חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

הספר "לא תרצח" הוא פרסום מחודש של חוברת בשם זה מאת המשורר אברהם שלונסקי, שהופיעה בשנת 1933,
ומשקפת את עמדתו האנטי-מלחמתית בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. עריכה ודברי מבוא מאת חגית הלפרין, הוצאת בלימה.

כְּעֵיר אַנְפּין

זעיר אנפין+ כעור. תרגומו של שלונסקי ל"קריקטורה"

חידודי לשון נוספים...

מן הקצה אל הקצה

פולמוס ביאליק - ג'

הארץ, גיליון 3801, י"ח בשבט תרצ"ב, 26.1.32, חתום: א. שלונסקי
וכן: כתובים, שנה ו, גיליון ט, כ"ג בשבט תרצ"ב, 30.1.32, חתום: א. שלונסקי

מאמר זה הוא המשך למאמרים מעוררי המחלוקת "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" ו"חבלי שיר" שכתב שלונסקי בתגובה על שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם".
התגובה הראשונה לשני המאמרים של שלונסקי באה במאמרו של הסופר והמבקר שלמה צמח "קטנות" ("מאזנים", כרך ג, גיליון לא, כ"א בטבת תרצ"ב). במאמר זה תקף צמח בחריפות את שלונסקי וטען כי שלונסקי, "שמטרת חייו, היא, כנראה, למוד את עצמו בקומת ביאליק, הסיח דעתו, כי אל מטרתו לא יגיע על ידי מאמרי זלזול בשירת ביאליק, אלא בעזרת שירי שלונסקי, שיעוררו כבוד בעיני כל, וגם בעיני ביאליק". הפולמוס נמשך בשני מאמרים נוספים, שנדפסו כחודש לאחר מכן, זה בצד זה, בעיתון "הארץ" (22.1.1932). להגנת שלונסקי יצא יעקב הורוביץ, מאנשי חבורת "כתובים", שהגיב על מאמרו של צמח במכתב למערכת, שכותרתו "על יציאה מהגדר (מעין מכתב למערכת)", ולהגנת ביאליק יצא משה גליקסון, עורך "הארץ", במאמרו "על ביאליק ועל הפולמוס האנטי ביאליקאי".
מאמרו של שלונסקי "מן הקצה אל הקצה" הוא תגובה למאמרו של משה גליקסון. המאמר נדפס פעמיים: פעם ראשונה ב"הארץ" (26.1.1932) ופעם שנייה ב"כתובים", שבוע אחר כך (30.1.32). בשולי "מן הקצה אל הקצה" שנדפס ב"הארץ", התפרסמה הערה מטעם מערכת העיתון: "נתנו מקום לא. שלונסקי, לפי הגדרתו שלו עצמו, כ'לצד שכנגד לשפוך אור על נקודות הניגוד של מאידך גיסא'. מה שיש למ. ג. [מ. גליקסון] להעיר על הדברים האלה יבוא באחד הימים הקרובים במאמר מיוחד. המערכת". הערת שוליים זו שונתה, כמובן, במאמר שנדפס ב"כתובים" ובמקומה נכתב: "אנו נותנים בזה את רובי חלקיו של המאמר הנ"ל, שנדפס ב"הארץ "כתשובה על מאמרו של ד"ר מ. גליקסון 'על ביאליק ועל הפולמוס האנטי ביאליקי', אשר נכתב בקשר עם מכתבו של יעקב הורוביץ, נגד פסקה פסלנית אחת שהוטחה כלפי א. שלונסקי בעיתונה הרשמי של אגודת הסופרים. – המערכת".
גליקסון הגיב כמובטח על המאמר שלפנינו במאמר נוסף ששמו "על כינוס ועל יצירה ועל דברי פולמוס שאין בהם ממש" ("הארץ", 7.2.1932). יצחק נורמן, איש חבורת "כתובים", ביקר את דברי גליקסון במאמרו "דברים שיש בהם ממש, הערות למאמרו של הד"ר גליקסון" ("כתובים", 3.3.1932).
תגובה מפתיעה להתקפותיו של שלונסקי על ביאליק באה מצד המשורר נתן אלתרמן, מאנשי חבורת "כתובים" ומי ששלונסקי הכניסו בברית השירה העברית. אלתרמן אמנם הגן על שלונסקי בפני התקפותיו של שלמה צמח, אך לא הסכים עם ביקורתו של שלונסקי על שירו של ביאליק. אלתרמן טען כי אין לשלול משירו של ביאליק "את זכות היצירה האמנותית". לדעתו שלונסקי בחן את השיר בקנה מידה שאינו מתאים וחיפש בו את "המשורר" וה"נביא", בעוד שביאליק הפעיל בשיר את "חוטב העצים, את איש ההמון המגיב מתוך זעזוע הרמ"ח" ("במעגל", "כתובים", שנה ו, 30.3.1932).

יפה אמרו: קשה עלילת שווא בדבר אהבה מדומה כדיבה בדבר שנאת חינם. ועל כן שמחתי להזדמנות שניתנה למ. גליקסון1 (במאמרו בגיליון של יום ששי שעבר) להזים בפרהסיא את הרינון העובר במחנה על ברית הסימפטיה, הכרוכה, כביכול, בין הארץ ובין כתובים מיום שאני החתום מעלה עובד בעיתון. שמחתי – והצטערתי. שמחתי – משום שבמאמר זה הצליח מ. ג. [משה גליקסון] להבליט כמה נקודות ניגוד שבין המחניים, וע"י כך נתן הזדמנות גם לצד שכנגד לשפוך עליהן אור של מאידך גיסא. והצטערתי – על שכמה פסוקים בו הוכיחו לי, כי יש, כנראה, משהו מכשיל בעצם מלאכת הוויכוח, כי שום כיוון ספרותי וגם לא גיל או מידות נפש אינם מחסנים אותנו מפני המכשלה הזאת. ואם כן: איך סוף-סוף ידבר אדם אל חברו ויריבו? ואיזו הדרך יתחוורו דברים ויתבררו מושגים? האמנם רק שטח מדוחים הוא כל ויכוח?

קודם כל – המרכאות. מה רבותא בהן? מה הוכחה יש לקורא, אם במקום לסתור את דעת יריבי בדעה שכנגד אני דוקרו בצנינים של מרכאות קטנות? כל פעם שמ. ג. מדבר על כתובים אין הוא כותב אסכולה אלא "אסכולה", ולא מחנה אלא "מחנה", ולא צעירים אלא "צעירים", ולא הוכחות אלא "הוכחות" וכדומה. במרכאות דווקא. טוב. אבוא גם אני ואכתוב "הוכחות" וכו'... של מ. גליקסון, – ובכן, מה אוכיח בזה? לא כלום! זוהי תחבולה ישנה שעבר זמנה ושגם בשעתה לא הועילה לברר דעות ואמונות. והרי מ. ג. לזאת נתכוון. ועל כן הצטערתי.

ועוד: הנה בא י. הורוביץ וטען מה שטען, 2 בא מ. גליקסון ופסל אותו ע"י נימוק מוזר: הוא "בא לתבוע את עלבונו של שלונסקי, חברו לקבוצת 'כתובים' ו'אמודאים'". ובכן? גם זה רע? גם חברות היא פסול? הרי כולנו בוכים על הפירוד, על השנאה במחנה הסופרים – ולמה תרע עיננו במעט אהבה ורעות? הנה בזמן האחרון הקדיש מ. ג. מקום רב לתביעת עלבונו של ביאליק – וכי משום חברותו נפסלה עדותו? חשבתי: לא יתכן כי הכוונה היא לרמז בזה, כי חברותם של נאמני השילוח, "בני משה", מאזנים, "עונג שבת"3 כשרה ואינה תלויה בדבר – ואלו חברותם של אנשי "כתובים" ו"אמודאים" היא מעין קנוניא של העושים "יד אחת". מאד מאד לא רציתי לשער, כי זהו הרמז. שאם כן – הרי כלו כל הקצין. אבל הנה פסק דין מפורש על ערכם המוסרי של אנשי ה"כתובים" בתורת בעלי אידיאולוגיה: "וכי אפשר לחכות וכי תעלה על הדעת בכלל, ששיר חדש או דבר אחד מדבריו או מעשה אחד ממעשיו של ביאליק יזכה בעיני 'המחנה'? וכי לא היה לנו הרושם במשך כל הימים האלה, כי נאמני 'המחנה' עומדים על המשמר ואורבים למוצא שפתיו כדי לגנות ולפסול? גזר דינם בכתובים היה מוכן מראש... ופסול מראש, כמובן מאליו, כל שיר חדש וכו'...". כלומר? יודעים את האמת ומתכוונים לשלול? פוסלים במזיד דבר שבסתר לבם הם מחשיבים אותו מאד? ועוד "כמובן מאליו"... האמנם כך היא דעתו של מ. ג.? הרי מחר יבוא מישהו מחסידי ז'בוטינסקי וגם הוא יתבע את עלבונו בצורה זו ממש: "וכי אפשר היה לחכות, וכי תעלה על הדעת בכלל, כי דבר מדבריו וכו'... יזכה בעיני גליקסון? וכי לא היה לנו הרושם וכו'..." אם כן – להיכן נגיע? הרי אין לדבר סוף, כל מי שירצה לסלק את בר-פלוגתו – יפסלנו מיד כעד שקר, כשופט בעל פניות, כחד בר-נש שאינו כדאי וראוי להלך מתחת לשמי-יה – וחסל. האמנם אי אפשר להם לשני יריבים לקדש מלחמה על פי חוזה ידידות של התקפה באמונה הדדית? טוב: דעת יריבך מוטעית, נפסדת, מסוכנת וכו' – אבל... אבל למה תמנע ממנו את הזכות להיות טועה ביושר לב?

הנה נזדמן לי לפני כמה שנים להביע דעה שלילית על אחד המבקרים. בטוח הייתי, כי אין הוא מסכים לדעתי, אבל שיערתי בכ"ז, שהוא מאמין לי באמונה שלמה, כי אמרתי את אשר על לבבי באמת. שהרי כן התייחסתי גם אליו, בשעה שמיד לאחר כך כתב על ספרי לאבא-אמא4 שהשירים בו הם קליפת השום. וכי למה זה לא אניח, כי לפי מידת השגתו בדברי פיוט בכלל שירי צריכים להיות רעים בעיניו? ואפילו עכשיו, לאחר כמה שנים, כשאותו מבקר ביטל אותי כעפרא דארעא במאזנים, ראיתי בזה התאמה גמורה להבנתו. אמנם, כשקראתי שם שחור על גבי לבן, כי "שלונסקי פסק להיות גם משורר קטן" נדמה היה לי, כי עלי להתעצב מעט, ובאמת התחלתי להתעצב, אך פתאום נזכרתי, כי שבועיים קודם לכך כתב המבקר, כי... בריטניה שבקה חיים ופסקה להיות גם ממלכה קטנה – ורווח לי, מילא – חשבתי בלבי – תמות נפשי עם בריטים! אם בריטניה אינה מלכות – הרי א. שלונסקי אינו משורר. אבל כוונות רעות לא הכנסתי בדבריו. ואלו מ. ג. הכריז, כי עדותי ועדות חברי חשודה היא, כי חלילה להם, לקוראים התמימים, להאמין, כי באמת ובתום לבב נלחמים אנשי "כתובים" ו"אמודאים" באידיאה או בנושא אידיאה בשם איזה רעיון יקר להם – שהרי כל המלחמה שלהם היא התקפה אישית מתוך שנאת ביאליק, "הנראה להם משום מה כעומד על דרכם". נדמה לי, כבר קראתי או שמעתי מעין זה. פלוני מקדש מלחמה באחד מוכתר – משמע, כי עינו לכתר. זוהי קנאה קטנה בזר הדפנים ובקטורת ההלל של היושב על כס. הרי כך אומר מ. ג.: לחינם קנאת סופרים והתחרות "צעירים"... והנה שאלת הקנאה אינה פשוטה כל כך. יתכן, כי מידה אנושית היא להיות שואף אל כתר. אבל כל אחד רשאי ומצוּוה לבחור לעצמו את השיא הנכסף. לכולנו יש דמות או דמויות נערצות בעבר ובהווה וגם בעתיד הרומזות לנו מרחוק: טפס ועלה אלינו! והתפיסה הזאת מבורכת היא ומרבה חכמה ויצירה, שכן היא העפלה אל הנערץ והנעלה. אבל אם אדם אינו מעריץ כתר פלוני, ואף על פי כן מתקנא בו – הרי זו חמדה קטנה ומגונה. האמנם חשדני מ. ג. בכך? הרי כך ממש הייתה הבורג'ואזיה5 טוענת גם על הסוציאליסטים, אשר קידשו את שם אידיאליהם בגבורה ובחירוף נפש: איזה "אידיאלים" יש להם?! הרי כל כוונתם רק לשרביט ושלטון של שר הפלך השנוא עליהם. לא, לא, מ. גליקסון! הרשה נא לי להיות קצת אדם ישר ולהשתוקק רק לנזר הנערץ בעיני.

ואשר לביאליק, "הנראה לנו משום מה כעומד על דרכנו" – הרי צריך שיובן היטב, כי הכוונה היא לא לביאליק כיוצר, אלא כבעל אידיאולוגיה, או ביתר דיוק: כמוציא לפועל תכנית אידיאולוגית, המקבלת צורה מו"לית מסוימת. ובקיצור: "כינוס". אין סיבה להתנגד לשקידה על אוצרות העבר ותיכון סדרים ומשטר בערכי מורשה מפוזרים, בכל אומה ובכל לשון יש עוסקים במצווה זו. יש אקדמיות מיוחדות לכך. יש אוניברסיטה. אבל שם אין התעודה הזאת – מעיקרה ולמעשה – מועמדת כניגוד וכמעצור ליצירה החיה. העבר הגדול חי שם בשלום גמור עם צאצאיו. ואלו אצלנו – אם להשתמש בלשון מסומלת – "מפני הכותל המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל", והיא לדעתנו, חטא לחיים, להמשך. כינוס? אדרבא! הכתובים הייתה הבמה המודרנית הראשונה והיחידה, אשר ידעה להזמין אושפיזין נכבדים ממלכות העבר אל סוכת ההווה ולהושיב ליד רילקה ומודליאני ואורי ניסן גנסין וא. שטיינמן את ר' נחמן מברסלב והשרף מסטרליסק ור' שניאור זלמן מלאדי. 6 כאחים ישבו אל שולחן אחד – ולא כצרים ואויבים. היה זה דו שיח – של אהבה גדולה ושל אמונה, כי נצח היצירה לא ישקר – בין אותיות רש"י ובין אותות הזמן. אבל כשהכינוס פירושו שמש בגבעון, דום! הס, ההווה! כשהכינוס אינו מקיץ נרדמים אלא מרדים מקיצים – הרי אנו רואים אותו כעומד על דרכה של היצירה. והמצב בספרותנו יוכיח, אצלנו לא אקדמיה ולא אוניברסיטה עוסקות במלאכה זו – אלא הוצאת ספרים מרכזית, הבולעת את רוב חילה הרוחני והגשמי של כנסת ישראל המוקדש לענייני ספר וספרות. וכאן המלחמה בין אנשי "המחנה" ואנשי הכינוס. אפשר להתנגד לה, אפשר להילחם בה – אבל אי אפשר להפכה לקנוניה חסרת רעיון ואמונה, שכוונתה קנאה קטנה ותחרות קלוקלת.

*

והנה ניסיתי לנמק בכתובים את דעתי השלילית על שירו האחרון של ביאליק, מ. ג. ניסה לנמק את דעתו החיובית. ואיני רוצה לחזור אל הוויכוח המצומצם על שיר זה דווקא (שאגב: לא רק אנשי ה"מחנה", אלא גם רבים מאנשי המחנה שללוהו). מ. ג. תפס בחוש נכון מאד, כי "לא השיר הזה הוא נושא בירורינו". כי אין זו חוות דעה על שיר פלוני, אלא ניסיון של הערכה כללית שונה מן המקובל ל"פרובלימה זו ששמה ביאליק". וכדאי פעם בפעם לשוב ולעיין מחדש בפרובלימות מוסכמות. כדאי מאד. כל תרבות-אמת מחייבת את "מזרה הזמן".7 אפשר שטועה אני, אפשר שהערכתי אינה מדעית, "דיסקורסיבית" אלא "וולקאנית הנוהגת קפיצת הדרך" וכו'... אבל זהו קודם כל: יחסי האמיתי לפרובלימה זו – ושורשיו – ביסוד היסודות של השקפתי על היצירה בכלל.8

אבל בטרם אבוא לשפוך אור-מה בפנס הקטן של מאמר–הזדמנות על עניין נכבד זה, איני יכול לפסוח על הערה אחת בדברי מ. ג. אני רוצה לברר, כי לא על העובדה של כרוניקה, בדבר שיר חדש קבלתי – אלא על המהומה היתירה, שהייתה קרתנית, לדעתי, ומעליבה קודם כל את בעל השיר עצמו. לדעתי, גם לכבד צריך בטוב טעם. ומאד מתפלא אני, כי בדרך של גזירה שווה רומז מ. ג. רמז של קובלנה על פרסום כרוניקה בדבר מסיבות "אמודאים".

וכי מבחינה עיתונאית אובייקטיבית היא חשובה פחות מכרוניקה על מסיבות "עונג שבת" או ברית טרומפלדור?9 האם התנגדות רעיונית חלה גם על השטח הנייטרלי של הכרוניקה? ובכן: דבר לא הדפיס מודעות על כתובים – והארץ לא יפרסם כרוניקה על "אמודאים". ולהיכן נגיע בדרך זו? והערה זו נראית לי אקטואלית מאד. לפי כל הסימנים נתונים אנו בתקופה שבה הוטלה המחשבה העברית שוב לתוך שדה קטל, מושגים ועיקרים רבים הוצאו ממבצרי הביטחון והקיפאון ונכנסו אל כבשן הבירור. ואם לא יהיה בתוכנו קצת חירות וקצת אמונה ביריבים – היאך תתקדש המלחמה?

כן. במאמרי נטפלתי אל הנבואה. גם זהו אחד המושגים הצריך, כנראה, ביקורת מחדש. אני לא ללשון ולסגנון נתכוונתי. אדרבא: התקוממתי על מיעוט דמותה של הנבואה, שבפי מבקרים רבים היא מצומצמת משום מה באופני ביטוי ובצורות כתיבה. התקוממתי על עצם ההשתמשות בתואר זה לגבי הדורות המודרניים, שכל מהותם, כל מכשיריהם וכל מערכיהם, מונעים בהחלט את החבצלת הפראית והקדושה הזאת ששמה נבואה. האם לא מטאור חד פעמי הוא כל החזיון הנבואי? האם לא אוניקום10 מוסרי הוא שאין לו דוגמה בשום אומה ולא מהדורה שנייה בשום תקופה? הרי היו לנו אחר כך להקת משוררים ועדת תנאים ואמוראים וגאונים וצדיקים – הזכה מי לתואר זה? חושהּ האינסטינקטיבי של האומה נזהר מאד מלייחס את הסגולה הפנומנלית של הנביא גם לאחד מכל ענקי הרוח אשר לכנסת ישראל משך דורות. ומה הן הסגולות, שנצטיירו באידיאליזציה ההיסטורית לגבי הנביא? קודם כל: ויתור גמור על האני הפרטי, נזירות בלתי אנושית מן הארציות, התמזגות מוחלטת, בלי שיור כל שהוא, עם האבסולוטום של הצדק המפגיע, הקנאי, הבז לפשרות. לא קורת בית ולא ידיד, איש ריב ומדון כל הימים. נגד השועים והקועים11 ונגד כל ונגד הכל. העם אוכל את נביאיו. צא, צא משוגע איש הרוח! וזוהי עצם הטרגדיה של הנביא, שהוא ידיד המוני העם, שאינם "מרגישים כי קרוב לעם האיש" וזהו גורלם לא רק של הנביאים, אלא גם של המביאים בלבם ובפיהם את הלענה והחזון. שמאז ועד היום אין לו אוזניים. אתם אומרים: ראו נא, הוא נערץ בפי כל! איש לא זכה כמוהו לאהבה רבה בהמונים, ובחייו. ולי נדמה: שום נביא ושום פייטן גדול לא זכה לכך. האהבה אינה ניתנת חינם. אהבת ה"הכל" היא שכר פשרה, היא תודה על ההליכה בקו המשווה ולא בקוטב. והנביא – משכנו בקוטב דווקא, בקצה, בקיצוניות. לא נוח לו לעַם עִם הנביא, לא נוח, מאד לא נוח. כי הוא מושכו אל השיאים, אל הבלתי מובן, אל הבלתי מושג. ומשום כן – דווקא אי הערכה ואי הסכמה הם סימן חיצוני ומהותי לנביא – וגם ליוצר גדול. על זאת דובר הרבה מעל דפי הכתובים. כי בה גם שורש שאר השאלות המטרידות את היוצר: על המוסכם, על המובן ביצירה, על הפרסום וכו'... וזה היה גם יסוד דברי על עניין הנבואה במאמרי "חבלי שיר" בקשר עם הפרובלימה "ביאליק".

ועוד טענה נטענת נגדי: הלא הוא משורר האומה, הוא סמל היהדות. ואני איני מבין את פירוש המלים. איני חסיד של משורר האומה. אני רואה בצירוף מלים זה סתירה איומה. הוא מזכיר לי צירוף אחר: "אלוהי האומה". היש פירוש לזה? אין! אי אפשר שיהיה. האלוהות, שהיא סמל העל-אומה והאל-אומה, שהיא השיא המסחרר של הכל-הכל-הכל, היאך תצומצם בד' אמות של אומה פלונית? היאך – אני שואל! היאך תוכל השירה, שהיא חלק אלוה ממעל ממש, לחכור לה דירה קטנה ונוחה של הלאומיות. אבל הרי גם האומה אינה חטיבה אחת, ומושג היהדות – גם לו פנים ומהויות שונות ומשתנות. יש יהדות של הרב קוק12 ויש יהדות של הרמן כהן ושל אחד העם ושל פרץ וברדיצ'בסקי ושל פרנץ ורפל ושל א. ד. גורדון או אוסישקין וז'בוטינסקי. לפנים הייתה יהדותו של הרב מלאדי ושל הגאון מווילנה ממצה את כל את כל קומפלקס המאוויים והמושגים של האומה. ועכשיו הרי לא יסתפק היהודי הלאומי ביהדותו של הרב קוק, וגם הבעש"ט ור' שניאור זלמן ור' נחמן לא הסתפקו ביהדותם של הגאון מווילנה וקודמיו. באה הציונות וגם היא צר היה לה המקום. הדורות הרחיבו ומרחיבים את בית קיבולה של היהדות ונותנים לה גם מסמלים אחרים. ומדוע זה לא תבינו, כי יכול מישהו או מישהם לראות כבר בחזון, לנחש בכיסופים את היהדות האחרת, יורשתה החוקית של היהדות רבת הקומות ויחידת המסורת, שהיקפה המסומל אינו מתמצה ע"י אחד העם או ח. נ. ביאליק? אנו מאמינים, כי עוד עוז ברוחה של היהדות, כי היא עוד תכבוש שטחים חדשים, שטחי מחשבה ואמנות, צורות וסמלים, שעד כה לא עבר בהם נושא משך הזרע העברי. ולמייחלי היהדות הזאת מאוויים אחרים ודמויות-הערצה אחרות. ומכאן האמונה בקול הבן וההשתוקקות אליו, מכאן ההתנגדות לכינוסיזם בתורת אידיאולוגיה, שיסודה הוא הביטחון, כי אין חדש תחת השמש של ההווה, כי הכל הוגד והושר ונחשב ונחנט כבר, ואין אנו אלא יורשים, שעברם מלא את כל משאלותיהם; ומכאן גם עדות נאמנה להזים את החשד בהתקנאות בכתרו של פלוני. שם, שם, בשטחים האחרים, החדשים, הנוספים – שם העטרה הנכספה, שם ולא פה, מעבר לזה, הלאה מזה, תמיד הלאה!

*

לא השליתי את נפשי למצות במאמר הזדמנות את האידיאולוגיה של המחנה שלנו. למעלה מחמש שנים אנו מנסים ללבן לעצמנו ולזולתנו את הנכסף, את שאיננו עדיין, את זה שצריך להיות ואשר העדרו גורם לכך "שלא ניחא לנו במשטר הרוחני המקובל והמוסכם אצלנו", ואשר בגללו ולמענו עוד תתקדש מלחמה גדולה. מלחמה – אדרבא! ואפילו חריפה, ואפילו מכאיבה. אנו בכתובים הרבינו להכאיב, שְׁמנו נתפרסם כבר כחריפים ואולי גם חצופים. אבל מעולם לא פסלנו את יריבינו כעדי שקר, כבלתי מאמינים ברעיוניהם הקדושים להם. אנו אומרים: דעתכם נפסדת, דעתכם מיושנת – אבל בטוחים אנו, כי בכל מהותכם ומצפונכם קשורים אתם לעולם האידיאות הזה, שאנו מקדשים עליו מלחמה. וזאת נדרוש גם מן המחנה שכנגד. קודם כל: אמונה הדדית, שיווי זכויות בנוגע ליושר ולכשרות. אין מונופולין למצפון טהור.

1 משה יוסף גליקסון (1878–1939) – פובליציסט, עיתונאי ועורך. בשנים 1922–1937 היה עורך ראשי של "הארץ".
2 יעקב הורוביץ (1901–1975) – סופר ומתרגם, אחד מהסופרים הבולטים בחבורות כתובים, "אמודאים" ו"יחדיו". השתתף באופן קבוע ב"כתובים" וב"הארץ". הכוונה למכתבו למערכת "על יציאה מהגדר" ("הארץ", 22.1.1932).
3 "השילוח" – ירחון עברי, נוסד על ידי אחד העם, הופיע בשנים 1897–1927 תוך הפסקות אחדות בברלין, אודסה ובירושלים;
"בני משה" – אגודה שנוסדה בשנת 1889 באודסה על ידי אחד העם וי. ברזילי, והתפרקה בשנת 1897. את מטרתה ותפקידיה של האגודה ביאר אחד העם במאמר "דרך החיים". אגודת "בני משה" יסדה את המושבה רחובות, בתי ספר עבריים בארץ ובגולה ומפעלי תרבות, דוגמת הירחון השילוח;
"עונג שבת" – מסיבות שנערכו בתל אביב באולם בית הספר לנגינה "שולמית" שברחוב יבנה ובהמשך באולם "אֹהל שם". בכל מסיבת "עונג שבת" התקיימה הרצאה של ביאליק וסביבה התנהל דיון. בין הנושאים שנדונו היו נושאים אקטואליים כגון הקמת קתדרה ללימודי יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים, או סוגיית הלשון העברית והיידית.
4 המבקר שאליו כיוון שלונסקי את דבריו הוא שלמה צמח, שמתח ביקורת על ספרו של שלונסקי "לאבא-אמא" (שלמה צמח, "לאבא-אמא, צרור שירים מאת א. שלונסקי", "הפועל הצעיר", שנה 20, גיליון 26–27, י"ג בניסן תרפ"ז, 15.4.27, עמ' 42. במאמרו "נזלת" (דבר, י"ג בתמוז תרפ"ו), יצא שלונסקי נגד יחסו של צמח לספרות העברית החיה. שלונסקי טוען כי דבריו על צמח נאמרו בתום לב, ואילו צמח התנקם בו, וכתב ביקורת שלילית על "לאבא-אמא".
5 הבורגנות.
6 שלונסקי מונה שורה של סופרים ואנשי רוח מהעם היהודי ומאומות העולם, כדי להדגיש את מגמת הפלורליזם של "כתובים" שעיקרה הנחלת התרבות היהודית והעברית בד בבד עם פתיחת צוהר לתרבות העולם: ריינר מריה רילקה (1875–1926) – משורר גרמני יליד פראג; אמדיאו מודליאני (1884–1920) – צייר ופסל איטלקי; אורי ניסן גנסין (1879 – 1931) – סופר ומתרגם ששלונסקי העריך ואהב; אליעזר שטיינמן (1892- 1970) סופר ומסאי, ערך את "כתובים" תחילה כעורך יחיד ואחר כך יחד עם שלונסקי. עמד בראש חבורת "כתובים", ר' נחמן בן שמחה מברסלב (1772–1810) – אדמו"ר ואבי חסידות ברסלב; השרף מסטרליסק - ר' אורי בן פנחס מסטרליסק (1757–1826) – מנהיג חסידי כריזמטי מגליציה המזרחית. יסוד עיקרי בעולמו הרוחני היו התפילות שנודעו באופיין האקסטטי ובשל כך כונה "השרף"; ר' שניאור זלמן בן ברוך מלאדי (1747–1817) – רב והוגה דעות, מייסד חסידות חב"ד.
7שלונסקי רומז כאן להרצאותיו של אליעזר שטיינמן במועדון חבורת "כתובים", "אמודאים", ונדפסו ב"כתובים" בהמשכים (שנה ד, החל מגיליון לט, ה' באלול תר"ץ, 28.8.30, ועד גיליון ט בשנה ה – כ"ט בחשוון תרצ"א, 20.11.30). ההרצאות כונסו בחוברת בשם "במזרה הזמן: לתולדות ספרותנו החדשה" (הוצאת "אמודאים", תרצ"א).
8 הקטע שלהלן, המובא כאן באות נוטה, חסר בנוסח "כתובים".
9 "ברית טרומפלדור" – הכוונה לבית"ר, ראשי תיבות ברית יוסף תרומפלדור (נוסדה בריגה שברוסיה בשנת 1923).
10 דבר יחיד במינו.
11 השרים והנכבדים.
12 בקטע שלהלן מונה שלונסקי אנשי רוח, רבנים ויוצרים יהודים שבדעותיהם ותפישותיהם השונות הם "מרחיבים את בית קיבולה של היהדות" והופכים אותה ל"רבת קומות" ופלורליסטית כמו: אברהם יצחק קוק (1865–1935) – רב והוגה דעות, נושא דגל התחייה הדתית-לאומית העברית; יחזקאל כהן הרמן (1842–1918) – פילוסוף גרמני-יהודי שעסק בעיקר בפילוסופיה הדתית-יהודית; אברהם מנחם-מנדל אוסישקין (1863–1941) – עסקן ציוני, מראשי "חובבי ציון"; הרב אליהו בן שלמה זלמן קרמר, "הגאון מווילנה" (הגר"א, 1797-1720) – מגדולי הרוח שקמו לישראל במאה השמונה עשרה ומראשי המתנגדים לחסידות; הרב ישראל בן אליעזר בעל-שם טוב (הבעש"ט, 1698–1760) – מייסד תנועת החסידות.