חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

אמר שלונסקי: משורר החוזר על עצמו הוא משורר החוזר על עצמו, ואם הוא לא חוזר על עצמו - הריהו חוזר על אחרים


אנקדוטות נוספות...

רעננות

הדים, כרך ב, חוברת י, תרפ"ג, עמ' 57–60, חתום: א. שלונסקי

 

כותרת הרשימה של שלונסקי, "רעננות", לקוחה מתוך הרשימה המניפסטית הפותחת את כתב העת הדים, שבה הציגואשר ברש ויעקב רבינוביץ, עורכי הדים, את תעודתו ומטרותיו של ביטאונם: "בעצם אנו שואפים לדבר אחר: לרעננות" (הדים, כרך א, חוברת א, ניסן תרפ"ב).
שלונסקי מתפלמס עם ברש ורבינוביץ, וטוען כי שאיפותיהם של העורכים לחידוש פני הספרות העברית הן צנועות מדי, ודרכם אינה לוחמנית די הצורך. הוא יוצא נגד מאמרו של ברש "קטעי הרהורים" (הדים, כרך א, חוברת א), שבו אמנם הביע משאלה לשינוי פני הספרות העברית, וקיווה ש"בוא יבוא שד יהיר ויפרוץ לתוך החורבה", אך לדעת שלונסקי, בסופו של דבר, הסתפק ברש ב"רעננות" שאיננה מהפכנית. את רבינוביץ ביקר שלונסקי בחריפות רבה יותר, משום שלדעתו במאמרו "על הדים, קיפאון ומחכים" (הדים, כרך א, חוברת ד, תשרי תרפ"ג), פגע במשוררים הצעירים. במאמר תקף רבינוביץ את סממני הסגנון האקספרסיוניסטי הצעקני של המשוררים הצעירים, וטען כי "רעננות אינה צעקה, רעננות יכולה להתבטא בִּגְדוֹל שקט, העיקר שיהיה משהו מן האמת, הטוב והיפה".

עַד אָן תֶּהֱזֶה וְתִדַּל
עַל עָשְׁרְךָ הַצּהֹב
ביום פָּרוּץ ללא מַחֲסֶה
"התעוררות", הדים א

בעצם אנו שואפים לדבר אחד: לרעננות"– זו הייתה ההקדמה. ועוד פסוק במקום אחר: "אנו בהדים לא הבטחנו הדים מהנעשה, מהנפעל והמרגש כהיום"2 – וחבל! כי הן היום, לא כבשאר הימים, נעשה, נפעל, מורגש משהו (וכמה מורגש!). – הימים – ימי "לאחר" ו"בטרם" כאחד – רובצים פצועים ומרוסקים על הרמץ ששרד מהמלחמה העולמית והמהפכה, וכולנו עוד מהלכים על גבי גחלים שלא כבו עדיין; – ואי אפשר בלי וי-וי, ואי אפשר בלי עקימת פנים של עווית-כוויה.

להתרענן?

רבש"ע! אחרי מה? אחרי איזו תרדמה? אחרי איזה קיפאון? האחרי המהפכה הרוסית, שבאה לחדש (וחידשה במידה ידועה) את עלומיה של האנושיות, בפתחה פתח להתפרצות אינסטינקטים ועלומי בראשית ביצירה, – האחרי כל זה נוכל למשוך את הספרות בשובל שמלתה (הפרומה מרוח פרצים) אחורנית, אל אבא ואמא, אל "האוהלים החמים"?

הזוכרים אתם את פיגסוב?3 רצה הלה להוציא פעם מפיה הקוקטי של האישה את הקול הפשוט, הטבעי, מה עשה? התגנב מאחורי גבה ובבול עץ – הך על ראשה! וכשפרצה זעקה גדולה מפי ההמומה והכואבת, ידע: הנה הקול הטבעי!

זהו! יותר מדי בחינת נוּקְבָא יש בה בספרות ובייחוד בשירה: טופפת היא, גרציוזית-בריאה.

צריכה הייתה הספרות העולמית לקבל בבול עץ מידי המהפכה הרוסית, כדי שנשמע את הקול הטבעי של האדם, של המשורר – את קול הכואב! רק מבית האסורים התחיל אוסקר וויילד המגוהץ לדבר בלשון בני אדם, והמלה "צער" נשרה מעל עטו לראשונה בממעמקים.4

ואל תצביעו לי על המוקיונים המפורכסים. על אלה שהתחבאו בשעת הסערה ולכששככה – יצאו וידיהם על ראשם. כלומר: כואבים אנו! היו קומידְיָנְטים שהעמידו גם פנים קלאסיים, רומנטיים, פסטורליים ורעננים... קומידינטים יש והיו תמיד. אך אנו יודעים להבחין.

ולא נכון, מר י. ר.5 כי "רק צעיר כוחו בסערה... וימי העמידה בשקט, בסגנון". שכול וכשלון6 נכתב דווקא בימי העמידה, ודווקא מכסים גורקי7 (ולא איגור סֶוֶרְיָנִין8 הצעיר, להבדיל) הִטה אוזן (ובימי עמידתו) וגם השתתף בפועל במהפכה הרוסית, בסערה.

כנראה, ההתלבטות אינה תלויה בגיל, והסערה תכונת נפש יסודית היא, שאינה ניתנת להשתנות עם תקופת האורלוגין.

והכי לא ייפלא על כן, כי אפילו מהנעשה, מהנפעל, מהמרגש כאן, בד' אמות ארצנו המצערה מתרפק מר רף-רף (הדים, א) דווקא על ה"המיה החרישית" על "חשבון הנפש השקט" של "דגניה השקטה והטובה"9 ולעומת זה הוא מציג "שאון גדודים וכבישים ורעש תל-אביב". גדודים וכבישים – ות"א בצוותא חדא, ואפילו בלי להבדיל.כן! ידוע ידענו! הכבישים יצאו בדפיציטים [גרעונות]. הגדוד10 – שכיב מרע. ורבות העיניים הערמומיות הצוהלות: אהא!

והלא מי כמוך, מר י. ר., יודע לבוז את אלה אשר כה הצלחת לכנותם בשם "חזירי העט והחיים",11 מי כמוך מרגיש נאמנה, כי אחרי תקופת הכבישים וכמישת "הגדוד" עופרו בעפר חולין ונסתתמו האפיקים היחידים, אשר הזרים בהם הנוער את מרדו ואת צערו, בחפשו לעצמו צורת חיים אחרת, אחרת. לא האהבה הגדולה לַ"פינה היקרה" קלקלה הפעם את השורה.

והרי גם אתה, ב. פליכס, יודע וגם רוצה ש"בוא יבוא שד יהיר ויפרוץ לתוך החורבה"12 ואצלך הן "העיקר שיביאו לספרותנו חיים ותנועה" ואם "הספרות נוצרת בעולם הזה, ובזה יש מלחמה וחתירה, ואם תרצו – תאווה" – הרי אי אפשר ברעננות, בכשרות בלבד.

רעננות – היא ההפך הגמור ממלחמה וחתירה, בתאווה יש דווקא התפרצות, כאב, וחריקת שיניים.

כי זה העיקר: ברורה ההרגשה, כי "צריך לפרוץ שד". לפרוץ! כי צר המקום בחדרה המסוגר של הספרות (ובייחוד של הספרות העברית), והאוויר מחניק, מרופש עד כדי הקאה, ולא תועיל כאן המגפה הספרותית, וגם לשווא נפתח את אשנב ה"רעננות": הרוח לא תזכך את האוויר. – צריך לקפוץ מן החלון – החוצה. לברוח.

וכי איך אפשר עכשיו (הגיעו בעצמכם: עכשיו!) לדבר על רעננות, על "רגעים של קורת רוח ספרותית", על "שלוות שיש" ו"גדול שקט" עכשיו – "ביום פרוץ ללא מחסה".

אלא מה? למר י. ר. [יעקב רבינוביץ] יש פסוק אחד, אשר הוא רואה בו "ביטוי אידיאלי אמנותי נצחי" והוא: "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר, כי ראו, כי גדול הכאב מאד".13

צדקת י. ר.! וכאן באמת הפתרון: רעי איוב שתקו. אליפזים צריכים לשתוק. לאליפזים אסור לדבר. אסור בהחלט! אבל איוב לא שתק. איוב לא יכול היה לשתוק. כי לאיוב "גדול הכאב מאד".

זהו! והמשורר איוב הוא. ודי לחלום על אמן העומד מן הצד, על טוריסטן [תייר] המסתכל בלורניטה [משקפת] של אמנות ומִסְתַקִר עצמו אח"כ מאחורי בד היריעה ומצייר. כי לא את זולתו ישיר המשורר אלא את עצמו, נגעי עצמו. ומי שלא הוכה בשחין בשרו – אינו אמן, באשר אינו האדם, באשר אינו הכואב.

ואין דבר! את המגרדים פצעי אחרים, את התולשים שערותיהם בראש כל חוצות מפני ש"פאה נכרית להם" – מכירים מיד.

גם ביירון צעק, ואיש לא יעיז לומר עליו שאינו אמן, גם דוסטויבסקי צעק. גם בודלר. גם ורהארן.14 וברנר?!

כי יש רוח פרצים. יש מהפכה. וביום פרוץ – אין מחסה לאמן! על כורחו עומד הוא על אם הדרך, מחוץ למחנה, מחוץ לַ"אוהלים החמים" ופותח דלתי נפשו במפולש: – אפפוני, אפפוני סערות! כרכרו, שדים, רוחות – כי פסול נפסלה המזוזה.15

ולחינם "חרה אף אליהוא בן ברכאל הבוסי באיוב על צדקו נפשו מאלוהים". הצדק תמיד עם איוב – ולא עם אליפז, לא עם אלוהים ולא עם תרבות, אמנות וכו' וכו' וכו'...

כי לאיוב – "גדול הכאב מאד"!

1 המוטו לקוח מתוך שירו של הסופר אשר ברש "התעוררות" (הדים, כרך א, חוברת א, ניסן תרפ"ב, עמ' 10–11).
2 ציטוט מתוך מאמרו של יעקב רבינוביץ "על הדים, קיפאון ומחכים", וראו לעיל במבוא לרשימה.
3 פיגסוב הוא גיבור הרומן רודין (1855) מאת הסופר והמחזאי הרוסי איבן סרגייביץ טורגנייב (1818–1883).
4, את ממעמקים (De Profundis) כתב אוסקר ווילד (1854–1900) בשנת 1897, בהיותו בבית הסוהר. היצירה פורסמה ב-1905 ותורגמה לעברית בידי דוד פרישמן (ורשה, "שטיבל", תרע"ט).
5 י. ר. – יעקב רבינוביץ. שלונסקי מתפלמס עם דבריו במאמרו "על הדים, קיפאון ומחכים" (ראו לעיל במבוא לרשימה). רבינוביץ טען כי "צעיר, כוחו בסערה, בניד חן, בהעויית-נוער. ימי עמידה כוחם במלה פשוטה, בשקט ובסגנון".
6 הרומן שכול וכישלון מאת יוסף חיים ברנר פורסם בשנת תר"ף (1920) בהוצאת "שטיבל".
7 מכסים גורקי (כינויו הספרותי של הסופר הרוסי אלכסיי מכסימוביץ' פשקוב,(1868–1936) היה מקורב לממסד הבולשביטי, ובו בזמן הגן על כבוד האדם ולחם למען חופש היצירה.
8 איגור סְוֶרְינין, שמו הספרותי של המשורר הרוסי איגור ואסילייביץ לוטארייב (1887–1942). סורינין גיבש את הזרם האגו-פוטוריסטי בשירה הרוסית המודרניסטית.
9 רף-רף – פסבדונים של יעקב רבינוביץ. שלונסקי מצטט מתוך רשימתו של יעקב רבינוביץ "בשאלת המחר, דוד שמטרלינג", שהתפרסמה במדור הביקורת של הדים, "הערות וציונים" (הדים, כרך א, חוברת א, עמ' 46). ברשימה זו התפעל רבינוביץ ממאמרו של דוד שמטרלינג, איש דגניה ("בשאלת המחר", הפועל הצעיר, גיליון ג, תרפ"ב). שמטרלינג ביקש בספרות "רגעים של יופי ומנוחת נפש, שקט, [...] פינה אחת שקטה וטהורה". רבינוביץ טען, כי "רק בדגניה השקטה והטובה יכולים להיאמר מלים כאלו. בשאון גדודים וכבישים ורעש תל-אביב, ירושלים וחיפה טוב שתישמע גם המיה חרישית, הקוראה לחשבון נפש שקט". הצהרה זו בדבר חשיבותה של "ההמיה החרישית" הייתה אנטיתיזה לאידיאולוגיה ולפואטיקה של שלונסקי, שהתנגד לקיפאון ולשלווה שאיפינו, לדעתו, את ספרות העברית.
10 הכוונה ל"גדוד העבודה".
11 רמיזה למאמרו של יעקב רבינוביץ "ישנות" (הדים, כרך א, חוברת ו, שבט תרפ"ג, עמ' 49–58, בחתימת י. ר.), שבו כתב: "ויודע אני: טענות אלו שגורות בפי כל חזירי העט והחיים".
12 ב. פליכס – פסבדונים של אשר ברש. שלונסקי מצטט מתוך מאמרו של ברש "קטעי הרהורים" (הדים, כרך א, חוברת א, עמ' 40, במדור: "הערות וציונים") שם הביע ברש משאלה לשינוי פני הספרות העברית. כשנה אחר כך הגיב ברש על דברי שלונסקי, וכתב במאמרו "ישן וחדש בשירה והעומדים מאחורי הגדר" (הדים, כרך ב, חוברת יא-יב, תשרי תרפ"ד, עמ' 87–92): "אני עצמי הבעתי בהדים א מעין משאלה, נבואה, שבוא יבוא שד יהיר ויפרוץ לתוך חורבת ספרותנו. ואמנם לו, לשד הזה, אנו מחכים כולנו. יבוא ויפרוץ, אבל מה אנו רואים, מאחורי הגדר עומדים כבשים שהתחפשו כשדים ונובחים [...] מוטב שייצרו להם הצעירים האמיתיים המורדים בתוקף המפעל, את יצירותיהם החדשות, האחרות, בלי קולי קולות, איש אינו דוחק את רגלי שכינתם".
13 איוב ב 13.
14 שלונסקי מונה שורה של יוצרים שהתאפיינו, לדעתו, בתכונות כמו מרד במוסכמות, זעקה ומחאה: המשורר האנגלי ג'ורג' גורדון ביירון (1788–1824); הסופר הרוסי פיודור מיכאלביץ דוסטויבסקי (1821–1881). המשורר הצרפתי שרל פייר בודלר (1821–1893); המשורר הפלמי-בלגי אמיל ורהארן (1855–1916), הסופר יוסף חיים ברנר (1881 – 1921).
15 שלונסקי, כמו אשר ברש במאמרו "קטעי הרהורים" (ראו לעיל הערה 12), רומז לשירו של ביאליק "על לבבכם ששמם" (תרנ"ז): "בְּחֻרְבַּת לְבַבְכֶם הַמְּזוּזָה נִפְסָלָה, / עַל-כֵּן שָׁם הַשֵּׁדִים יְכַרְכְּרוּ יָהִימוּ".