פולמוס ביאליק - א'
כתובים, שנה ו, גיליון א, כ"ח בחשוון תרצ"ב, 4.11.31, חתום: אשל
מאורע נפל בקריית ספר שלנו, הראוי מכמה בחינות להיכתב על גיליון: המשכילים לראות את המכאיב-לב שבמגוחך – יוכלו להסיק מסקנות. הנה הליברטו:
בשורה בעיתונות: המשורר ח. נ. ביאליק כתב שיר!! מחזיק 50 שורות!! הוא יתפרסם בגיליון פלוני של שבועון אלמוני. ושמחה בעיירה: מזל טוב! ולד פיוטי חדש! בן זקונים! ולא הרגישו הצוהלים, כי בכל ההשתדלות הזאת לעשות נחת רוח לרבי, ובייחוד בנוסח הבשורה, הייתה2 שירות משונה של התעללות בשוגג. יותר מדי השתוממות לעובדה של כתיבת שיר, יותר מדי... עד כי מאליה עלתה האסוציאציה של "וה' פקד"...3 ולכך ודאי לא נתכוונו המבשרים. והרי אצל הגויים, ב"ה, כותבים המשוררים גם ב"גבורות" – ואין תוקעים על כך בשופרות, והשיר נדפס.
שיר – כמו שיר, ככל שיר מסוג זה, כלומר: שיר הזדמנות, שהיה עלול לעשות רושם אקטואלי לולא החזרה הפסוקית על מה שכתב המשורר לפני שנים רבות, ובייחוד אלמלא קדמו לו השירים הפוליטיים הנמרצים ממנו בשירה העברית החדשה. וכך – שגרה מאומצת, ומשום כך רפויה. קצת לשון קודש והרבה ביטויים, שבפרוזה סתם הם נמחקים בקולמוסו של העורך משום לשון נקייה, ובפיוט הם מעידים על חסרון נביעה חזונית המתמלא בתחליף, בצווחנות. זהו "פלצט"4 ושצף של משוררים, שבלשון השיר ייאמר עליהם, "המשוועים אחוזי עווית ומרותחי קצף".5 האנשים הטובים הללו אשר מנו בדחילו את האותיות ואת השורות בשיר הזה, כדי להיווכח ולהוכיח (למי?): אהא! עוד כוחו עמו (וממילא גם עמנו)! – למה זה לא מנו גם את מספר הגידופים, שבכל לשון קודשיותם אין בהם כדי לחפות על מיעוט השירה: "שמצה... שפך תמיד... דלף מלים נבובות... שיקוץ משומם ותועבה... מק... צרעת... מתנבאים נכפים... טמאי נפש... 7 תועבות – 8 שרצים... נגועי אלוהים... פיגול כל קודש... נערים אווילים... מפלצת... בוז... דיראון... קלסה... רוק... שיכור מתבוסס בקיאו"...6 האין הכמות הגידופית הזאת תוצאה הכרחית לאיזה ליקוי באיכות? האין זו אותה נשכנות טיפוסית, שלדעתו של ביאליק בדרשותיו היא סימן לחוסר כוח, להיסטריקה? בעל כורחך אתה נזכר ב"שפך" החרפות שח. נ. ביאליק זיכה בו בשעתו את בעל המעורר, י.ח. ברנר וסיעתו.7 אותו ההד גופו עולה משם, אפילו אותה המלה "שפך", שכוונתה האסוציאטיבית ברורה לכל מי שאינו חכים ואינו טיפש: שפך השיח ורחש השפתותים... היבבות והיללות... זבוביות... התמקמקות... צד "חזירי"... סיטרא דמסתאבותא... ריח רע של דומה לכיעור... הפקרות שחצנית, בערות צוהלת... שער האשפות... צפיחית בלקריצא...8 דלף של "טראגיות"... מתחכם ומתעקם ועושה ערמומיות... היוצא מפיו יש בו איזה טעם... מעין דגים מלוחים בדבש... לא נשרים מנקרים אותם אלא פרעושים עוקצים אותם... בצבצו משם, מתוך הבִּצה, סימנים לדבר אחר: טלפיים".
האם לא מן המקור הזה גופו נחצבו אותם "7 התועבות", ו"8 השרצים"?9 ובכן: ברנר "דומה לכיעור" וכו'... ועכשיו – הרביזיוניסטים – מק וצרעת וכו'... היינו הך, לא על המגודף מעידים הדברים אלא על זכותו של המקור הפיוטי, על עוז החזיון.
והגורל אוהב להתנקם, באותו תפריט הגידופים שהוגש לברנר בידי ביאליק יש עוד פסוק אחד: "איש לא יאמין לו". ולא פילל ביאליק, כי נבואתו לא תתקיים, כי הוא עצמו יכזיבנה במו פיו, כשיבוא לוועידת "השומר הצעיר" בפולין ויאמר, כי ג' מאורות יש לדורנו – ובין השלישיה גם... י. ח. ברנר!10 ועכשיו נוסעים חצרוניו של ביאליק לנהלל להרצות על ברנר, ובאותו מעמד, לכבוד ברנר, מדקלמים דווקא את השיר הזה... והעיתון מודיע: החברים שמעו את דברי השיר בהערצה למשורר. תלמידי א. ד. גורדון שמעו את "שפך" הגידופים והתמוגגו. ואם נשתמש בלשונו של השיר, הם "שתו מים קלסה וגמעו רוק כממסך יין".
אכן, אצלנו, כנראה, הכל אפשר, ומשום כן: אין טעם להשתומם על כל המהומה, שקמה מסביב לשיר בן 50 שורות, שהחצי ממנו הוא, על כל פנים, מחוץ לזיקה אמיתית אל השירה במשמעותה האלמנטרית. ועל כל אלה, על כולם כאחד אפשר לפסוק רק בנוסח השיר הנ"ל: "ראינוכם שוב בקוצר ידיכם ובושנו מאד".
חלק מדברי ההתקפה של ביאליק על ברנר צוטטו גם בכתובים, בגיליון מיוחד שהוקדש ל"פולמוס המשמרות" וכותרתו "דור דור ודורשיו - דור דור ודורסיו" (16.10.1930), כחלק מ"תפריט הגידופים" ש"זכה" בו ברנר. הציטוטים הקטועים בפסקה הבאה הם מתוך מאמרו זה של ביאליק.
