עמק יזרעאל בספרות העברית

פרופ' אבנר הולצמן

"עמק יזרעאל, 1900 – 1967" בעריכת מרדכי נאור, הוצאת יד בן-צבי, תשנ"ח, עמ' 367- 385. כונס בתוך: אבנר הולצמן, "אהבות ציון", הוצאת כרמל, 2006, עמ' 188- 209.

א. בין חזון לניכור

הופעתו המשמעותית של עמק יזרעאל כנושא בספרות העברית החדשה קשורה קשר הדוק לראשית ההתיישבות היהודית בעמק בקנה מידה רחב מאז שנת 1921. אומנם גם לפני כן, בספרות ההשכלה וחיבת ציון ובספרות העלייה הראשונה והעלייה השניה, אפשר למצוא תיאורים ואזכורים שונים של עמק יזרעאל, אך אלה מועטים ואקראיים לעומת העיסוק הספרותי הנרחב והשיטתי באותן תקופות בנופים ובאתרים ארץ ישראליים אחרים, בעיקר כאלה שכבר היו מיושבים על ידי יהודים. עם זאת, כבר באותו קומץ התייחסויות ספרותיות מוקדמות מסתמנות שתי מגמות מנוגדות, העתידות להתפתח ולהסתעף בתיאורי העמק משנות העשרים ואילך. האחת היא ההתבוננות בעמק באספקלריה חזונית מרוממת, כזירת התרחשותם של סיפורי המקרא ההרואיים שאירעו בו ובשוליו בימי השופטים והמלכים: מלחמת דבורה וברק בסיסרא; פרשת גדעון והמלקקים; מלחמת שאול בפלשתים בגלבוע; סיפורי אליהו, אחאב ואיזבל. המגמה השניה, המבוססת על מראה עיניים, היא ההיצמדות לעמק כממשות נופית קונקרטית בהווה, העומדת עדיין בסימן הניכור, העזובה והשממה.

המגמה ה'תנ"כית' היתה, בדרך כלל, נחלתם של סופרים עברים שישבו באירופה, ונופי ארץ-ישראל נשקפו אליהם דרך מקורות כתובים מסוגים שונים – מסיפורי המקרא ועד ספרות המסעות שפרחה במאה התשע עשרה. ממילא אין עיצובם של הנופים הללו, ושל עמק יזרעאל בפרט, חורג אצלם בדרך כלל מן התבניות הספרותיות המוכנות.¹ למשל, בפרק התשיעי של הפואמה 'אהבת דוד ומיכל' מאת י"ל גורדון, המוקדש לנפילת שאול ויהונתן בגלבוע, מוצגים הרי הגלבוע כמעט אך ורק על-פי לשון התיאור המקראי, ובעיקר על-פי קינת דוד, כחלק מן העיצוב הניאו קלסי של הנוף בשיר כולו, שכלל אינו חותר לחיקוי ממשי של המציאות.² מתברר שכוחם של סיפורי המקרא היה כה רב, עד שכאילו מנעו או עיכבו אפילו את הסופרים שחזו בעיניהם במראות הארץ מלהתמודד איתם באופן ישיר. דוגמה מאלפת לכך מצויה בכתיבתו של דוד פרישמן. שלא כיל"ג, זכה פרישמן לבקר פעמיים בארץ ישראל, ב-1911 וב-1912, וסיכם את רשמי מסעו בספר מיוחד.³ בפרק הרביעי של הספר הוא מתאר את עמידתו 'במרום על ראש הכרמל', ועינו צופיה לארבע רוחות השמים. בהדרגה מתרכז מבטו בנחל קישון, הזורם לרגליו 'כחוט משי דק' מעמק יזרעאל לעמק זבולון. וכאן, במקום להמשיך ולתאר מה שעיניו רואות, מחשבותיו מפליגות אחורה אל ימי לימודיו בחדר, וזכרונו מגולל לפניו בהרחבה את סיפורי התנ"ך שלמד אז, הקשורים בפינה זו בשיפוליו הצפון מערביים של העמק, שבה עובר הקישון: תבוסתו של צבא סיסרא שנגרף במימי הנחל, ונצחונו של אליהו על נביאי הבעל, שאף הם נשחטו על שפת הקישון.

המגמה השניה, הריאליסטית-קונקרטית, מופיעה בראשית המאה העשרים בכתיבתם של סופרים שהתיישבו בארץ, ובמהלך סיוריהם ונדודיהם בה פקדו גם את עמק יזרעאל. אף כאן נסתפק בשתי דוגמאות. האחת היא סיפורו של מאיר וילקנסקי, מן המספרים הבולטים של העלייה השנייה, 'הגלילה' (1909).⁴ הסיפור מתאר טיול רגלי נועז של חבורת צעירים שנערך ב-1906 מפתח-תקוה עד מטולה, וכדרכו של וילקנסקי נוצר בו שילוב בין התרוממות הרוח על המעשה החלוצי לבין תחושת ניכור ודכדוך נוכח קשיי המציאות וכיעורה, הנמסרת בלא כל חיפוי וייפוי. חלק נכבד מן הסיפור מוקדש לתיאור תעייתם של בני החבורה ברחבי עמק יזרעאל, בבקשם את הדרך למסחה. אמנם עם כניסתם אל העמק הם 'עומדים דוממים ונדהמים' מול עוצמת הנוף, ובעיקר הם נפעמים ממראה שרשרת ההרים העוטרת את העמק, אבל זו התפעמות שאין עמה קִרבת נפש, והיא נחלפת במהרה בתיאורים בוטים של החום הלוהט, הרגליים הכואבות, הרעב והצמא, האבנים והקוצים, ובעיקר של הפחד מן הסביבה הזרה, המאוכלסת ערבים. העמק נתפס בעיני וילקנסקי וחבריו כמובלעת עוינת, החוצצת בין מושבות השומרון למושבות הגליל מסבירות הפנים, כגון בתיאור הבא:

ומשני עברי הדרך שדות, שדות. נוראים במרחבם, שדות ערומים ושדות מכוסים דורה. ובין השדות דרכים כבושות; ובדרכים עוברות גמלות גמלות טעונות משא. מאין הם הולכים ולאן? מה יש בעולם זה? ואיזהו היחס שבינינו ובינו?

וברוכסי הרים ועל ראשי הרים נראים בתים יפים. מה שם? מושבות יהודיות בוודאי לא...

הדוגמה השנייה היא סיפורו של יוסף חיים ברנר, 'הגאולה והתמורה',⁵ שכתב היד שלו נמצא על גופו אחרי הירצחו. הסיפור מתרחש בשלהי מלחמת העולם הראשונה במרחביה, ההתיישבות היהודית הראשונה בעמק (1911), שהייתה אז עדיין מעין חווה קואופרטיבית, ומתאר את גירוש הכוחות הגרמניים והתורכיים שחנו באזור בידי הצבא הבריטי המנצח. לכאורה, כפי שעולה מן הכותרת (הנטולה ממגילת רות), זהו סיפור של ישועה עבור יושבי החווה, המייחלים לבוא הבריטים ומאמינים כי אז 'הכל יהיה טוב, הכל ישונה לטוב... חיים אחרים יתחילו...'. לאמיתו של דבר, כפי שהסיפור אומר כמעט בגלוי, מצוקותיהם של אנשי החוה אינן נובעות מזהותם של השליטים הזרים, שהרי הגרמנים נהגו בהם, כמסתבר, יפה יותר מאשר האנגלים, אלא מאיזו תחושה של הפקר קיומי, של בלבול ואי שייכות: 'הכל היה אכול חורב, אבק, צמאון... והכל היה מוזר, בלי פשר, בלי שחר...'. תחושה זו מוחרפת עד משבר בימי חילוף המלכויות המתוארים בסיפור, שבהם מסתלקת מערכת חוקים אחת, ואחרת טרם תפסה את מקומה. עמק יזרעאל משמש כאן, אפוא, זירה אדישה להתלבטותה של קבוצת יהודים, האחוזים חרדה לגורלם וחשים זרות עמוקה למקום מושבם, לאורח חייהם, וזה כלפי זה. מושג הגאולה, החוזר ומוזכר בסיפור, מוצב כאן בהקשר אירוני חריף בתוך התיאור הנטורליסטי חסר הרחמים של מהומת הצבאות, החום והאבק, ועליבות קיומם של היהודים הרצוצים, התועים נבוכים וחסרי אונים בדרכי העמק.

ב. 'קודש קדשים הוא עמק יזרעאל'

די בדוגמאות אלו לשמש נקודת מוצא, שעל רקעה יומחש השינוי העצום שהתחולל במעמדו של עמק יזרעאל כמקום ספרותי עם תחילת ההתיישבות החלוצית בו בשנות העשרים. בתוך פלוגות העבודה של סוללי הכבישים ובקרב חבורות המתיישבים מבני העלייה השלישית נמצאו לא מעט סופרים בכוח ובפועל, שהחלו אט אט לתת ביטוי ספרותי, תחילה בשירה ואחר כך בפרוזה ובמחזה, לחוויית ההשתרשות בעמק. תמונת העולם של סופרים אלה, שנולדו בפתח המאה העשרים, טבועה בחותם חוויות היסוד המשותפות של דורם: המתח בין חורבן וגאולה, בין התמוטטותו של העולם האירופי והיהודי הישן במלחמה ובמהפכה לבין ראשית בניינו של עולם חלוצי ארץ-ישראלי חדש בסימן הציונות הסוציאליסטית; האכזבה מאופיה המנוכר של חברת ההמונים המודרנית, העירונית המתועשת, והנהייה להתחברות מחודשת אל הוויה ראשונית של טבע ואדמה; ההתלבטות בין השורשים העמוקים במסורת ישראל לבין רוחות המודרניזם האירופי באמנות, בפסיכולוגיה ובמחשבה החברתית. כל המתחים והמאוויים האלה התנקזו אל עמק יזרעאל, שבו התרכז באותן שנים עיקר המאמץ החלוצי של אנשי העלייה השלישית לקבוצותיהם השונות. יצירות הספרות שנכתבו על ידי משתתפיו של התהליך הזה היו בין הגורמים העיקריים להיווצרותו המהירה של מיתוס העמק, כלומר, להפיכתו של עמק יזרעאל כבר בשנות העשרים הראשונות ממרחב ממשי לסמל מרוכז, המגלם בתודעה הקולקטיבית את המטמורפוזה הפיסית והמנטלית שמחוללת ההתיישבות העובדת בדיוקנו של האדם היהודי ובדיוקנה של ארץ ישראל.

מבחינה ביוגרפית אפשר להבחין בתוך חבורת סופרי העמק הראשונים בשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה נכללים הסופרים שחיו בעמק יזרעאל תקופה קצרה, יחסית, בשנות העשרים – מחודשים אחדים עד שנים אחדות – עד שעזבוהו לשם התמסרות לעבודתם הספרותית באחת הערים, וחלקם נעשו לעמודי התווך של הספרות הארץ-ישראלית. בקבוצה השניה נכללים אותם סופרים שקשרו את גורלם עם העמק, ובילו בו את כל חייהם כחברים באחד הקיבוצים או המושבים, תוך שילוב בין עבודתם הספרותית לעבודת המשק. מתברר כי לחלוקה ביוגרפית זו יש משמעות ספרותית לא מבוטלת. ההתבוננות ביצירותיהם של סופרים אלה מגלה, כי מי שטיפחו והאדירו את משמעויותיו הסמליות-המיתיות של עמק יזרעאל היו בדרך כלל דווקא בני הקבוצה הראשונה, אלה שהשהות בעמק היתה תחנה זמנית בראשית דרכם בארץ; ואילו בני הקבוצה השנייה נטו לכתיבה בעלת יומרות צנועות יותר, שניכרים בה מאפיינים לוקליים קונקרטיים, ועם כל התרוממות הרוח המאפיינת אותה אין היא זונחת את ההיבטים המוחשיים היומיומיים של החיים בעמק כהוויית חולין.

דומה כי מבין סופרי הקבוצה הראשונה, היה זה אברהם שלונסקי שתרם יותר מכל לביצורו של מיתוס העמק במחזור השירים 'גלבוע' (1927), הנחשב לאחת מחטיבות יצירתו המעולות ביותר.⁶ שלונסקי, שעלה ארצה ב-1921, שהה בעמק רק כשנה אחת, תחילה עבד בכביש עפולה-נצרת ואחר-כך היה בין מקימי קיבוץ עין חרוד. את השירים הראשונים שנכללו במחזור 'גלבוע' שלח בהיחבא לפרסום ב-1922, עוד בהיותו בעין חרוד, והמשיך לפרסמם אחרי שעבר לתל אביב.⁷ הנושא המרכזי המעוצב בשירי 'גלבוע' הוא חוויית העבודה החקלאית בנופי הבראשית של עמק יזרעאל. קיים בהם מתח מתמיד בין עוצמתו ההיולית של הנוף, המדומה לעיתים ל'גוויית פרא' או לבעל חיים קדמון ענק ממדים, לבין מאמציהם של החלוצים לבייתו ולהוציא ממנו לחם. בשירים שזורים מראות קונקרטיים מנוף העמק: רכס הגלבוע, אוהלי החלוצים שלמרגלותיו, מעיין חרוד, רכבת העמק, וכן תמונות מחיי העמל המתנהלים בו, מעבודות השדה ומרעיית הצאן והבקר, ומהווי מחנות החלוצים. אך התשתית המוחשית הזו כמעט אינה מפותחת, ועיקר תפקידה לשמש נקודת מוצא להפלגות ציוריות-סמליות אקסטטיות דו כיווניות, אשר מצד אחד הן מעצימות את משמעותם וממדיהם של מראות החולין ומשוות להם שגב שמימי, ומצד שני הן מתארות את תופעות הטבע הקוסמיות בציורים מוחשיים מתחום העבודה החקלאית. כך, למשל, מי ההשקיה המרווים את השדות הם 'חלב הקודש משדיך אלוהים', וגללי הכבשים והפרות הם 'גללי זהב' ואפילו 'גללי קודש'. לעומת זאת זריחת השמש נמשלת ליציאתה של פרה "מֵרֶפֶת אֵל", שקיעתה מדומה להטענתה של אלומת חיטה על הקרון בידי 'אלוהים גדולים ניצב/ ובידו/ שְׁלָש הקלשון', והופעת הכוכבים מצטיירת כפיזור זרעים בשמים בידי אלוהים.

מושג האלוהים נהפך בשירי 'גלבוע' לנוכחות מוחשית ואינטימית, ולא במקרה. כפי שהבחינו חוקרי שירת התקופה וחוקרי שלונסקי בפרט , חוויית העמל מתוארת בשירים אלה באופן עקבי במושגים מתחום הקדושה הדתית, תוך המרת משמעותם של מונחים וציורים מעולם המסורת היהודית והצבתם בהקשר חילוני חקלאי.⁸ לשון השירים מציגה את נופי העמק כזירה לפולחן דתי, את העבודה החקלאית כעבודת אלוהים, ואת החלוץ כמשורר קודש, כנביא, ולעיתים אפילו כאלוהים בכבודו ובעצמו. בכך העניק שלונסקי להוויית החיים החלוצית החילונית מעמד של תחליף לגיטימי למסורת ישראל, ועיצב את עמק יזרעאל כמוקד וכמקדש סמלי של הדת החילונית החדשה, דת העבודה. חוויית העמק הוסיפה לתת את רישומה בשירת שלונסקי עוד שנים רבות בדרכי עקיפין, באמצעות תמונות שמקורן באותם ימים (כגון השה, הגדי והצמר הרך) שנעשו לסמלי יסוד ביצירתו.

ראיית החוויה החלוצית בעמק באספקלריה דתית מצויה גם ביצירתו של ש. שלום. כבן למשפחת אדמו"רים ציונית שעלתה ארצה ב-1922, הצטרף ש. שלום אחרי תקופת לימודים בירושלים אל חסידי יבלונה וקוזניץ, שביקשו לקיים בגופם את מצוות יישוב הארץ, וייסדו ב-1925 את כפר חסידים. 'בתקופת כפר חסידים למדתי על בשרי את תקופת החלוציות האמיתית בימיו הראשונים של העמק', סיפר בנוסטלגיה כעבור שנים רבות.⁹ ש. שלום שהה בכפר חסידים כמורה עד שנת 1928, וסבל עם יתר המתיישבים מתנאי החיים הקשים, שגרמו למחלות ולמקרי מוות תכופים.¹⁰ עם זאת, השירים שכתב באותם ימים, אולי מתוך רצון לרומם את רוח חבריו ותלמידיו, הם המנונים נלהבים לחוויה החלוצית, כגון 'העמק הוא חלום', שנודע כאחד משירי הזמר הפופולריים שנולדו בעמק יזרעאל: 'העמק הוא חלום/ זוהַר ואורה,/ מלילה ועד יום/ חוּלוּ ההורה.// נלינה בכרמים,/ הבשילו ענבים/ בקצה רקיע/ שחר הבקיע// העמק הוא חלום.' גם למותם של חבריו בקדחת ידע המשורר לשוות בשיריו נופך של שגב וקדושה, ולהציגו כחלק מגדולתו ומגזירתו של המפעל החלוצי, כגון בשיר 'אדם כי ימות...', הנפתח בשורות: 'אדם כי ימות בעמק יזרעאל/ תידומנה שיבלים./ קודש קדשים הוא עמק יזרעאל,/ ואין בוכים בקודש הקדשים'.

את עיקר התמודדותו הפיוטית עם חוויית העמק דחה ש. שלום, כמו אברהם שלונסקי, לשנים שאחרי עזיבתו, וריכז אותה בשתי יצירות: הפואמה האוטוביוגרפית 'און בן פלא' (1940) והסיפור הזכרוני 'עליית חסידים' (1946).¹¹ און בן פלא, הגיבור הסמלי של הפואמה הנקראת בשמו, מגלם במהלך חייו, הדומים לחיי המחבר, את תמצית החוויה הציונית: ילדות בנכר, עלייה לארץ, ההתיישבות בה והכורח לאחוז בנשק מגן לשם המשך הקיום בה. במרכז הפואמה נבנה עימות בין דיוקנה של ירושלים, המוצגת למרות כל קדושתה כהוויה אפופת סיאוב וניוון הדוחה ופולטת את החלוצים, לבין עמק יזרעאל, שהגיבור נמלט אליו כאל מוקד של טוהר רענן 'לבקש מעט רפאות ללבב'. ואמנם, הפרק החמישי של הפואמה, 'עמק', הוא סיכום שירי של תהליך ההיאחזות ב'נקודה' וההסתגלות לעבודת האדמה, שהיא 'קודש קדשי האדם'. ההשתרשות באדמת העמק תובעת קורבנות יקרים, חברים שמתו במחלות ובתאונות, אך מותם מוצג כחלק מתהליך הרואי, שכן 'אשרי הנופלים' על קידוש העבודה. כתשובת משקל לקורבנות אלה מסיים המשורר את הפרק בתיאור סמלי רווי פתוס של לידת תינוק בעמק ('הוא נולד, האדם החדש, ראיתיו/ בבוקר קורן בשדות, ביזרעאל'), שהוא כביכול בנם המשותף של החלוצים כולם, ובו צפונה בשורת הגאולה והעתיד. שני הבתים האחרונים, הנפתחים בשורה 'בוא ואשק לך, בנִי, האדם', נעשו אף הם לשיר זמר מן האהובים ביותר ברפרטואר שירי העמק. מאלפת ההשוואה בין תיאור שירי זה לבין פרק הפרוזה 'עליית חסידים', המספר אותו סיפור עצמו בפירוט ריאליסטי, תוך הרחבת הדיבור על המצוקות שאפיינו את ימי הראשית של כפר חסידים. עם זאת אין התיאור מוותר על גובהי החזון, ומציג את עבודת הכפיים של החסידים בעמק כגלגול שווה-ערך של 'פרשת עבודתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, בזמן שבית המקדש היה קיים'.

עמדה נפשית דומה משתקפת משיריו של אורי צבי גרינברג, שנכתבו מאז עלייתו לארץ בשלהי שנת 1923. אף שלא חי בעמק יזרעאל, ראה גרינברג את עצמו כמשוררם של גדודי העבודה ושל המתיישבים בעמק וכשותף לחווייתם החלוצית, ואף הם ראו אותו ככזה. בקבצי שירתו משנות העשרים פזורים ביטויי התלהבות שאין לתאר עזים מהם ממפעל ההתיישבות בעמק, השווה במעלתו הרוחנית, בעיני הכותב, למעמדה של ירושלים. בפואמה 'ירושלים של מטה' (תרפ"ה) הוא קורא לישו לצאת מן המנזרים, לקנות לו טלית במאה שערים ולהתפלל ליד הכותל,

או מוטב: קנה שם מכנסים וכותונת: בגדי חלוץ, ושאל בעברית: אי הדרך

אלי עמק יזרעאל –

ירושלים היא של מטה; וענוך איך ללכת.

לכה ותבוא אל העמק ומצאת אחים חורשים את האדמה, תאמר שלום למו,

אחי, והם יענו לך: שלום.¹²

ניסוח אקסטטי עוד יותר, האופף את קיבוצי העמק בהילת קדושה, והמציג את יושביהם כשווים בערכם לל"ו צדיקים, וכמי שמגלמים אחד מגילוייה הטהורים ביותר של מסורת ישראל, מצוי בשירו 'הזדהרות' (תרפ"ו):

עין חרוד, תל יוסף, ובית אלפא, שתי דגניות קודחות!

ירושלים – תפילין של ראש והעמק – של יד!

למד ווין בכל הקיבוצים בהוד אלוהי כל הדווים למלכות!¹³

ברוח זו קבע גרינברג במניפסט הפואטי-הרעיוני שלו 'כלפי תשעים ותשעה' (תרפ"ח), כי 'השכינה מוצאת תיקונה דווקא כאן: בחיי החולין שלנו ועבודת הפרך בארץ הקדושה', ואת מגשימיו של חזון זה הוא מכנה: ה'יזרעאלים החדשים, ללא פאה וזקן'.¹⁴

על רקע זה נקל להבין את תדהמתם, עלבונם וזעמם של אנשי תנועת הפועלים בכלל, ויושבי העמק בפרט – עלבונם של אוהבים נבגדים – לנוכח ההאשמות ודברי הקטרוג העזים נגד הקיבוצים, ובמיוחד נגד משמר העמק, שנכללו בשירי 'ספר הקטרוג והאמונה' (תרצ"ז), המשקף את המפנה הפוליטי של גרינברג לכיוון הרוויזיוניזם מאז ראשית שנות השלושים. אנשי הקיבוצים הואשמו בספר זה בהתנהגות פחדנית בעת התקפות הערבים על יישוביהם במאורעות תרצ"ו – התנהגות שהעטתה, לדעת הכותב, חרפה על היישוב העברי כולו. בשיאו של הקטרוג הטיח גרינברג במשמר העמק את קללת החורבן הנודעת, שלא נסלחה לו גם כעבור עשרות שנים: 'הֲיִי ישימון במפת המדינה,/ אל טל בהריך, אל עץ ואל טף!// ואיש כי ישאל: לאן הדרך מוליך/ וענה העונה: להפקר העמק - -'.¹⁵ (עמ' קמא). יש לשער כי גרינברג בחר לכוון את עיקר חִצי ביקורתו דווקא אל מטרה זו בשל מעמדו הסמלי המיוחד של העמק בתודעת היישוב. התקפתו יכולה להיתפס, לכן, באופן פרדוקסלי כאישור וכאישוש נוסף, אמנם על דרך השלילה, של מיתוס העמק, שהוא עצמו היה מראשוני מטפחיו.¹⁶

ג. 'הנוף הזה היה לחלק מישותך'

בצִדם ובעקבותיהם של גדולי השירה, ששהותם הזמנית בעמק יזרעאל טבעה חותם כלשהו בכתיבתם, הופיעו כמה סופרים צנועים יותר, שחיו בעמק כל ימיהם, ובאופן טבעי נעשתה חוויית החיים בו לנושא המרכזי של יצירתם. אחד הבולטים שבהם הוא המשורר יהושע רבינוב, שישב בקיבוץ גבת מאז ייסודו ב-1926. כשנשאל על חוויות התשתית המזינות את שירתו, ענה רבינוב: 'חוויית היסוד היא בהתפעמות מן המגע הפיזי והרוחני באדמת העמק. הפגישה עם הטבע והנוף היא עמוד השדרה של שירתי [---] היתה בי פתיחות לחיים החדשים בעמק יזרעאל, למרחבי השדות ולשמים הגלויים'.¹⁷ ואמנם, שבעת קבצי השירה שפרסם רבינוב מ'בשדמות יזרעאל' ועד 'בין רגבים ומזלות'¹⁸ מצטרפים לכעין מיפוי מתמשך של נופי העמק ושל חיי המשק, מתוך שאיפה 'למוש את הממש', ככותרת אחד השירים. ניכרת בשירים הידיעה האינטימית של פרטי הצומח והחי, הרגישות לחילופי האור במהלך היממה ולהשפעתם של חילופי עונות השנה על האקלים והנוף. החיים בעמק מצטיירים בשירת רבינוב כהוויה כפרית עמלנית וחושנית, שבמרכזה פגישת האדם עם הטבע. נופי העמק משמשים בשירים הן כהשתקפות של הלכי נפש אנושיים, הן כחומרי גלם לרוב הדימויים והמטפורות בלשונו והן כנקודת מוצא להפלגות אל רבדים חברתיים, היסטוריים והגותיים.

העובדה שיהושע רבינוב ישב כל חייו בעמק יזרעאל והיה מחובר אליו באלפי נימים קובעת הבדל ממשי בתיאורי העמק בינו לבין משוררים כשלונסקי, ש. שלום ואורי צבי גרינברג. אמנם, כמוהם הוא נוטה לא אחת לשיר המנוני תהילה ל'ארץ חמדה, טובת-מגד!' ולחלוצים העמלים בה (בשיר 'ארץ חמדה'), אך בהמשך השיר הוא קובע כי זוהי 'ארץ כבדה בחזון ותירוש', כלומר בצד החזון הממריא קיימת ממשותו של התירוש, המופק בעמל רב מכרמי הענבים. הפלגותיו הסמליות וההגותיות צומחות, אפוא, מתוך מצע קונקרטי עשיר, מפורט ומפוכח. מצע זה בונה את המרחב השירי בראש ובראשונה כהוויית חיים מלאה, שמורכבותה ממתנת ומאזנת את הפתוס האידאי ואת ההגבהה הסמלית המלווים בדרך כלל את הדיבור השירי על מושג העמק.¹⁹ הקשר הטבעי הבלתי אמצעי אל שדמות יזרעאל, המשותף לסופרים תושבי העמק, משתקף היטב ברשימתה הנפעמת של המשוררת פניה ברגשטיין, אף היא חברת קיבוץ גבת, על ספרו הראשון של יהושע רבינוב:

שדמות יזרעאל אלה – לעיניך תשחרנה ותורקנה, את לבך תרעדנה בפחד באַיים הבצורת, ואִתן תרחב נשימתך עם ריחות רביבים עליזים.

בלבבן, בלב שדמות אלה, עוברים החיים. הנוף הזה היה לחלק מישותך. הוא טבוע בעיניך, מלווה אותך על כל דרכיך כחזון שאינו נשכח.²⁰

שיריה של פניה ברגשטיין עצמה (1908-1950), שכונסו בכרך אחד אחרי מותה, אמנם מורכבים פחות מאלה של יהושע רבינוב, אך חוויית היסוד בהם דומה: ההתמסרות לעבודת החולין האפורה מעמעמת את האידיאלים הנשגבים של ימי הראשית בעמק, אך הם מוסיפים להתקיים בסתר, ומדי פעם, בשעות רפיון, הם מנצנצים ומופיעים, ומעניקים טעם מחודש לחיים. אחד הביטויים המרוכזים להרגשה זו מצוי בשירה 'וגם היום', המצהיר כי 'גם היום יש אלוהים אִתך בשעות עמל יוקדות/ [---] בתוך כל צעד וכל שעל של עמל/ החורז את מחרוזת רגעיו ושעותיו/ על חוטו של יום אפור'.²¹

בעקבות השירה הופיעה הפרוזה. סיפורים קצרים ראשונים מהווי הקבוצות בעמק החלו להתפרסם במחצית השנייה של שנות העשרים. רומנים ראשונים הופיעו מאמצע שנות השלושים.²² סיפורת זו, שנכתבה בעיקר על ידי סופרים חקלאים מאנשי העלייה השלישית, מחזקת את המגמה המתוארת כאן: עיצובו של העמק כזירת התרחשות קונקרטית להשתרשות חקלאית ולהתגבשות חברתית, שלא נעדרים ממנה לבטים, מצוקות אישיות ועול מכביד של עבודה קשה, אך חשבונה הסופי נוטה בדרך כלל אל צד החיוב. דוגמה מובהקת הוא הרומן 'ראשית' מאת שלמה רייכנשטיין (1902-1942), שהיה מראשוני תל יוסף ועין חרוד, וביקש לתעד בו, מפרספקטיבה של כעשרים שנה, את ימי ההתיישבות הראשונים בעמק.²³ ספר זה, שהופיע אחרי פטירת מחברו, הוא אכן במידה רבה 'רומן מפתח', המבוסס על פרשיות אמיתיות במעגל האישי והציבורי מתקופת ייסודה של תל יוסף, בהסוואה קלה של זהות האישים המעורבים. במרכזו סיפורו של משולש רומנטי המסתיים בהתאבדותו של הבעל הנבגד, ובמקביל לו מתואר המאבק הרעיוני בין מנדל אלקינד ליצחק טבנקין בסוגיית האוטונומיה של הקבוצה וטיב קשריה עם גדוד העבודה – ויכוח שהביא לפילוג בתל יוסף.

התהליך העובר על חברי הקבוצה ברומן אופייני לספרות ההתיישבות כולה: מהתרוממות הרוח של הימים הראשונים, ימי החוויה הקולקטיבית המסעירה של העלייה על הקרקע וכיבוש אדמת העמק, עד להשתלטותה של שִגרת עמל אפורה, המעמעמת את החזון. מי שמנסה להחיות בכל פעם מחדש את ההתפעמות הראשונית מגודלו של המעשה החלוצי ומהודו של נוף העמק הוא רפאל, אחד מגיבורי הרומן המשקף, ככל הנראה, את דמות המחבר עצמו.²⁴ הוא החוזר ותוהה כיצד זה יכולים חבריו לשקוע במריבות או להתרכז ברווחתם הפרטית, ולשכוח את המשמעות הנשגבת של המפעל המהפכני שהם חלק ממנו. מאלף מבחינה זו האפילוג האמביוולנטי של הרומן, שבו צופה רפאל בקיבוצו כעבור שנים רבות, ואף כי אין הוא מפקפק בנצחונו העקרוני של המפעל ובחשיבותו ההיסטורית, אוחז בו רפיון ידיים לנוכח ההכרה בכשלונו של הרעיון הקיבוצי להיטיב את יצר לב האדם, ומתברר לו כי נגזר עליו ועל חבריו להוסיף ולחיות את חיי היום יום שלהם 'תחת מועקת האינסטינקטים האפלים והמסוכסכים'. הכרה זו מביאה אותו ברגעי יאוש ועייפות עד כדי 'הרצון להרוס הכל ולילל על ההריסות את ילל חוסר-האונים האנושי'. בכל זאת, כדי לא לסיים בנימה כה קודרת, חותם רייכנשטיין את הרומן בתיאורו של רפאל העומד מול השמש השוקעת, 'ואינו יודע להבחין, אם אור יום גווע לפניו או זוהר יום חדש הוא, העולה על העמק, על תליו ויושביו'.

חשבון הנפש האמיץ של רייכנשטיין זכה להמשך כעבור זמן קצר ברומן 'מעגלות' של ידידו וחבר קיבוצו דוד מלץ (1899-1981), המבוסס על תולדות עין חרוד בשנות העשרים והשלושים.²⁵ הופעת הספר חוללה סערה בתנועה הקיבוצית ועוררה ויכוח מסועף וממושך, רעיוני יותר מאשר ספרותי, על דיוקנו של הקיבוץ בספרות.²⁶ מתנגדי 'מעגלות' התקוממו כנגד מה שתפסו כהוצאת דיבתו של הקיבוץ רעה, באמצעות ההצגה הסאטירית הביקורתית של ההווי החברתי, ובאמצעות ההתמקדות בגיבור אפור ולא-יוצלח, הרחוק מלייצג את האדם הקיבוצי במיטבו. כל היסודות האלה אכן קיימים ברומן, אם כי ממרחק השנים קשה להבין על מה יצא הקצף, מכיוון ש'מעגלות' אמנם אינו שיר הלל לתנועה הקיבוצית, אבל אין ספק שנכתב מתוך הזדהות בסיסית עם 'הבית המשותף, אשר אליו ייאספו, עם סופו של יום העמל, כל אלה העמלים יחד כל הימים' (עמ' 259-260). בהקשר זה, של חיוב חיי הקיבוץ למרות הכל, ממלא נוף העמק תפקיד חשוב, כמשענת המאפשרת לגיבורי הרומן להמריא שוב ושוב מעל יום הקטנות האפור, ולהזכיר לעצמם את גדולת מפעלם, כגון בתיאור האופייני הבא:

מדי פעם עמדו והביטו לפניהם למטה, לעמק, למשק. עמדו דוממים כמשתאים ליופי הגדול שנגלה להם כאן למעלה. רוח קלה, נדיבה, ליטפה להם על פניהם. ושמש, גם היא נדיבה, זרעה זהרים שם בעמק למטה על פני השדות הירוקים, אשר כאן מלמעלה נפתחו פתאום מופלאים ביותר, חגיגיים ביותר. מכאן, ממרומי ההר, היתה כעין נשימה רחבה, מרוממת, מרחפת על פני העמק המוריק. והיא כאילו מרחיבה אותו לאין גבול, עד, עד לשם, עד לכחול ההוא הנפלא מאד, הנושק לו לירק העדין. ועם זה – מלבני המטעים המוטלים ומשתרעים בקוים ישרים שם, סביב על פני הגבעות, הגגות האדומים, שהם כמשובצים בתוך ירק עצים, של מעונות בני אדם בישובים אשר מסביב, חוגרים כל ההוד והיופי העילאי הזה באיזו מסגרת אנושית, חמימה (עמ' 95-96).

ביקורתו של מלץ על היבטים שונים בחיי קיבוצו התגלתה בצורה חריפה יותר ברומן השני שלו, 'השער נעול', המבוסס על מעשה שהיה והבוחן את יחסו של הקולקטיב אל יוצא הדופן החי בקרבו; אך רומן זה לא עורר אף שמץ מן הסערה שחולל קודמו – עדות לשינוי האווירה החברתית בין אמצע שנות הארבעים לשלהי שנות החמישים, ואולי גם להתרופפות הקשב כלפי תוכחתו של איש הרוח.²⁷

ד. פזמונים ושירי הלל

בשנות השלושים והארבעים התהוותה, אפוא, ביישובי עמק יזרעאל ספרות מקומית, רגיונלית, מפרי עטם של בני דור המייסדים, הבוחנת את החזון לאור המציאות ומציגה בצורה מורכבת למדי את האורות עם הצללים. בד בבד הוסיפה להתחזק ולהסתעף התפיסה הסמלית המיתית, הרואה את העמק ואת אנשיו כהתגלמות הנעלה ביותר של המעשה הציוני. תפיסה זו, שנולדה בשירת שנות העשרים, באה בשנים אלו לידי ביטוי בכיוונים אחדים. בולטת, למשל, הופעתם של פזמוני העמק – שירי זמר לילדים ולמבוגרים מאת טובי המשוררים, או שירים קנוניים שהלחנתם הפכה אותם בדיעבד לשירי זמר פופולריים, ואשר תפוצתם הנרחבת חיזקה את מעמדו המיוחס של העמק בתודעת הציבור. ביניהם: 'שיר העמק' ו'תל עמל' של נתן אלתרמן; 'עמק' של רפאל אליעז; 'שדות שבעמק' של לוי בן-אמיתי; פזמוני שיך אבריק של אלכסנדר פן; שיר הערש 'שכב, בני, שכב במנוחה' של עמנואל הרוסי; 'שיר העמק' של קדיש יהודה סילמן; וכן שיריו של ש. שלום שנזכרו לעיל. בתחום הסיפורת הופיעה בשנים אלו מגמה של אידיאליזציה תמימה בהצגת החיים בעמק, בעיקר ביצירתם של אורחים לשעה שבאו להתפעל במו עיניהם מן המפעל החלוצי רב המוניטין, וקלטו ממנו לרוב רק את קליפתו החיצונית ההרואית. ביקורת קשה על סופרים אלה השמיע המבקר דוד כנעני, איש קיבוץ מרחביה:

אלה האחרונים תיארוהו [את הקיבוץ בכלל ובעמק בפרט] כחברה חסרת קונפליקטים, כאורח חיים אידילי והרמוני עד כדי טיפלות. כשלונם מדהים אותנו אם נזכור כי היו אלה סופרים חשובים [---] הם נאחזו ב'חלוץ', שנעשה אותו זמן שם נרדף לאיש-קיבוץ והם עצמם התהלכו בקיבוץ כבארץ אקסוטית, שלשון יושביה מובנת להם רק לשליש ולרביע. משהו קלטה אוזנם כדרך התיירים, הרבה דימיינו והרבה נעלם מאופק ראייתם. לאחר מכן רקחו מרקחת מתקתקה, תערובת של הרואיות, נוסח אצ"ג, אקסטזה היודעת רגעי שפל מועטים ומסירות נפש לאין גבול, נכונות להקרבה אישית ויחסי אנוש שאין בהם חיכוך וצרימה.²⁸

אחת היצירות שדברים אלה הולמים אותן היא המחזה 'הבית' מאת ז"י אנכי, שהוצג לראשונה בתיאטרון 'המטאטא' ב-1931, והוא כנראה המחזה הראשון מחיי הקבוצות בעמק יזרעאל של ימי העלייה השלישית.²⁹ מאלפת העובדה, כי המחזה היה אמור להתרחש, לפי כוונת מחברו, באחת ממושבות יהודה, אך לקראת העלאתו על הבמה הועתק מקום העלילה לעמק יזרעאל, מפני ש'בראשית שנות השלושים כבש לו עמק יזרעאל את מרכז הפעילות החלוצית-ציונית והיה חלק לא נפרד מ"אופק הציפיות" של נמענים מסתברים של ההצגה'.³⁰ עם זאת, מעבר לשינוי שם המקום אין במחזה ניסיון לאחיזה קונקרטית בנוף העמק, הנותר כשלט ריק לכל אורכו. העלילה נסבה על בנייתו של בית חדש בקבוצה שבעמק, שהוא סמל אלגורי שקוף של המעשה הציוני כולו. לעומת דור הבנים, בוני הבית, מוצגים אבותיהם הגלותיים הצופים בהם בהשתאות, עד שהם עוברים מפקפוק להזדהות שלמה עם מעשי בניהם. לאחר שהם מתגברים על הסדקים הנפערים בקירות הבית ומאיימים למוטטו, משתלבים האבות והבנים בריקוד הורה סוער על תקרתו המחוזקת, ובשירת 'אל יבנה הבית'.

יצירה אחרת המציגה את מפעל ההתיישבות בעמק באופן הרואי סכימטי היא הרומן 'תנובה' של אביגדור המאירי.³¹ אף זה סיפור בנייתה של קבוצה בעמק יזרעאל, תוך התגברות על מכשולים מבפנים ומבחוץ. הקבוצה, תנובה, מעוצבת כניגוד החיובי הן של ירושלים הגלותית המזוהמת והן של תל-אביב החומרנית והבורגנית, המתנכרת לחלוצים.³² ריחוקו המנטלי של המאירי מן ההוויה שהוא בא לתאר ניכר על כל צעד ושעל, בעיקר בחד צדדיות של הנימה האקסטטית הגורפת השלטת לאורך הרומן כולו. אנשי העלייה השלישית מתוארים בפיו כ'זרם הנוער הכביר, שנהר ועלה מכל אפסי-תבל בשירת השרירים וסימפונית הריאה המבריאה הנושמת אור ולהבה' (עמ' 67). יציאתם של אנשי הקבוצה לעבודת יומם מוצגת אצלו כמין ריקוד מסוגנן: 'נחיל בני-אדמה ההולכים מזוינים בכליהם, במכשיריהם: שורה ארוכה וריתמית, הנוהרת כנחל עמוק, אחר כך נפרדת לחלקים, לזוגות וליחידים, הנזרעים אחר כך ונדבקים למקומות-עבודתם השונים' (עמ' 117). אף שהיה בעצמו איש העלייה השלישית, נשאר המאירי כל ימיו טיפוס אורבני מובהק, ואולי משום כך נכשל כאן בנסיונו להיענות היענות ספרותית לחוויית הדור.

סופר תייר נוסף שיצירתו משקפת את התרשמותו העמוקה מן המתחולל בעמק יזרעאל הוא י"ד ברקוביץ. חודשים אחדים אחרי עלייתו לארץ ב-1928 יצא, כדבריו, 'לסייר את הנקודות החקלאיות הצעירות בגליל ובעמק, הקבוצות והמושבים, זו גולת הכותרת של היישוב החדש, פינות שכל העיניים והלבבות פונים אליהן'. הוא תיעד את סיורו בסידרת רשימות מסע, שכונסו כעבור יותר משלושים שנה תחת הכותרת 'משוט בארץ',³³ ומתברר שציפיותיו המוקדמות התממשו במלואן. שיאו של המסע היה הביקור בעין חרוד, שברקוביץ – סופר קר מזג, מאופק ומפוכח מטבעו – נסחף בתיאורו לגילויי פתוס דתי ממש. למשל, פניהם של חברי הקיבוץ, המתכנסים בסיומו של יום עבודה לארוחת הערב, נראים לו כ'מפיקים נוגה מיוחד, נאצל, כאלו של בני-עלייה המאוחדים ברעיון שכולו שלהם, כאגודת-אחים דתית, שנתכנסו למקום אחד לארוחתם הדלה'. נוגה מופלא זה שפוך, לפי תיאורו, על כל פינות המשק וסביבתו, הנתפסות בעיניו כהוויה השרויה 'על הגבול בין מציאות וחלום', שההווה החלוצי והעבר התנ"כי מתאחדים בה בעיניו לשלֵמות רבת הוד. ראוי לציין, כי בתיאורה של עפולה הסמוכה, שאף היא עמדה באותן שנים בראשית בניינה, נוקט ברקוביץ טון שונה לחלוטין – אירוני, פטרוני ומבודח – המדגיש את גילויי הקרתנות ונמיכות הרוח שמצא בה. נראה כי תוקפו של מיתוס העמק הוגבל בעיניו לתחומם של היישובים החקלאיים בלבד.³⁴

רשמיו הנלהבים של ברקוביץ מביקוריו ביישובי העמק שימשו לו בסיס לעיצובם של חלקים נרחבים משתי יצירות הסיפורת העיקריות שחיבר בשנות השלושים: הרומנים 'מנחם-מנדל בארץ-ישראל' ו'ימות המשיח'.³⁵ ברומן הראשון החיה את דמותו של הגיבור הנודע מסיפורי שלום עליכם, והביאוֹ לארץ ישראל להתהלך לאורכה ולרוחבה ולדווח במכתביו לרעייתו על מפעלותיו של היישוב העברי המתחדש. חלק ניכר מן העלילה מתרחש בעמק יזרעאל, אליו מגיע מנחם מנדל לבקר את בנו החלוץ בקיבוץ. בדומה לברקוביץ עצמו, מנחם-מנדל נשבה בקסמו של הקיבוץ, ושר שיר הלל לאנשיו, לנופו, לסדרי החיים בו ולערכיו, המנוגדים מכל בחינה ל'מנחם-מנדליות' היהודית התלושה שדמותו שלו מייצגת, והמעוררים בו הרהורי חרטה על דרך חייו. התוצאה היא, אכן, רומן דידקטי נאיבי, הנופל בערכו מסיפוריו הקצרים המוקדמים של ברקוביץ, ובצדק טען דוד כנעני נגדו ונגד הדומים לו כי 'בחד-צדדיותם הם חטאו למליאות החיים ולרב אנפיותם, למליאות של נפש האדם ודחפיה'.³⁶ עם זאת, על אף ההסתייגויות מערכן הספרותי, יש ב'מנחם-מנדל בארץ-ישראל' ובשאר יצירות נלהבות של סופרים תיירים שנכתבו באותן שנים ביטוי כן ונאמן לפתוס של התקופה, ובפרט למקומו המיוחד של עמק יזרעאל בתודעה הקולקטיבית, כזירת ההתרחשות של המעשים המכריעים, מְשַנֵי הערכים, המקרינים מאורם על היישוב הארץ-ישראלי כולו.

יש לציין כי לא כל הסופרים מן הקבוצה הזו לקו בראייה נאיבית חד צדדית של החיים ביישובי עמק יזרעאל. דוגמה לכך הן רשימותיו הסיפוריות של ג' שופמן המבוססות על ביקוריו בעמק, ובמיוחד הוויכוח שפרץ סביב אחת מהן, 'בין גלבוע לגלעד' (1939), שנכתבה חודשים אחדים אחרי עלייתו ארצה.³⁷ כדרכו, תיאר שופמן בסיפורו בלא ייפוי ואידיאליזציה (אם כי בהחלט בחיבה ובאהדה) את 'הרחש היום-יומי' של חיי הקיבוץ: 'הכביסה, הלול וצווחתו, הפרות ברפת, שהזבובים מציקים להן מאוד' וכדומה; אך עיקר הקצף יצא על הקטע שבו תוארו 'הנערות היפות המעטות, אחת בקיבוץ ושתיים בקבוצה. רבים מן הקוראים (ובעיקר הקוראות) התרעמו על ששופמן העז לרמוז, כי רק מעטות הן הנערות היפות ביישובי העמק. אכזבתם היתה גדולה במיוחד לאור הקשרים האמיצים והממושכים שהתקיימו בין שופמן לבין רבים מאנשי העמק שהיו קוראיו הנאמנים, וביניהם ידידיו הסופרים שלמה רייכנשטיין ודוד מלץ מעין חרוד. כיום בולט לעינינו בעיקר הממד הקומי שברגישות עודפת זו מצד קהל הקוראים, אך בשעתה היתה הציפייה החברתית מן הסופר גורם לא מבוטל בחלל האוויר הספרותי, ועובדה ששופמן ערך שינויים מסוימים בסיפורו בעקבות הביקורת, סירב להצעה לכלול אותו באנתולוגיה ספרותית, ואף כתב סיפור שאופיו מנוגד ('הנשיקה') אולי מתוך רצון לכפר על עוונו. פרשה זו מעידה גם, כיצד ציפו באותן שנים חברי הקיבוצים בכלל ובעמק בפרט להיות מוצגים בספרות, ובאיזו מידה התקשו לעכל כל תיאור שלא היתה בו אמירת אמֵן מוחלטת למפעלם.

גם ש"י עגנון היה מן המבקרים בקיבוצי עמק יזרעאל ומן המתפעלים מהישגיהם.³⁸ אמנם הוא לא קיים את מה שהבטיח בסיום הרומן 'תמול שלשום', לכתוב ספר מיוחד על מעשיהם של 'אחינו אנשי סגולתנו שבכנרת ושבמרחביה, שבעין גנים ושבאום גוני היא דגניה [---] העובדים את אדמת ישראל לשם ולתהלה ולתפארת', אבל רשמיו מן העמק שוקעו ברומן 'שירה', בפרקים אחדים המתארים את ביקורם של מנפרד הרבסט ורעייתו הנרייטה אצל בתם זהרה בקבוצת כפר אחינועם הסמוכה לעפולה, לרגל הולדת בנה.³⁹ בדומה לשופמן, הצליח עגנון לשמור על איזון בין ההתפעלות הכנה והחיבה האבהית כלפי הצעירים העמלים באדמת העמק, לבין ראייתם המפוכחת כבני בשר ודם, שלא נעדרים ממנה נצנוצים אירוניים. דוגמה לאיזון כזה היא הדרך שבה מוצגת הפגישה הראשונה עם נוף העמק. תחילה מתאר עגנון בנימה אקסטטית את יפעת המראה המתגלה לנוסעים, החל בבתים אדומי הגגות השתולים במישורים חומים ומסבירי פנים, וכלה בצורות העננים שלובנם אינו ניתן לתיאור במלים, והכל טובל בהרמוניה חושנית מעודנת של צלילים וריחות. והנה, לתוך תיאור נשגב זה חודר גורם זר: מכונית מדיפת ריחות רעים המובילה עסקן נכבד ומזכירתו לסיור חטוף בעמק לשם צבירת רשמים חפוזה ערב נסיעתו לחו"ל 'לבשר לבני הגולה מה בחורינו ובחורותינו עושים בעמק' (עמ' 319). יחד עמו נוסע אחד ממיישבי העמק, המתלווה אליו 'לפרש לו מה צריך לספר לאחינו שבגולה' (עמ' 325). כך מצליח עגנון להזדהות עם מיתוס העמק ולהגחיכו כמעט בנשימה אחת. דוגמה אחרת לעוקץ אירוני החבוי בתיאור רווי החיבה של הווי הקבוצה הוא האופן שבו מוצגים השומרים: 'גדולים מעשי השומרים שמגינים על הכפר ועל יושביו. לכאורה הולכי בטל הם השומרים, אינם עושים ולא כלום, אבל שיטוט עיניהם אזהרה לגנבים ולגזלנים ולרוצחים שלא יעיזו להתקרב לכפר' (עמ' 345). עגנון לא נסחף, אפוא, להתפעלות בלתי ביקורתית נוסח ברקוביץ והמאירי, אך אין ספק באהדתו הבסיסית למעשה החלוצי של ידידיו הצעירים, שהם עצמם העידו עליה בזכרונותיהם.

ה. 'התערות שלֵמה, התערות-שממילא'

השלב הבא בתיאורי עמק יזרעאל בספרות החל עם צמיחתם של משוררים ומספרים מן הדור הראשון של בני העמק וחניכיו, אלה שנולדו בקיבוציו ובמושביו משנות העשרים ואילך או שהגיעו אליהם כילדים וכנערים. המיוחד לקבוצת סופרים זו, והמבדיל בינה לבין סופרי העמק מבני הדור הקודם, הוא האופן הטבעי והממילאי שבו התייחסו לסביבתם. בעבורם לא היה העמק זירת מבחן סמלית ייצוגית להגשמת הציונות הסוציאליסטית, או אתגר המחייב כיבוש, הכנעה ומאמץ של התערות בכוח החזון והעמל, אלא בראש ובראשונה היה הוא להם מחוז ילדות ונעורים מובן מאליו, שנארג בנפשם מאז שעמדו על דעתם, שימש רקע טבעי לכתיבתם וסיפק את מראות השתייה שלה. השפעתה של הצמיחה באדמת העמק מורגשת ביצירתם בהיכרות האינטימית עם פרטי הנוף ותהליכיו, בהזדהות עם סיפורי התנ"ך הקשורים בו, במרכזיותה של חוויית המגע עם הטבע, ובמידה רבה גם באוצר המלים, בדימויים ובמטפורות, הניזונים מן ההקשר הכפרי החקלאי שבו נוצרו. לסופרים אלה התכוון דב סדן כשכתב כי 'מעטות בספרותנו מסכתאות פרוזה של שירה, כשהמתאר חי את הטבע כדרך-הטבע, חי נופה של ארצנו מתוך התערות שלֵמה, התערות-שממילא, בפינת-חיים של נפה מסויימת'.⁴⁰

דבריו של סדן מצוטטים מתוך מסתו על שירת זרֻבבל גלעד, ואכן, אין דוגמה מובהקת מזו להתערות טבעית ושלמה בנוף העמק. על-פי גילו היה זרבבל גלעד נתון בכעין עמדת ביניים בין דור המייסדים לדור הבנים: הוא נולד ב-1912 בבסרביה והגיע לעין חרוד בגיל שתים עשרה, שלוש שנים אחרי ייסודה, ובה עברו עליו כל חייו עד פטירתו ב-1988. אמנם פה ושם מהדהדים בכתיבתו זכרונות ילדותו המוקדמת במזרח אירופה, אך אלה בטלים בששים לעומת מרכזיותה של חוויית העמק ביצירתו, החל בספר שיריו הראשון, 'נעורים' (תרצ"ו), ועד האוטוביוגרפיה שלו, 'מעיָן גדעון', שהופיעה בנוסח העברי אחרי מותו.⁴¹ כל התכונות הכלליות שמנינו ביצירת הדור מתממשות בכתיבתו של זרבבל גלעד: ההזדהות בלא תנאי עם אותה 'פינת-יקר בחיק ההר, נוה-ילדות';⁴² ההיצמדות לכמה תמונות יסוד מן הנוף הסמוך לעין חרוד, ובהן מעיָן חרוד ורכס הגלבוע; קִרבת הנפש כלפי דמויות מקראיות שפעלו באזור, כגון בסידרת ה'שירים על יונתן'; ההיקסמות ממראות העמק בשעות שונות ובאקלימים משתנים, כגון בסִדרת השירים 'ניסן'. אפילו אימי מלחמת העולם השניה נשקפים לזרבבל גלעד (בסִדרת השירים 'עיט') דרך נופי העמק, ששלוותם הצוהלת ממחישה לו על דרך הניגוד אותה 'חשרה אפלה' ומאיימת הנערמת באופק. על-פי עקרון דומה הוא מבכה את הנופלים במלחמת העצמאות, שאובדנם מוצג (בקטעי הפרוזה השירית 'פנקס כתום') באמצעות ההתבוננות באדמת העמק הדשנה והפורחת, בה נכרו קבריהם.

שירי זרבבל גלעד, שפורסמו מראשית שנות השלושים, היו בבחינת סנוניות ראשונות, שבישרו את הופעת המשוררים בני העמק הצעירים ממנו. נזכיר כאן רק שלושה מהם. האחד הוא משה טבנקין (1917-1979), שגדל והתחנך מילדותו בעין חרוד, וסביבת גידולו נוכחת בגלוי ובסמוי בספרו הראשון, שזכה לפופולריות רבה.⁴³ 'יש מראות נוף הטבועות במעמקי הנשמה', הוא מכריז באחד משיריו, ובשיר הבא, 'תמונת נוף', הוא מדגים אחד מן המראות האלה: פַלָח העומד בלב השדה בגשם שוטף, נושא את פניו למרום, מושיט ידו בתנועת ברכה, מחייך וצוחק. כמו זרבבל גלעד, הציג גם משה טבנקין את פורענויות הזמן דרך נופי העמק, שזרותם הפתאומית משקפת את הלוך נפשו המזועזע. בימי מאורעות תרצ"ו צפה ב'נוף ילדות מוזר כל כך/ לאור שדות עולים באש./ הוד זועה, עוטה יגון,/ לעמק, זר ומתכחש'. גם למשמע הידיעות הנוראות מאירופה במלחמת העולם השניה נוכח כי אין ההיאחזות בנוף הקרוב יכולה להעניק נחמה ובטחון: 'לא בתינו משגב, לא שדותינו מפלט,/ לא שמינו מבטח'.

דוגמה שנייה היא שירת נתן יונתן (1923-2004), שמאז הצטרפותו לקיבוץ שריד בהיותו כבן עשרים נעשו מראות עמק יזרעאל אחד ממקורות שירתו העיקריים. אולי משום שהגיע למציאות חיים מבוססת ולא צמח עמה מראשיתה, בולטת בשירתו ההתייחסות אל החיים בעמק כאל הוויה כפרית מושרשת, שהיא כביכול רבת דורות ועשירת מסורת. כך, למשל, בשירים המוקדמים שכונסו בספרו 'אשר אהבנו',⁴⁴ הוא משרטט את דיוקנם של 'אחי העקשנים' כאיכרים צנועים וישרי דרך, שרכושם החומרי אינו רב, 'אך רב הוא עולמם;/ כל השדות נושמים בפרוס לחמם,/ ושמחתם שורה עם העמל/ ועצבותם שוקטת ותמימה'. השירים מלאים תמונות חקלאיות דשנות ומסוגננות, שלשון התיאור ממקמת אותן במציאות כפרית על זמנית, בלא סימני הזיהוי המוגדרים של עמק יזרעאל, כגון: 'ערבי אסיף, העגלות נושאות יבול אל הכפרים/ וזהבן אט אט יועם בדעוך השמש'; או: 'שלוַת הכפר ברדת יום./ שדה עזוב יתעורר פתאום;/ זה לא הרוח בין שלפי קציר – / רועה עצוב שם פתח בשיר'.

גם שירתו של ע' הלל (1926-1990), שנולד והתחנך במשמר העמק, ניזונה מחוויות התשתית של גידולו בנוף כפרי חקלאי, אם כי רק מעטים, יחסית, משיריו עוסקים ישירות במרחב הספציפי של עמק יזרעאל.⁴⁵ אחד מהם הוא 'בז', המתאר זכרון ילדות של נסיעה בעגלה בדרכי העמק, בשדה תירס מבשיל, בתוך קבוצת ילדים צוהלת, ומעליהם 'בז נטוי בגבהים הצחים', שנוכחותו המאיימת מבשרת במרומז את המלחמות העתידות לפקוד אותם בבגרותם. הזיקה האינטימית לטבע, ששורשה בילדותו, ניכרת בכל רחבי שירתו של ע' הלל, המעצבת את עמידתו השוקקת והנלהבת בתוך נופים ארץ-ישראליים מגוונים, מ'סיבוב כפר-סבא' שבו 'פרח עלי העולם בסערה', ועד 'מעלה עקרבים', שבו 'התפוצץ אל עינַי אלוהים'.

השימוש בעמק יזרעאל כבזירת התרחשות ספרותית טבעית מופיע גם בפרוזה של בני דור זה, בעיקר אצל אותם סופרים שבילו תקופות מחייהם בקיבוצי העמק. הדוגמה הבולטת היא יצירתו של משה שמיר (1921-2004), שהיה חבר משמר העמק בין השנים 1941-1947. רבים מסיפוריו המוקדמים שנכתבו באותן שנים משקפים את הווי הסביבה בה נכתבו,⁴⁶ וזה כחלק מתפיסתו המודעת והמנוסחת, כי 'הההיצמדות המלאה של הספרות [---] אל הכפר העברי החדש – היא יעודו של דורנו בספרות'.⁴⁷ גם שניים מן הרומנים המוקדמים של שמיר, 'הוא הלך בשדות'⁴⁸ ו'כי עירום אתה',⁴⁹ ממוקמים בקיבוץ ותיק בעמק, וחלקים נכבדים מהם מתרחשים בנופים הפתוחים הסובבים את הקיבוץ, כגון פרקי הבציר בכרם ברומן הראשון, או תיאור המסע הרגלי של אנשי תנועת הנוער ברומן השני, הרווי התפעלות מן האופן שבו משתלב הקיבוץ בנופי העמק המקיפים אותו, 'כאבן חן אל משבצתה' (עמ' 171). ואגב, מנהיג התנועה הנערץ ויפה התואר, שהוא בלא ספק תעתיק ספרותי של יעקב חזן, קרוי ברומן זה בשם הסמלי 'עמק'.

עוד מספר בן הדור שהִרבה לתאר את החיים בעמק הוא ראובן קריץ, שעלה ארצה כילד ב-1938, למד במזרע ובמשמר העמק ושם לחם במלחמת השחרור, היה חבר מזרע עד 1956 ואחר כך היה חבר המושב השיתופי מולדת ומורה בעין חרוד. התחנות הביוגרפיות האלו מצאו את ביטויָן בסִדרת רומנים וסיפורים שכתב. שנות הילדות והנעורים הונצחו בטרילוגיה 'האורות', הנחתמת במלחמת השחרור, והווי הזוגות הצעירים בקיבוץ בשנות החמישים הראשונות תואר ברומן 'נפנוף של מטפחת' ובנובלה 'אלון ועירית'.⁵⁰ זוהי סיפורת ריאליסטית טיפוסית, המשלבת את חיי הדמויות העיקריות בהווי הקיבוץ, בתיאורי הנוף שמסביבו ובאירועי הזמן העיקריים. עמק יזרעאל, על חילופי עונותיו ואקלימו, מוצג כהוויה כפרית שלווה, המנוגדת לעתים לסערות הנעורים ולמהומת המלחמה, אך הדמויות תופסות אותו כנוכחות מובנת מאליה ואינן מרבות לתת עליו את דעתן.

ו. בחינה מחודשת של המיתוס

בצד המגמה הזו, התופסת את הוויית החיים החקלאיים בעמק יזרעאל כמציאות טבעית וממילאית, התפתחה מודעות ספרותית מחודשת להקשרים האידיאולוגיים והסמליים שאפפו את מושג העמק מאז שנות העשרים. בקבוצה של יצירות סיפורת, שנכתבו החל משנות החמישים בעיקר על ידי סופרים בני העמק מן הדור השני והשלישי, נערכת התמודדות ביקורתית עם מיתוס העמק, שסופרים אלה גדלו והתחנכו עליו. הבחינה המחודשת של המיתוס נעשית בכתיבתם בשני אפיקים עיקריים, שלעתים הם משולבים זה בזה. האחד הוא הפנִייה אחורה, בניסיון לבדוק ולשחזר את התחלותיו של מעשה כיבוש העמק ולהפריד בהן בין אגדה למציאות. השני הוא הניסיון לבחון את ההווה לעומת העבר ולשאול באיזו מידה יש בו משום המשך ראוי של נקודת המוצא ההרואית האידיאליסטית.

אחת מנקודות הציון הראשונות בכיוון זה היא ספרו של נתן שחם 'אבן על פי הבאר'.⁵¹ זהו רומן רחב יריעה מחיי ארץ ישראל בשנים 1919-1921. על רקע אירועי התקופה הבולטים, כגון נפילת תל-חי, ועידת היסוד של ההסתדרות ומאורעות תרפ"א, מתוארת חבורת ביתניה האגדית של השומר הצעיר, שנעשתה הגרעין המייסד של קיבוץ בית אלפא בו חבר נתן שחם מאז 1945. כפי שהעיד שחם עצמו, נקודת המוצא לכתיבת הספר היתה התעמקותו בקובץ הווידויי 'קהיליתנו' (תרפ"ב), ממסמכי היסוד של העלייה השלישית, המתעד את פרשת ביתניה.⁵² מטרתו היתה להציג באופן ריאליסטי נאמן ומפורט את ימי הראשית של העלייה השלישית ולהתחקות אחר הכוחות שהניעו את החלוצים, שגורלם נגע אל לבו. הספר עוסק, אמנם, בתקופה שקדמה להקמת בית אלפא, אך הוא קשור ישירות לספרות העמק ולמיתוס העמק. לקראת סיומו הוא מתאר את שהותם של אנשי ביתניה בגדוד העבודה בכביש חיפה–נצרת, ואת הכנותיהם להתיישבות בנקודת הקבע שלהם, תוך שהם מתבוננים ב'עמק יזרעאל, מישור רחב-ידיים, ממרגלות הכרמל בואכה ג'נין, מבשיל ריבואות ראשי דגן ירוקים מצהיבים [---] ועיני החקלאים-לעתיד בלעו בתאבון את אדמת המישור הפוריה' (עמ' 509). אף שהמחבר ביקש, לדבריו, לתאר דברים כהווייתם, מאלפות הן התגובות המנוגדות שהספר זכה להן מצד בני דורות שונים, כפי ששחם מספר עליהן בזכרונותיו:

אלה [אנשי העלייה השלישית] לא ביקרוהו מפני שחלקו על רעיונות שמצאו בו, אלא מפני שתיאורה של התקופה ההיא, שנראה לדור הצעיר כהצצה נדיבה, במשקפיים ורודים, על העבר, נראה להם כעוד נסיון לרצוח אגדה.

אישים דגולים, מראשי תנועת העבודה, חשדו בי שביקשתי להפחית מערכו של דור הנפילים, אולי כדי שיוכלו בני דורי למדדו במידתם.⁵³

מתברר מעדות זו כי עצם התיאור של הראשונים כבני אדם בשר ודם, אף ללא ביקורת ישירה, נתפס בעיניהם בשנות החמישים כניסיון לא כשר לגימוד מפעלם ההרואי, אשר כפי שראינו, הילה של אגדה התרקמה סביבו כמעט מראשיתו בסיועה הפעיל של הספרות.⁵⁴

תפיסה ביקורתית הרבה יותר נחרצת עולה מתוך סיפוריו של יצחק בן-נר, שנכתבו משלהי שנות הששים וקובצו בספרו 'שקיעה כפרית'.⁵⁵ בן-נר, יליד 1937, בן למשפחת מייסדים מכפר יהושע, שם חי עד בגרותו, מודע בסיפוריו היטב להילה האופפת את 'כפרי העמק הגאים' (עמ' 7). עם זאת הוא מצייר בהם את החיים במושב ותיק בעמק יזרעאל כהוויה אנושית קודרת וחולה, מכוערת ודחוסה, טובעת בבוץ, שטופת סכסוכים ומריבות, גילויי ניכור ואכזריות כלפי בני אדם ובעלי חיים – כפר ארור זה', מכנה אותו המספר (עמ' 8), ובמקום אחר: 'כפר שכולו אובדי-דרך' (עמ' 15). העבודה החקלאית מוצגת כעול מכביד והולך, ונוף העמק המרהיב, ה'ירוק כולו ומשורטט ריבועים מסורגלים ומושבים-במעגלים בטבורו' (עמ' 18) אינו ממציא נחמה. לעומת זאת, ברומן ההיסטורי שלו 'פרוטוקול',⁵⁶ המתרחש בחלקו בעמק יזרעאל של שנות העשרים, הוא מציג מתוך חיבה והתרפקות את ימיו הראשונים של כפר יהושע, ואף משלב בתיאור את דמויות הוריו בשמותיהם האמיתיים, וכל זאת דווקא מנקודת ראותו העויינת של קומוניסט יהודי מר נפש, הנאלץ להודות בעל כורחו בינו לבינו כי 'כבר צומח מקום יישוב מול עיני הנכזבות' (עמ' 277).

התבוננות הומוריסטית אירונית בבני דור המייסדים של מושב ותיק בעמק מצויה ברומן 'שיני חלב' של יהונתן גפן, שנולד בנהלל ב-1947.⁵⁷ זו מגיעה לשיאה הממשי והסמלי בתיאור חגיגת היובל של הכפר, המשתבשת ונהפכת לפארסה, לפחות מנקודת ראותם של בני הדור הצעיר, שממנה הרומן כתוב. חוטים רבים קושרים ספר זה אל 'רומן רוסי' (תשמ"ח) של מאיר שלו, שנולד גם הוא למשפחת מייסדים בנהלל ב-1948.⁵⁸ אלא שספרו של שלו יוצר נקודת תצפית מורכבת יותר, הבוחנת את המיתוס שהתהווה סביב דור המייסדים בתערובת של הערצה והשתאות עם ספקנות אירונית משועשעת, תוך טשטוש הגבול בין מציאות לאגדה ובין ריאליזם לגרוטסקה. התפיסה האמביוולנטית באשר לעתידו של המפעל החלוצי בעמק באה לידי ביטוי באחד הסמלים המרכזיים של הרומן, בית הקברות לחלוצים שהמספר מקים על אדמת המשק של משפחתו ומתעשר ממנו, ואשר מצבותיו חוזרות לבסוף ונבלעות בין אשבולי התירס ועצי המטעים, כאשר בן-דודו של המספר חוזר לעבוד את אדמת אבותיו.

נסיים סקירה זו באזכור שני רומנים שהופיעו סמוך מאוד זה לזה, והמציגים שתי פנים מנוגדות של מיתוס העמק מזוויות ראייה בלתי שגרתיות של אנשים מבחוץ. האחד הוא 'תרנגול כפרות' של אלי עמיר, המבוסס על חוויית עלייתו של המחבר מעיראק כנער צעיר ב-1950, ועל תקופת שהותו בתוך קבוצת נוער עולה בקיבוץ משמר העמק.⁵⁹ זהו תיאור ביקורתי מאוד של החברה הקולטת, המצטיירת בו בחלקה הגדול כאטומה, אגרסיבית ומתנשאת, שבויה בפולחן עצמה ותובעת מן הנערים העולים להסתגל במהירות ובכפיה אל ערכי 'ארץ ישראל העובדת, מבלי לגלות רגישות כלשהי למסורתם ולחוויה הטראומטית שהם נתונים בה.⁶⁰ 'תרנגול כפרות' הוא אחת התעודות הבלתי מחמיאות לדיוקנה של החברה החלוצית המבוססת בעמק יזרעאל, המצטרפת לקולות הביקורת העצמית הבוקעים בדור האחרון מתוך מעגליה הפנימיים של חברה זו. אך כאילו לאשר מחדש את עוצמתו הסמלית הבלתי מתמעטת של עמק יזרעאל, הופיע במקביל אליו ספרו של עמוס קינן 'הדרך לעין חרוד'.⁶¹ זוהי אוטופיה שחורה, המתרחשת אי שם בעתיד אימתני, שבו נשלטת ישראל על ידי כת צבאית המחסלת את מתנגדיה, ורק עין חרוד נותרה כמעוז חופשי אחרון, שתשדורותיו מושכות אליו את הגיבור המספר. הספר מתאר את מסע התלאות שלו במרחב ובזמן, עד שהוא זוכה לעמוד בפתחו של עמק יזרעאל ומגיע למחוז חפצו. אז מתברר לו שמסעו בזמן הוביל אותו אל עידן קדום, בטרם יישובו של עמק יזרעאל בידי בני אדם, ובסופו של דבר הוא מוצא את עצמו ספק בראשיתה של ההיסטוריה האנושית, ספק בסיומה, בין מגידו (ארמגדון), שבה עתיד להתחולל באחרית הימים הקרב המכריע בין כוחות הטוב לכוחות הרע, לבין עין חרוד, 'זה המקום שממנו מתחיל הכול' (עמ' 119). ספק אם תיתכן תפיסה סמלית מועצמת יותר של עמק יזרעאל.

ז. סיכום: בין מציאות לחזון

הבחנו, אפוא, בששה שלבים בתולדותיו של עמק יזרעאל כמקום ספרותי. בשלב הטרומי, לפני תחילת ההתיישבות החלוצית בעמק, הוא תואר בספרות מעט מאוד, משתי נקודות ראות מנוגדות: זו הנאחזת בזכרונות העבר התנ"כיים הקשורים בו, וזו המציגה אותו כמרחב זר ועוין בהווה. בשלב השני, שהחל בימי העלייה השלישית, התהווה מיתוס העמק, העוטר הילת קדושה למעשה החקלאי והמציג את העמק כמוקד הסמלי של כלל המפעל הציוני. השלב השלישי החל עם הופעתה של ספרות העמק כספרות הנכתבת לאורך שנים על ידי בני המקום שהתערו בנופו. בשלב הרביעי הופיעו תיירי העמק שהציצו והתרשמו, וביטאו את רשמיהם לרוב על דרך האידיאליזציה התמימה, שרק מעטים נמלטו ממנה. השלב החמישי הוא צמיחתה של ספרות דור הבנים, ילידי העמק וחניכיו, שבעבורם היה הוא נוף צמיחה טבעי ולא בעיה אידיאולוגית מתמדת. בשלב הששי הוסט מרכז הכובד בחזרה אל הממדים הסמליים הנכרכים בעמק יזרעאל, עם הופעתה של ספרות הבוחנת את שורשי החזון ואת ההווה על רקע העבר.

זוהי, כמובן, חלוקה סכימטית בלבד, המבקשת להצביע על מגמות עקרוניות בלא למצות את עושרה והיקפה של ספרות העמק לדורותיה. הסופרים והיצירות שנדונו כאן הם, לכן, בבחינת מִדגם מייצג, ועשרות סופרים אחרים שכתבו על עמק יזרעאל נותרו מחוץ לתחום הדיון.⁶² יש לזכור גם, כי אין מדובר בהתחלפות כרונולוגית נוקשה של שלב היסטורי אחד במשנהו, שהרי כמעט בכל נקודת זמן ברצף התקיימו לפחות שניים או שלושה מהם במקביל. בעקבות זאת יש להעיר, כי מֵעֵבר לשינויים הניכרים מדור לדור אפשר לזהות לאורך שבעים שנותיה של ספרות העמק כמה יסודות משותפים קבועים, ובראשם המתח המתמיד בין התפיסה החזונית הסמלית, שכונתה כאן 'מיתוס העמק', לבין המגמה השואפת להציג את עמק יזרעאל כמרחב חיים קונקרטי יומיומי של בני אדם בשר ודם. עוד משותפת לבני כל הדורות והקבוצות ההישענות על התשתית התנ"כית הקשורה בעמק, והמבצבצת כמעט בכל יצירה, וכן ההתפעמות מנופיו הראשוניים וממעשי ידי האדם בהם, שגם המסתייגים אינם יכולים להתעלם מעוצמתם מרחיבת הלב.

תיאור מקיף ושלם של עמק יזרעאל בספרות העברית צריך להביא בחשבון לפחות עוד חמישה סוגים ספרותיים ותחומי כתיבה, שנזכרו כאן, אם בכלל, בקיצור ובחטף: (א) מחזות ההתיישבות, שעמק יזרעאל משמש זירת התרחשות בלא מעטים מהם;⁶³ (ב) שירי הזמר, שזכו לפופולריות רבה והאדירו את תודעת העמק בחוגים רחבים;⁶⁴ (ג) הספרות לילדים ולנוער, בעיקר בין שתי מלחמות העולם, שהלכה בעקבות הספרות הקנונית בהפכה את עמק יזרעאל למוקד הסמלי של ההגשמה הציונית, ובכך קנתה לה השפעה חינוכית רבה;⁶⁵ (ד) הספרות שנוצרה ביישובי העמק השונים כחלק מן ההווי המקומי, בייחוד לרגל אירועים מיוחדים כגון חגיגות יובל, ונדפסה בעיתונות הפנימית של יישובים אלה או בספרי היובל שלהם; (ה) ספרות ההנצחה והזיכרון, שיישובי עמק יזרעאל הם, למרבה הצער, מן התורמים הבולטים לה, ואשר כוללת פרקי ספרות מעזבונם של הנופלים וממה שנכתב עליהם. תחומי כתיבה אלה, שרובם מצויים מחוץ לגבולותיה של הספרות הקנונית, משפיעים לעיתים על קוראיהם באופן ישיר וחזק יותר מיצירות המצויות במרכז המערכת הספרותית, ויש להם חלק לא קטן בביסוס מעמדו המיוחד של עמק יזרעאל בתודעת דורות של קוראים מראשית שנות העשרים ועד היום.