חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

אמר שלונסקי: משורר החוזר על עצמו הוא משורר החוזר על עצמו, ואם הוא לא חוזר על עצמו - הריהו חוזר על אחרים


אנקדוטות נוספות...

חוט השדרה

הדים, כרך ג, חוברת ג, אדר-ניסן תרפ"ד, עמ' 90–93, חתום: א. ש.

 

ברשימה זו מתפלמס שלונסקי עם רשימתו של יעקב רבינוביץ, שהתפרסמה בהדים (כרך ג, חוברת ב' תרפ"ד, עמ' 89–90) על התקופה כרך 20. התקופה הופיע בשנים 1918–1950, והיה כתב עת מרכזי וחשוב. באותה שנה ערכו אותו פישל לחובר ויעקב כהן, בני דורו של ביאליק. בעיני שלונסקי נחשב התקופה כסמל לשמרנות וליושן, והוא נהג לבטא את יחסו המזלזל בכתב העת במשחק מלים על התקופה ש"אינה מבטאה את תקופתה". במסגרת ביקורתו זו על כתב העת התקיף שלונסקי גם את רבינוביץ בסוגיית "ישן וחדש" בספרות. שלונסקי יצא נגד "האני מאמין" של רבינוביץ, שדגל בדרך התפתחות איטית בספרות העברית: "לאט לאט" ולא בסער ופרץ. לעומתו ראה שלונסקי את החדשנות כ"חוליה" הכרחית בהתפתחות "חוט השדרה" של הספרות העברית.
נראה ששורשיה של התקפתו החריפה של שלונסקי על רבינוביץ טמונים בטינתו על דברי הביקורת שכתב בזמנו אודות ספר ביכוריו של שלונסקי דוי (הדים, כרך ג, חוברת ו, תרפ"ה, עמ' 81–83). רבינוביץ ראה בדוי יצירת בוסר, מעין "הכנה לאמנות" האמיתית. הוא טען, ששלונסקי עדיין צעיר, והביע את בטחונו כי לאט לאט יתפתח ויכתוב יצירות ראויות לשמן. "העיקר עוד צריך לבוא", כתב.

רשימתו של מר רף-רף1 לרגל יובל העשרים לכרכי התקופה זו הרשימה המסיימת ב"יישר כוח" ו"ויחי!", היא, אמנם, חגיגית מאד וריח של "לחיים" נודף הימנה, אך – נכנס יין ויצא סוד...

אין, כמובן, כל עוון בזה, אם אדם רואה בעשרים כרכים בלבד, – "רכוש" ו"פלא". אך הטון הזה של: "כשר! כשר! כשר!" אינו מקרי מכל מקום.

הכל כשר בהתקופה, הכל טוב ויפה, ויותר מזה: "כך צריך להיות!" – מין הכשר למפרע. אך גם זה יש לו כפרה סו"ס [סוף-סוף]: וכי מי זה מוכרח לקטרג (או "להתאונן" אפילו) על התקופה בשל איזה שטויות, כגון: ש"התקופה היא משמרת".2

אלא שמתוך כל הדברים הקטנים הללו, מתוך רשימת יובל זו, שהיא, לכאורה, רשימת הזדמנות, – מבצבצת בכ"ז ועולה שאלה דווקא לא קטנה, שאלת השאלות, המדריכה, כנראה, גם את מנוחתו של "המברך על הכוס" (לא הכל חלק בחתונה הזאת...).

– מה? משמרת? – – –

וחוזרת הפלוגתא, זו הסדרה הידועה: ישן וחדש.

על כורחך חוזרת.

סו"ס ממה נפשך: יש ישן וחדש או לא? (ר"ל: לגבי בעל הרשימה גופא), נאמר שלאו, היינו, מר רף-רף גורס את הנוסחה: לא ישן ולא חדש – אלא שאר-רוח, יש ספרות יפה ובלתי יפה. דבר כתוב בכשרון או בלי כשרון, בטעם או בלי טעם וכו'... ושאר המידות אינן ולא כלום (שהרי זוהי "אבן-השתייה" של ההדים!) – אם כן: מה פירוש "התקופה היא משמרת"? מה פירוש "התקופה צריכה להיות קצת יותר ערה ואמיצה גם ביחס לצורות לא כל כך מקובלות?"

רק קצת? ולמה לא לגמרי? – הרי יש רק כשרון וספרות ורעננות ותו לא!?

ורק "ביחס לצורות לא כל כך מקובלות"? – נו, וביחס לצורות לא מקובלות עוד לגמרי? – – –

אגב, משמע, שגם כאלו יש. משמע, שיש משהו מקובל ולא מקובל (ומי הפוסק?), יש "שולחן ערוך", יש תרי"ג מצוות – מהך גיסא, מה שמחייב מציאותם של שקצים, טרפניאקים [אוכלי טריפה], אוכלי "חלב ומסמרים" (הטרמינולוגיה של המשמרים הדתיים) – מאידך.

אך למה זה נשער השערות, ומר רף-רף מצהיר בפירוש: "אין ספרות מתפרנסת בחדש, ברגעי". –

– הנה! כאן יצא הסוד!

ופה לא רק קביעת מציאותם של החדש והישן בלבד. פה יש כבר הערכה מפורשה ורשמית של שניהם גם יחד:

החדש הוא "פינה", הוא "משעול", והעיקר: "רגעי".

והישן הוא: "יצירה מקורית", "הדרך הרחבה" וכו'...

אז למה ההתחמקות? הרי מוטב לומר בפירוש: יש ישן ויש חדש. והישן הוא כשר בתכלית הכשרות והחדש – טרף-פסול. וכי למה השדכנות הזו לזווג זיווגים שאינם מן השמים? כי הרי יש משמרים ויש מתפרצים. – מחניים!3 זה לעומת זה. עוינים זה את זה, לוחמים (מלחמת מצווה!). והתקופה אינה צריכה, אסור לה להיות "ערה ואמיצה" אפילו ביחס לצורות מקובלות כמעט-כמעט... אלא שסו"ס... כך וכך...

כי למה הנדבה הזאת? זו גמילות החסד הליברלית, הטולרנטית!

ואילו על חוט זה היה חורז מר רף-רף את תשבחותיו להתקופה ומוחק כמה שורות של "מהיכי תיתי" [לצד שמאל – היה הדבר אמנם סותר קצת את השטר "רעננות",4 אבל... אבל מותח קו ישר.

ועוד שאלה אחת (והא בהא תליא!)

זה פעמים רבות (בכתב ובע"פ) קראנו ושמענו: "תקופה אפיגונית!" (תריס חדש בפני הפורענות!) היינו? – יש תקופות אפיגוניות ותקופות שאינן אפיגוניות. תקופות ולא סופרים (תקופות – בלי מירכאות). התקופה אינה מוכשרת עכשיו לתת סופר גדול – ולך צווח: חי וקיים! עקרה ולא ילדה – ודי!

קמע מובהק. מין אחריות החיים למפרע.

ובכן? – ובכן: טוב! ממשיכים. אין בד חדש? – לא רע. ובכן מכבסים את הלבנים הישנים באמבטי האמנות. טולאים טלאי, מאחים תפר. – לאט-לאט! הברומטר מנבא מזג אוויר פושר. לא קרירא ולא חמימא. גשמים לא ירדו – אפשר בלב סמוך ובטוח לצאת בלי ערדליים. ואם ח"ו [חס וחלילה] יש מי שהם (מה? בתקופה אפיגונית?!) – אז ילכו ו"ימצאו להם פינות". "הדרך הרחבה" אינה בשבילם – ו"אין להתאונן": "כך צריך להיות". "זוהי תפקידה של תקופה אפיגונית".

מילא. נניח כך, אבל אם התקופה (בלי מרכאות) היא הסובבת את אבני הריחיים של הספרות, היא המשרה ארשת-פנים לסופר, – הרי כל "הבניין" נהרס. – כלום הייתה עוד תקופה כזו אשר צריכה הייתה להרוס את מבצר המשמרות בספרות (כמו בחיים) – כתקופתנו אנו? ואפילו אליבא דרף-רף, ומנין דווקא עכשיו זה הביטחון הגמור שלא "יפרוץ השד"?5 עכשיו, דווקא עכשיו, בשעה שכל המזוזות נפסלו והדלתיים פתוחות לכל מיני כרכורי שדים. רחמנא ליצלן!

לא! גם זה אינו קו ישר.

אך יותר מכל מוזרה החלוקה: דרך רחבה ומשעולים.6 האחוזה הגדולה – לבועזים7 (כמובן!) והקטנה – לדלת העם.

אילו הייתי גם אני סובר כסברתו של מר רף-רף, כי באמת יש בספרות "שאלת מעמדות" של ישן וחדש, – ודאי שהייתי הופך את החלוקה (מכל מקום רחבות יתירה אין בדרך הישנה, שהרי עלו כבר עשבים בלחייה והצרו אותה). אלא שכל החלוקה הזו מופרכת לדידי מעיקרה.

שאלת הישן והחדש – לא שאינה קיימת, אלא שהיא כולה בתחומו של "דור הולך ודור בא", היינו: אין סתירה בין הישן והחדש – יש התפתחות. גם המהפכה אינה סתירתו של העולם הישן, של ה"בנוהג שבעולם" – אלא שינוי פרצופו – גלגול!8 הן לכך מוכרח היה הקיים להתגלגל לעתיד לבוא גם באורח טבעי – מחר או מחרתיים! ורק קפיצת דרך הייתה כאן (אולי...), בחינת "אחישנה",9 פסיחה על איזה חוליות (הטוב הוא הדבר אם לאו – לחוד).

והספרות – כחיים – גוף אורגני היא, וחוט השדרה לה,10 והישן והחדש – החוליות. חוליה בתוך חוליה, חוליה תוך חוליה (גם ברוסיה הסובייטית הלא משתפים עכשיו את "הישן" בעבודת החדש).

ורף-רף מה הוא אומר? – הישן – חוט השדרה, והחדש – צלע צנומה המפציעה לכאן או לכאן. כן! גם צלעות יש בשלד הספרות, אלא שזהו רק מין יוצא-דופן, מין Unicom, מין נזיר ספרותי שאין קולו מצטרף למקהלה, לכאורה. לכאורה! – כי באמת רק גוויה אחת היא הספרות, ונשימה אחת לה – נשימת החיים. ובחיים אין ישן וחדש, – כי ההפך האחד של החיים הוא המוות.

ולבסוף, עוד על טענה אחת.

– "צעירים"! לא בכם מתחילה הספרות!

– נכון! אך לא ב"זקנים" הספרות נגמרת.

כי אין הספרות (כחיים!) מתחילה ואין הספרות נגמרת – הספרות נמשכת. חוליה בתוך חוליה, חוליה מתוך חוליה.

חוט השדרה.

1 פסבדונים של יעקב רבינוביץ. שלונסקי השתמש בשם העט "רף-רף", כדי ללגלג על דרכו "המרפרפת" של רבינוביץ בביקורת. וראו להלן גם המאמר: "דברים גלויים, ביקורת או נקורת".
2 במכתב לסופר אביגדור פויארשטיין (המאירי) מיום ה' באייר תרפ"ב כתב שלונסקי: "והתקופה – תקופתנו לא בהתקופה היא" (מצוטט בתוך: עוזי שביט, 1981, עמ' 183).
3 המושג "מחניים" הוא מושג יסוד במשנתו האידיאולוגית והפיוטית של שלונסקי וכוונתו לשני המחנות הספרותיים: מחנה המשוררים הצעירים המודרניסטים ששלונסקי ראה עצמו כעומד בראשו, לעומת מחנה הסופרים בני דור ביאליק. וראו להלן מאמרו "מחניים", כתובים, 18.6.31 והמשכו: שם, 25.6.31.
4 והשוו ל"פרוגרמה" של הדים: "בעצם אנו שואפים לדבר אחר: לרעננות" (הדים, כרך א, חוברת א, ניסן תרפ"ב).
5 והשוו לעיל לרשימתו של שלונסקי "רעננות".
6 המושגים המנוגדים: "דרך רחבה" לעומת "משעולים", הלקוחים מתוך רשימתו הנ"ל של רבינוביץ על כרכי התקופה, הפכו למושגי יסוד במשנתו האידיאולוגית והפואטית של שלונסקי. השוו למשל לשירו "יסעורים" (כתובים, 16.10.30) שם מופיעה "הדרך המחורלת" המקבילה ל"משעולים" לעומת "דרך המלך" המקבילה ל"דרך הרחבה".
7 "בועז" היה כינוי גנאי לאיכרים האמידים בתקופת העלייה השנייה (כינוי שמקורו בדמותו של בועז, האיכר האמיד במגילת רות).
8 מושג ה"גלגול" הוא מוטיב מרכזי בשירת שלונסקי ובמשנתו. בשנת 1925 כתב שלונסקי פואמה בשם "גלגול", אך מעולם לא פרסם אותה. הפואמה התפרסמה לאחר מותו ). וראו על המוטיב : שביט עוזי, "מ'גלגול' אל 'גלגול': על פואמה דרמטית גנוזה של שלונסקי וגלגוליה", ספר שלונסקי ב', עמ' 11 - 31.
9 השוו: ישעיהו ס 22.
10 דברים דומים כתב שלונסקי במאמרו "סתם ככה ולעצם העניין" (פרק ב: "הרמוניה"), וראו להלן.