חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

יצא מן הארץ

שלונסקי עבד בעיתון דבר, אח"כ בעיתון הארץ ולבסוף עבר למשמר. כשנכנס למערכת משמר אמר, כי הוא יצא מן הארץ ויעמוד על המשמר לראות איך יפול דבר

חידודי לשון נוספים...

צֶלם

הדים, כרך ב, חוברת יא-יב, תשרי תרפ"ד, עמ' 93–95 חתום: א. ש.

הרשימה "צלם" כתובה בהשפעת המניפסטים של הזרמים הספרותיים המודרניים שרווחו בראשית המאה העשרים ברוסיה. בעיקר בולטות ברשימה ההשפעות של האימז'יניזם והפוטוריזם, שהעלו על נס את חשיבות "התמונה" ביצירה הספרותית. "אנחנו אמני האמנות האמיתיים, אנחנו המלטשים את התמונה, המנקים את הצורה מאבק התוכן באורח מוצלח יותר ממה שמנקה מצחצח המגפיים ברחוב", נטען במניפסט "האימז'ינזם הרוסי – הצהרה" (1919),"לא המלה העל-שכלית אלא המלה התמונתית היא חומר היצירה השירית" (הרושובסקי, תשכ"ז).

"אנוכי ד' אלוהיך... לא תעשה לך פסל"

ואי צלם אלוהים? ואיה האדם אשר בצלמו עשאו?

האדם רוצה גוף ודמות הגוף. האדם רוצה לראות את הקולות. על כן – ויתפרקו כל העם: עגל! עגל!1

לי תוחבים תמיד: יהדות! יהדות! בני נביאים אנו, וחזון הנביאים – "דבר" הוא ולא "צלם". לכל היותר: בחינת "משל למה הדבר דומה", "לְשַׂבֵּר את האוזן". והעיקר? העיקר הוא "הרעיון המוסרי". הנמשל.

אך את ה"רעיונות", סוף-סוף, מכניסים אל "מחסן הגרוטות" של האנושיות. היום או מחרתיים. ואת הפסילים אנו חופרים ומוציאים מתוך האדמה. כי הצלם של הרעיון הוא הנצחי. הפרצוף. סבר הפנים.

ה"מוסר השכל" של המלך ליר כבר חדל מזמן לחיות בשבילנו, אך קלסתר פניו של המלך הזקן בשעת הסערה ילוונו תמיד. וזה כוחה של דרמה שכלי תשמישה צלם: גוף ודמות הגוף.

כי הצלם מפרצף את הדברים.

והליריקה? זו הליריקה הערטילאית שנתלבשה במלים (אחת היא אם במגוהצות, כשַׂלְמוֹת נסיכות או פשוטות כשל הדיוטיות) – שוב אינה פועלת עלינו. ניטל הברק הראשון. נשחקה המטבע. אין קרדיט למלה בלי "נכסי צאן ברזל". בלי גוש. בלי קרקע: בלי צלם...

– עָצֵב אני!... לבי מתעטף ביגוני... וכו'...

ונדמה לי, כאילו טורח לפני המשורר ונשבע בהן צדקו ובחיי ראשו, כי כנים דבריו: חי ד' כי עצב אני!

אבל אינני מאמין, אני רוצה לראות את הקולות.

כי מופשטת היא הליריקה המילולית הזאת, ספיריטיסטית היא, ניורסטינית [רגישה מאד]; כי בשר אין לה.

בשם המפורש אין בוראים עולמות אפילו של רגשים. גם את הלכי-הנפש צריך לפסל משיש של מלים, כי השירה היא – "סקולפטורה דינמית": הפסילים מתנועעים כאן, משמיעים קול, וההעוויות של הפרצוף, ולא ה"הה" וה"אהה", הן המביעות לנו רחשי הלב.

ולשווא נחתמו "הגבולות הקטנים" בתורת הספרות: אפיקה, ליריקה... האמנות החדשה מתלבטת לבטל גם את "המעמדות הגדולים" – רוצים הסקולפטורה והציור בתנועה, בקול. והמוסיקה בתמונה, בצבע. והמלה – בצלם.

אך צריך להבחין בין דמות ודימוי, בין צלם והשוואה: בין התמונה המיתולוגית וה"כמו" הספרותי, הרטורי.

המטפורה הספרותית, שרק אמצעי אמנותי היא, סתם "גזירה שווה", ולא פרי התגלות דתית, חזון, – צאצאת המליצה היא. בחינת: "לא היה ולא נברא אלא משל היה". הסופר יודע אבל אינו רואה. יודע הסופר כי השקיעה, באשר אדומה היא, הרי יש בה כדי להידמות לשרפה. אבל אין הוא רואה כאן את הלהב ראייה ממש, עד כדי פחד להושיט יד ולנגוע בו פן ייכווה.

התמונה אצלו אינה אלא גלגול ספרותי, כלומר: השאלה בלתי מחויבת, פרי הסתכלות פיזית ועמידה מן הצד, – ולא חזון, ולא התרשמות של קדמון, של מאמין.

כי צריכה אמונה, צריכה הרגשה אלילית המעלה את המטפורה לידי צלם, לידי סמל, לידי יצור מיתולוגי.

מטורף שנתקעה "משוגעת"2 בלבו, כי מזכוכית קורץ, – צועד תמיד בטפיפה ובזהירות, פן יינגף ויישבר לרסיסים.

הנה כי כן צריכה להיות התמונה הפיוטית: "משוגעת". אלילית. מחויבת. בחינת: "פשוטו כמשמעו". או כמו שהחסידים רגילים לומר: "בפועל ממש".

אשר לרעיון – לא איכפת לי. אין אדם חי מרעיונות.

ואשר להרגשה, להתרשמות (לא בשל תוכנם האקדמי של המושגים, כי אם בשל מהותם האנושית הגדולה) – הנה משבח אני את ה"עגל" יותר מאשר את ה"לוחות" וסוף-סוף אף משה לא נחה דעתו עליו עד אשר ראה את אלוהיו. לפחות מאחוריו.

כי רוצה אדם בגוף, בצלם.

1 שמות ל"ב, 3
2 משוגעת – תרגומו-חידושו של שלונסקי למלה "מונומניה", שיגעון לדבר אחד.