המליצה

הדים (הקובץ), כרך ב, ניסן תרפ"ג, עמ' 189–190, חתום: א. ש.

 

ברשימה זו יוצא שלונסקי נגד כתיבה במליצות שגורות וקבועות, שאיבדו את חיוניותן ורעננותן. הרשימה כתובה בהשפעת הרוח המיליטנטית של סופרי הזרם הפוטוריסטי הרוסי, שתבעו ל"הטיל הַמַּיְמָה מספינת הדור את כל הספרות העבר", ו"לשנוא תכלית שנאה את הלשון שהייתה קיימת קודם לכן".1
הרשימה עוררה את ביקורתו החריפה של טוביה שלונסקי, אביו של המשורר. טוביה שלונסקי טען כי לכל משורר יש נוסח משלו, וגם בנו כותב את שיריו בנוסח קבוע: "בדוק ותמצא שגם אתה כבר הורגלת לצירופי מלים שלך, וכבר יש לך סגנון שאינך בן חורין להתגבר עליו", כתב האב (ארכיון שלונסקי,3:1-27).

כל מסורת – תחילתה דוֹגמה וסופה הרגל: הדוגמה נוטלת ממנה את התמימות האימהית, את ה"סבר פנים יפות", אבל משאירה היא בכ"ז את הסיפוק הקר של "קיום מצוות".

בא ההרגל ומושכה אל אחרי הכיריים, לחמם את איבריה הישישים ולסרוג שם עקבי פוזמקאות בלים.

המליצה חדלה מהיות דוֹגמה, – המליצה מפהקת כבר.

עוד מהבילים הכיריים שהוסקו מאתמול חום פושר, והסָבָה [הסבתא] מנמנמת, ורק חתול ברוד משחק בצנפת החוטים המתגוללת.

המלה נכנעת. מוחלת על כבודה. המלה אינה רוצה לצאת לחופשי: אהבתי את אדוני! ולכן רצעו את אוזניה במרצע אל המזוזה.

וכשאתם נהנים: צירופי מלים! אסוציאציות! רואה אני: המליצה השחילה חוט אפור בחורי אוזניהן הרצועות של מלים-שפחות ולמחרוזת של שעבוד חרזתן.

המליצה – עבדות היא.

המלה חיה בחסד האסוציאציה. וכל צירוף – תעודת הכשר בצדו: "דכתיב"...

המלה (בשלטון המליצה של הלשון) – כאישה (בשלטון הפטריארכלי של החברה) אינה בת-חורין: ברשות בעלה היא תלויה וסמוכה על שולחנו.

ועוד: חיי משפחה, שיש בהם התקשרות חולין, תמיד מנוולים את הנאה שבאהבה: "מכניסים פרוזה". ואחרי ליל כלולות באה ההתפכחות.

מרדנו: "אהבה חופשייה"! "נישואין אזרחיים"!

והמליצה שלנו – בת ישראל כשרה וצנועה, מסורת בידה: הזיווג מן השמים הוא. "כדת משה וישראל". "וארשתיך לי לעולם".

פרוצה האמנות ומתריזה:

הנני מלה פלונית-אלמונית אסופית, ממזרת, ערומה ויחפה – אך נאה.

ובן זוגה, פלוני אלמוני מן האספסוף, יענה:

מה לי אבא? מי לי אבא? יש לי משלי רב מוהר!

נישואין אזרחיים, אהבה חופשית בין מלים – בלי שידוכי סגנון, בלי ייחוסי אבות ונדוניה של אסוציאציות, והעיקר: בלי חופה וקידושין! (יותר מדי טוהרת משפחה בלשוננו!).

כל צירוף-מלים – התמסרות הפקר, כלולות-ליל-אחד.

ואחריו – יתפרדו להם הנאהבים, אם לבם גס זה בזה, ובגפם יצאו, בלי גט-פיטורין, חופשיים ונאים לכלולות סלה! כי לא תהיינה עוד מלים עגונות וגרושות וזונות.

זה הכלל: חירות. זיווג לשעה שעלה יפה.

מלחמה בדוֹגמה, כדי להימנע מהרגל.

1 ראו גם מאמרו של שלונסקי: "מֵעֵט לְעֵט, מרד ספרותי" (טורים, 4.8.33, והמשכו: שם, 1.9.33), השוו גם: א. קרוצ'ניק, ו. חלבניקוב: "המלה כשהיא לעצמה" (1913), בתוך: הרושובסקי, תשכ"ז, וכן: ו. מיקובסקי, "מן העיזבון, א. תעודת הסופר", (בתרגומו של שלונסקי) כתובים, 4.8.32.