הדים, כרך א, חוברת ג, אלול תרפ"ב, עמ' 61–62, חתום: א.ש.
הרשימה עוסקת במאבק הבין-דורי בספרות העברית בין הסופרים הוותיקים ("הגודרים") לבין הצעירים ("הפורצים"). רשימתו של שלונסקי היא חלק מפולמוס רב משתתפים. ראשיתו ברשימה "יצירות ויוצרים" שנדפסה בכתב העת
החיים בג' באב תרפ"ב בעריכת פסח גינצבורג. ברשימתו התקיף גינצבורג את "הממסד הספרותי", המחניק כל "התפרצות של יחידים", עד ש"משוררים בעלי כשרון וטמפרמנט כאביגדור פויארשטיין [המאירי], למשל, מוכרחים לבנות לעצמם במות מגוחכות כמו
לב חדש". כשבועיים אחר כך, בי"ח באב תרפ"ב, נדפסה ב
דואר היום, בעריכת הסופר אביגדור פויארשטיין-המאירי (1890–1970) הכרזה על הקמת מדור לספרות ולאמנות בעיתון, שיהיה פתוח ל"כל מי שמרגיש בעצמו נחיצות ויכולת לפרוץ את גדר תחומי ספרותנו הצרה". ימים ספורים אחר כך, בכ"ט באב תרפ"ב, נדפסה ב
הפועל הצעיר רשימה ששמה "פורצי גדר" מאת העורך יוסף אהרונוביץ, שבה התקיף את הכרזתו של המאירי ב
דואר היום. הרשימה "פורצים וגודרים" היא החוליה הבאה בפולמוס, וגררה אף היא תגובות אחדות: בתשרי תרפ"ג התפרסמה רשימתו של יעקב רבינוביץ (1875–1948) "על הדים, קפאון ומחכים", בה התקיף את אביגדור המאירי ופסח גינצבורג על ביקורתם כנגד כתב העת
הדים. בי"ב בחשוון תרפ"ג, פרסם המאירי בביטאונו
לב חדש שורה של התקפות ארסיות על יעקב רבינוביץ ועל שלונסקי. ברשימה ציטט המאירי ביטויים חריפים מתוך מכתביו הפרטיים של שלונסקי אליו כנגד הסופרים ה"שמרנים". המאירי טען באירוניה ש"אם זה אמת, ש'א. ש.' בעל 'הפורצים והגודרים' שב
הדים זהו המשורר הצעיר שליונסקי
1 – זה שמילתו הרכה ביותר כנגד סופרי
הפועל הצעיר וה
הדים היא הכינוי 'סריסי המחשבה' – אם זה אמת: אז יש לנו תרופה אחת לסתום את פי הקונדסים הצעירים הצועקים ל'חופש השירה': להדפיס את שיריהם". הפולמוס לא שכך וכשנה אחר כך הגיב גם עורך
הדים הסופר אשר ברש (1889–1952), בחתימת ב. פליכס, במאמר נרחב בשם "ישן וחדש בשירה והעומדים מאחורי הגדר" (
הדים, כרך א, חוברת יא-יב, תשרי תרפ"ד).
מדברים קשות על פריצת גדר בספרות (אגב: על פי רוב הולכים רכיל בפריצות ולא מדברים בה) והדברים לעוסים כבר: וכמובן יבואו הפורצים "שחורי הראש" וימללו גבוהה-גבוהה על "חדש" ועל "ישן" ועל "זקנה ועלומים" ועוד ועוד... ויחזרו ויבואו "הגודרים", הבעלי-בתים המהוגנים, "הַפְּנֵי", מי עם קרחה בראשו ומי עם כרס גדולה ויזעקו: חמס! חמס! ויהיו גם אניני-הדעת אשר יפרשו לקרן זווית ויבכו בדמעות שליש על הרצועה שהותרה, על חילול השם ר"ל [רחמנא לצלן] (במטותא מכם, איזה "שם"?!). ואולם – האמינו לי! – כל זה הרי כל כך תפל וחיצוני לגבי דבר אחד שאין אתם חשים בו, שאין אתם עלולים לחושו – לגבי הבוז שאתם חייבים כולכם – כולכם: הפורצים בגדר של קורי עכביש והגודרים פרצה שלא נפרצה והגונחים וי – וי.
הה! אינכם יודעים עדיין, כי יש אשר ייתקף החשק לעמד בפרהסיא לפניכם ולפני אותן הצאן אשר אתם מפטמים אותן גֵרה גרורה והן בולעות אותה להנאתן ועונות: "בום!" – כן, כן – לצאת יחף ופרוע בראש כל חוצות בהעוויות משונות, לשרבב לשון ולהאריך אצבע ולשלח את הרוח באבי-אבי-אביכם. או לא! לא כדאי! טוב מזה לאטום אוזן, פה ואף ולברוח – לברוח – לברוח.
– לאן?
אה, יש לאן! ואת זאת אינכם יודעים, אינכם עלולים לדעת. כי כל עוד יש אהבה ויש בוז (כן: בוז!) ויש צער – סמוך הלב ולא יירא: יש עוד כברת ארץ קטנה אשר אין ל"פורצים" ול"גודרים" דריסת רגל שמה. יש!
– דבר דברים ברורים, איזו כברת ארץ? אין אנו מבינים.
– כן! כן! הוא אשר אמרתי: את זאת אינכם מבינים. אינכם עלולים להבין.