומרת נדיבות רבה אבל אפשר גם לפרש זאת כתחושת ביטחון שלספרו שלו "שירי המפולת והפיוס" מובטח מקום של כבוד.

אולם לא כך קרה. ספרו של שלונסקי התקבל בסבר פנים יפות, אך בוודאי לא זכה לאותה תהודה עצומה שלה זכה ספרו של אלתרמן. במסיבה שערך זמורה בביתו לרגל צאת ספרו של שלונסקי, אלתרמן הרבה בשתיית קוניאק, שעזר לו לפתוח את סגור ליבו, ונשא נאום מרגש על פגישתו הגורלית עם שלונסקי, שלדעתו עיצבה את דרכו כמשורר הוא חילק את חייו לשניים: לפני פגישתו עם שלונסקי ולאחריה. לפניה היה כאדם המתהלך בעולם "בלי שם, בלי מקצוע, בלי לידע מה לעשות". הוא הגדיר את עצמו באותה תקופה כ"נַגָּר בית", שכתב שירי הזדמנות לאירועים משפחתיים חגיגיים. באותה תקופה קרא את שירי יל"ג וביאליק, אך הם לא עוררוהו להיות "משורר באמת". אבל לאחר שקרא ב'כתובים' את שירו של שלונסקי "עזאזל", סיפר אלתרמן, "רקדתי. נפלתי על הרצפה". הוא הסכים עם דעתו של שלונסקי כי כדי לכתוב שיר יש להתרחק מן החוויה: "לא צריך להתמזג עם הנושא. צריך להיפרד מן הנושא". הוא קבע בפסקנות כי לולא שלונסקי לא היה "לוקח לעולם עט ביד, לא היה בשביל מי ובשביל מה". "לולא א. שלונסקי הייתי עכשיו אגרונום", הוסיף. את שלונסקי תיאר כמי שתמך בו ובמשוררים אחרים ובה בעת נתן להם להתפתח כמשוררים בלי לאכוף עליהם את דעתו: שלונסקי "פתח שער, [..] החזיק את המפתח, עמד על יד הדלת", ואיפשר למשוררים ללכת בדרכם שלהם. "הוא פתח לעצמו ואחרים נכנסו; אבל כשנכנסו לא יגרש אותם; הוא לא היה כקופאי; אני זוכר מעצמי; להיפך – הוא נתן שלושה כרטיסים". אלתרמן היה בטוח כי לוּ שלח את שירו לכתבי-עת כמו 'מאזנים' או 'גליונות' – איש לא היה מדפיס אותו, כי "זה שיר לא כל-כך טוב". אבל שלונסקי זרק את ה"לא כל-כך" ונשאר "טוב". "שלונסקי יושב עם חכה ביד ושולה דגים. גם האחרים יש להם חכה, אבל מיד כשהם רואים דג – מעלים את החכה ומסתלקים, אין דג! רק שלונסקי רואה דג – תפוש! הנה העלה אותו", סיים אלתרמן את נאומו הנרגש. 6

במסיבה ששלונסקי ערך לכבוד 'כוכבים בחוץ' הוא שיבח את הספר בכל לשון של שבח. במסיבה זו הגדיר את עצמו כאביו הרוחני של אלתרמן. הוא הודה כי כמו אביו הביולוגי של אלתרמן, גם הוא, האב הרוחני, לא מבין חלק מן השירים. הוא ראה בכך סימן טוב. נראה כי למרות ששלונסקי היה מבוגר מאלתרמן בעשר שנים בלבד, הוא ראה בו בשלב זה בן רוחני ששירתו דומה ושונה. המצב שנוצר לא היה קל לשלונסקי. זמורה כתב ביומנו כי למרות שדבריו של שלונסקי היו לבביים ניתן היה לראות מבין השיטין כי הייתה בדבריו "איזו מבוכה ואיזו חרדה – משהו מהתרגשות מיוחדת במינה והוא התאמץ להתגבר עליהן, להיות אבא שמח להתקדמות (יומנו של זמורה, 13.2.1938). 7

אפשר לומר שהוצאת "כוכבים בחוץ" היוותה את קו פרשת המים, ושלונסקי החל להכיר בכך כי אלתרמן בן טיפוחיו יצא רשמית מתחת חסותו והפך להיות משורר נערץ בזכות עצמו – ועוד מעט יתחרה במוניטין שלו ואף יעלה עליו.

המרד של אלתרמן בשלונסקי לא דמה כלל למרד של שלונסקי בביאליק. ההתמודדות עם האב הרוחני שלו הייתה באמצעות השירה. לדעת החוקר בועז ערפלי ספרו של אלתרמן "כוכבים בחוץ" ניהל דיאלוג סמוי ורב עניין עם ספרו של שלונסקי "אבני בוהו" עד כדי כך ש"כוכבים בחוץ" יכול להתפרש או להיקרא כ"בבואה מהופכת" ל'אבני בוהו'. ואחדים משיריו מנוגדים ל"אבני בוהו". 8

בתקופת 'טורים' ב' הקצין שלונסקי מבחינה פוליטית והתקרב לתנועת "השומר הצעיר". אחדים מבני החבורה – וביניהם אלתרמן וזמורה – התנגדו לקו שמאלי מובהק זה, נשארו נאמנים למפא"י ולא הסכימו לכיוון החדש שנקט. השוני הפוליטי גרם למתחים בתוך החבורה.

אי הנחת של אלתרמן הן מפרשת שלונסקי- הורוביץ-מירה והן מהפנייה שמאלה מתבטאת בעובדה שבטורים א' פרסם אלתרמן שפע שירים, מאמרים ורשימות ואילו בטורים ב' הוא מיעט לפרסם (6 פרסומים – רשימות ומאמרים. אחד בגיליון הראשון אחד – באחרון ו-4 באמצע).

בנוסף קמו עוררין על עצם מנהיגותו של שלונסקי. אחדים מבני החבורה חשו שאין הם שווי זכויות לשלונסקי ושהוא, כעורך יחיד של 'טורים', אינו מעריך די הצורך את יצירותיהם. הם טענו כי בעריכתו הוא משנה את דבריהם כראות עיניו, רודף שבחים לעצמו ומקצץ את כנפיהם. על רקע כל אלה הלך וגדל המתח בין שלונסקי לבין אלתרמן. "שני המלכים", כינה אותם זמורה. 9 אבל כידוע אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. הידידות העמוקה ביניהם לא פסקה, אך הפכה למורכבת הרבה יותר. אלתרמן ביקש לצאת מתחת האפוטרופסות של שלונסקי, שאם כי לא דמתה לזו של שטיינמן ונתנה לחבריו מרחב מחייה עדיין הייתה זו אפוטרופסות.

בסופו של דבר התפרקה החבורה: שלונסקי ולאה גולדברג הצטרפו לכתב העת "השומר הצעיר" ואילו אלתרמן והורוביץ הצטרפו לכתב העת 'מחברות לספרות' שהקים ישראל זמורה.

משנה זו ואילך המתח בין שלונסקי לאלתרמן ניזון גם ממתח אידיאולוגי. שלונסקי הפך לאיש שמאל מובהק, איש 'השומר הצעיר' ואחר כך מפ"ם, ואילו אלתרמן – הזדהה עם עמדותיה של מפא"י ועמדותיו של בן גוריון העומד בראשה. ועדיין אפשר להוכיח כי דגם השלולית הקטנה והחברות הגדולה נשאר על כנו.

בשנת 1940 לאחר שדרכיהם של בני החבורה נפרדו, הוציא שלונסקי לאור בהוצאת ספרית פועלים את הקובץ "שישה פרקי שירה" שבו פורסמו שיריהם של המשוררים רפאל אליעז, נתן אלתרמן, יוכבד בת מרים, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי – משוררים שייצגו לדעת שלונסקי את אסכולת השירה המודרניסטית במיטבה. בביתה של אחותו של שלונסקי, פניה וגמן שבבאר שבע מצאתי עותק של ספר זה עם ההקדשה: " לאחות פניה מאת ששת האחים, 13.12.1940". בתוך הקובץ כתב לה אלתרמן הקדשה "לאחותו של אחינו ומורנו" - היה כאן רמז ל"שיר ארבעת האחים" של אלתרמן שהתפרסם בקובץ, אך גם עדות לקשר העמוק שבין ששת הכותבים "האחים", ומה שחשוב לענייננו – החברות הגדולה שבין שלונסקי לאלתרמן שהתעלתה על השלולית הקטנה.

בשנת 1941 פרסם אלתרמן את ספרו 'שמחת עניים' והגיש אותו לשלונסקי כשי ליום הולדתו עם ההקדשה החמה והנוגעת ללב: "לאברהם שלונסקי, החבר הראשון והתמידי, באהבת רע ותלמיד".

 

שלונסקי ואלתרמן בקפה כסית , תל-אביב, 1945
שלונסקי ואלתרמן בקפה כסית , תל-אביב, 1945

בשנת 1945 נבחר שלונסקי לחבר בוועד הלשון העברית. לכבוד בחירתו פרסם אלתרמן ב"טור השביעי" (2.11.1945) את טורו "שלונסקי באקדמיה" שבו כתב: "הָעִבְרִית בּוֹ קְצָת-קָט מְאֹהֶבֶת... / יְרֵאָה וְנִמְשֶׁכֶת... וְאֵין לְהַפְרִיד / כִּי גַם אֶבֶן-סוֹקֶלֶת גַּם אֶבֶן-שׁוֹאֶבֶת / הוּא הָיָה וְיִהְיֶה לַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית"

כשהיה שלונסקי בן חמישים הוחלט להוציא לכבודו את הקובץ "יבול". לדברי משה שמיר אלתרמן היה הרוח החיה בין המארגנים. "לכבוד שלונסקי יצא מגדרו" כתב שמיר. 10

במשך השנים נוסף לניגוד האידיאולוגי גם שוני בהשקפותיהם הספרותיות. שלונסקי היה אמנם איש מפ"ם – מפלגה שדגלה בריאליזם סוציאליסטי באמנות, אך הוא המשיך לטעון כי השירה אינה צריכה לבטא את זמנה באופן קונקרטי-ריאלי, אלא לתת את התמצית שהתגבשה לאחר ש"נחלצה" מסיטואציות קונקרטיות, פשוטות. עם זאת הוא ניסה להבין את פנייתו של אלתרמן לדרך שירית שונה משלו, הנותנת ביטוי לאירועי הזמן בצורה בולטת כפי שעשה בספרו "שירי עיר היונה". ביובל החמישים של אלתרמן תיאר אותו שלונסקי כמשורר שמתחילת דרכו היה לו קול משלו. הוא מתח קו בין שירתו הלירית של אלתרמן לבין שירי עיר היונה והטור השביעי וראה בהם את הניגון הכפול שלו: כיסופים למקור עליון ולשורש הארצי. שלונסקי סיפר שאלתרמן אמר לו פעם: "הייתי רוצה להגיע לכך, שאוכל לנטוע בבתי השיר שלי את המלה... למשל, ציונות, שתהא לגיטימית מבחינה פיוטית ושייכת לנוף לא פחות ממלים כמו כוכבים, מוות ואהבה... " שלונסקי כתב כי "אכן מעטים זכו להתנחל בלבבות כנ. אלתרמן. אפשר שהוא אחד הנקשבים ביותר בקרב סופרי העת הזאת, הנקשבים והאהובים על רבים ושונים." את דבריו סיים בתאורו את אלתרמן כ"אחד החכמים והאצילים שבין משורר הדור הזה". 11

במקביל באותה שנה נערך יובל השישים של שלונסקי שבו גם זכה לקבל את פרס ביאליק. ב"טור השביעי" מיום 4.3.1960 כתב אלתרמן: "אברהם שלונסקי מגיע אל יובל זה חרוך וחרוש מהרבה עמל והרבה סערה וריב. לא בכל מלחמותיו היו כל הפרטים עיקר ולא את כולם הוא עשוי לאשר מחדש. אך מי צדיק ויקום להשיג בשעה זו השגות על פרטים בני-חלוף שהם כאין וכאפס לעומת שפע הכוח והחיות שיוצר זה נסך בספרותנו?[ ---] מצד גודלה וברכת השפעתה של התרומה שתרם שלונסקי לספרות ישראל לא ישווה אליו איש מבין היוצרים שקמו לספרות זו מאז עבור מרכזה מן הגולה לארץ-ישראל", כתב עליו נתן אלתרמן, "גם הכישוף שחולל מגעו בלשון העברית החדשה [...] אינו רק עניין של לשון גרידא [...]. תחיית העברית חייבת לו חוב שאין לשערו כלל. הוא שיווה לה חושים שלא היו לה, כלי תפיסה שלא ידעה, יצרים שלא שיערה".

הסופרים הצעירים, בני דור תש"ח, פנו לשלונסקי לקבל את ברכת הדרך שלו ולהיעזר בו בראשית דרכם בפרסום שיריהם וספריהם הראשונים, הם כיבדו אותו ושיחרו לפתחו, אך הם אהבו והעריצו את שירת אלתרמן והניחו בתרמיליהם את ספרו 'כוכבים בחוץ'.

אך אלתרמן לא שכח מעולם את מי שפתח לו את שערי השירה העברית: על ספרו "עיר היונה" כתב לשלונסקי "לשלונסקי, הרב והחבר, שכל שיר עברי חדש הוא בעל חוב לו", ועל ספרו "חגיגת קיץ" כתב לשלונסקי את ההקדשה הבאה: "לאברהם שלונסקי אשר ממנו לקחתי הרבה ואשר נתן לי הרבה , גם כמורי וגם כרעי"

לאחר מלחמת ששת הימים העמיק הניגוד האידיאולוגי בין שלונסקי לאלתרמן. אלתרמן היה בין ראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ואילו שלונסקי חשב שיש לוותר על השטחים שנכבשו במלחמה.

מדי שנה בשנה, ביום הולדתו של שלונסקי, נהג אלתרמן להביא לו זר פרחים. בה' אדר ב' תש"ל 13.3.1970 חל יום הולדתו השבעים של שלונסקי, אולם באותה שנה לא הגיע אלתרמן להביא לו פרחים. לשלונסקי נודע שהוא חולה מאד. ימים אחדים אחר כך נפטר אלתרמן. מותו השפיע על שלונסקי וביובל השבעים שלו כשבירך אותו יעקב חזן, מנהיג מפ"ם ושלונסקי השיב כי קשה לו לדבר משום ש"אנו עומדים בתחילת ימי 'השבעה' לפטירת רעי בשירה נתן אלתרמן ז"ל". במעמד זה סקר שלונסקי באופן גלוי, אולי לראשונה, את הידידות שבינו לבין אלתרמן: "מהי ידידות רוחנית בחיי היצירה?" שאל שלונסקי, "האם זו ידידות שברציפות ההסכמה" או אולי זו ידידות שהיא "דרגה גבוהה יותר של אחווה ורעות, גבוהה כל כך שהיא כוללת בה ומאפשרת בה גם את היריבות, כדרך שרק במרומים נפגשים הקווים המקבילים?" שלונסקי אמר כי הידידות בינו לבין אלתרמן התחילה "בכפילות שבין הרעות השירית והיריבות האידיאית" אך עם זאת אמר כי הוא לא זוכר שום וויכוח אידיאולוגי ביניהם. "תשוקת הריעות השירית, שנשאה בתוכה גם את הסתירה ואת אי-ההסכמה, היא שגרמה לכך, שמבלי לשקר זה לזה חיינו את ידידותנו תוך מעין התעלמות מן התחום האחר, שלכל אחד מאיתנו היה יקר בחייו." הוא הגדיר את אלתרמן ואת עצמו כ"שני רעים שהתווכחו בשתיקה, על ידי כתיבתם". מדברים אלה ניכר כי שלונסקי ראה את ידידותם כידידות אמת שהתגברה גם על הניגודים האידיאולוגים. 12

שלונסקי ואלתרמן קיבלו ביחד פעמיים את פרס טשרניחובסקי לתרגום (1946, 1967). השניים הפכו לצמד סופרים שעל שמם נקראים סופרי הדור: דור שלונסקי-אלתרמן. צמד סופרים ששמם נאמר בנשימה אחת כמו ביאליק וטשרניחובסקי, ברנר וגנסין, שילר וגתה, ורלן ורמבו וצמדי סופרי נוספים ששלונסקי הביא במאמרו "השלולית הקטנה והחברות הגדולה". שלונסקי – האב הלוחמני שהקים את האסכולה המודרניסטית ואלתרמן – המשורר הנבחר שלה.

 

1 מירון דן, פרפר מן התולעת, נתן אלתרמן הצעיר – אישיותו ויצירתו, מחזור שיחות ראשון: 1910–1935, האוניברסיטה הפתוחה, 2001, 172.
2 שם, 160, 258 - 261
3 חגית הלפרין, "המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי", הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב, 345- 353.
4 ישראל זמורה, "קטעי יומן סביב אברהם שלונסקי מן השנים 1937–1939", "סימן קריאה", חוברת 3–4, מאי 1974, עמ' 461–468.
5 חגית הלפרין, "מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי", ספרית פועלים ומכון כץ, אוניברסיטת תל-אביב, 1997, 265.
6 ישראל זמורה, "אלתרמן מתוודה בנשף לשלונסקי", הביאה לדפוס: זהר שביט, 'ידיעות אחרונות', י"ב בכסלו תשמ"ד, 18.11.1983.
7 ישראל זמורה, "קטעי יומן סביב אברהם שלונסקי מן השנים 1937–1939", 'סימן קריאה', חוברת 3–4, מאי 1974, עמ' 461–468.
8 בועז ערפלי, "חדוות ההשוואה, תמורות בשירה העברית המודרנית", מכון פורטר והקיבוץ המאוחד, 2004, 148 - 205
9 ישראל זמורה, "שני ה'מלכים' – שלונסקי ואלתרמן", 'ידיעות אחרונות', ה' בשבט תשל"ח, 13.1.1978.
10 משה שמיר, "נושאי המשך, על גדולי הספרות העברית והעולמית", דביר, 93 – 94.
11 אברהם שלונסקי, "לנתן אלתרמן", 'על המשמר', 5.8.1960
12 אברהם שלונסקי, "מדברי התשובה", 'בשער', במה לבעיות חברה ותרבות, דצמבר 1969 – מרץ 1970, שנה י"ג חוב' 6-7 , 123 -125.
פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין עמיתת מחקר (בדימוס) באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ספרות ישראלית. ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש החוג לספרות של מכללת סמינר הקיבוצים.
כתבה את הביוגרפיות של המשוררים: אברהם שלונסקי ("המאסטרו") ואלכסנדר פן ("צבע החיים").