אברהם שלונסקי - סבי המאמץ

רונית אבני
פורסם בהארץ, תרבות וספרות, י"ב באדר תשע"ג  22.2.13

בשעות אחר צהריים של יום שישי קיצי בשנת 1972 שהיתי בבית דודַי ברחוב בארי 43 בתל אביב, והתכוננתי להתקשר למשורר אברהם שלונסקי.

כמה חודשים לפני אחר צהריים מכונן זה, ולקראת תום שירותי הצבאי כנח"לאית וחברת גרעין של תנועת "המחנות העולים", הציע לי מפקד הנח"ל דאז, אל"מ צבי לבנון, לבנות תפקיד חדש בנח"ל שיכלול הדרכה של רכזי התרבות בכל ההיאחזויות מגולן ועד קטורה, ויצירת קורסי תרבות עבורם .

מאחר שבאותה שנה חל יובל להתיישבות בעמק יזרעאל וגאולת אדמותיו, החלטתי לקרוא לקורס בשם "העמק הוא חלום". ביליתי שעות על גבי שעות בארכיונים ובבתי תרבות בקיבוצי העמק וחיפשתי חומר שיהווה השראה עבורי לתכנון הקורס.

מרגע שעלה בי הרעיון לשלב בקורס התרבות את שירתו של המשורר אברהם שלונסקי, שנודע בכינויו "משורר העמק", התוכנית החלה לקרום עור וגידים. גמעתי באותה עת את שיריו, כתביו ותרגומיו, ביקשתי לדעת הכול על האיש, ומרגע לרגע חשתי חיבור מיוחד אליו, ואז הייתה לי מעין הארה. אמרתי לעצמי: הרי שלונסקי חי וקיים, על כן אין טוב מאשר ליזום מפגש עם המשורר שהצטייר בדמיוני כאדם נעים הליכות וידידותי. וכך אחר צהריים אחד של יום שישי חמים, חייגתי לביתו של אברהם שלונסקי. רציתי לספר לו על קורס התרבות הראשון של הנח"ל שאמור להתקיים במחנה 80, שבערב הסיום שלו נעלה מופע על ההתיישבות בעמק יזרעאל בעיקר באמצעות שיריו ודמותו הסוערת. כמו כן רציתי לקבל את חוות דעתו על החומרים שהכנתי ואם יסכים – אף להזמין אותו להשתתף בערב סיום הקורס. מובן שהייתי נרגשת לקראת השיחה ולא ידעתי למה לצפות.

"הלו", הגיע אלי מן השפופרת קול חם במבטא רוסי. "שלום", אמרתי בהיסוס, "אפשר לדבר עם המשורר אברהם שלונסקי?" "מדבר" השיב לי שלונסקי בקול עסיסי ומתגלגל. "מדברת רונית רז. אנחנו לא מכירים". ובעודי מנסה לומר את אשר תכננתי אין סוף פעמים, קטע אותי שלונסקי ואמר: "רונית? אני מחכה לך פה שעות, איפה את? בואי מייד".

הייתי מופתעת מאד. "לאן לבוא?" שאלתי, והוא אמר "לכאן, אני מחכה לך בדירתי שברחוב גורדון 50". אני זוכרת איך רצתי כל עוד רוחי בי מרחוב בארי 43 לגורדון 50 בתל אביב, מרחק לא קצר כלל. נקשתי נרגשת על הדלת שבתוך צוהר פעמון הכניסה שלה היה כתוב באותיות קטנות : "שלונסקי" .

גם כאשר הסכים שלונסקי לפגוש אותי לא ידעתי למה לצפות, ובוודאי שלא יכולתי להעלות בדמיוני שאתקבל בחיבוק חם כל כך. דמותו של שלונסקי הייתה מוכרת לי רק מצילומיו שהופיעו לעתים בעיתונות ומהקריקטורות של דוש.

האיש המרשים בעל רעמת השיער הבן גוריונית שניצב לפני, פתח לי את דלת ביתו ואת ליבו גם יחד.

נכנסתי לדירה נעימה שריח ספרים ודפים ישנים עלה ממנה. התחלנו לשוחח שיחה שלא הסתיימה עד ליום פטירתו. לאחר שהתוודענו זה לזו סיפרתי לשלונסקי על קורס התרבות, שבו שירתו, שנכתבה בהשראת ההתיישבות בעמק יזרעאל וגדוד העבודה, תהווה את מרכז הלמידה בקורס. וכשהעליתי תקווה שהוא יסכים להיות נוכח בערב הסיום של הקורס, הסכים שלונסקי מיד,אך אמר שיש לו תנאי אחד בלבד. "מהו התנאי?" שאלתי בסקרנות. "בערב זה תכיני לי את כוס התה המיוחדת שלי", השיב. "ומהי אותה כוס תה מיוחדת?" , שאלתי, "אני אוהב מאד תה", השיב שלונסקי בחיוך שובבי ומיד הסביר לי את מרכיביה של כוס תה זו. היה עלי להכין עבורו תה כהה בכוס גדולה, ולתוך הכוס להכניס כפית ולהשאירה שם. הוא מצדו יביא איתו לאירוע בקבוק וודקה ויוסיף כך וכך מיליליטר וודקה לתוך כוס התה שבתוכה הכפית... כך, הוסיף שלונסקי, יחשבו כולם שהוא שותה תה אך הוא ואני נדע שהוא שותה בעצם וודקה שתחמם אותו ותשמח את ליבו...

בצהרי יום סיום הקורס, בשנת 1971, הגעתי לגורדון 50 בתל אביב, בג'יפ צבאי ממחנה 80 שליד פרדס חנה, ועליתי לדירתו של שלונסקי כדי לאסוף אותו. הוא הראה לי בקריצה את בקבוק הוודקה שהוא מחזיק בתיקו.

כדי שיהיה לו נוח יותר בנסיעה הארוכה שעמדה לפנינו, הצעתי לו שאני אשב בינו לבין הנהג, אך שלונסקי התנגד וביקש שאשב ליד החלון. הוא עצמו התיישב באמצע, כדי שלי יהיה יותר נוח. כל הדרך התלוצץ עם נהג הג'יפ ממחנה 80. הנסיעה עם המשורר הגדול אך הצנוע הייתה חוויה מרנינה עבור כולנו.

בתום המופע שהעלו החניכים עלה שלונסקי לבמה, התיישב במקום שהכינותי לו מראש. ליד כסאו היה מונח שולחנון ועליו "כוס התה המיוחדת" ובתוכה הכפית.

אני ראיינתי את שלונסקי והוא השיב לשאלות החיילים. בין תשובה לתשובה לגם מידי פעם בהנאה מהתה "המיוחד" שלו.

תחושת החמצה מלווה אותי מזה שנים משום שלא השכלתי אז להקליט את הערב הייחודי הזה.

לא אחת הרהרתי בכך שמעולם לא שאלתי את "אברם" (כך קראו לו הקרובים אליו) לאיזו רונית הוא חיכה, והאם היה זה רק צרוף מקרים שהיא ואני נשאנו אותו שם, והרונית ההיא פשוט לא הגיעה, בעוד אני הגחתי לחייו לפתע פתאום. רק בשנה שעברה, במסגרת לימודי לתואר שני "בסמינר הקיבוצים", כשלמדתי על שלונסקי בקורס הביוגרפי שהעבירה פרופ' חגית הלפרין, נודע לי עד כמה היה בודד בתקופה זו של חייו. הבנתי ששלונסקי כנראה לא חיכה לרונית אחרת, אלא היה מאושר מכך שבחורה צעירה, אנונימית, האוהבת את שירתו לפתע התקשרה אליו. מכיוון שבאותה עת לא היה עסוק עוד כבעבר, היה סקרן ואפילו נרגש לקראת הפגישה אתי.

אני ביקשתי להיפגש עם שלונסקי, המשורר המפורסם, בורא שפה, מחזאי ומתרגם דגול, ומצאתי אדם פשוט- הליכות, רגיש ורך, מכיל, חכם ומצחיק לאין שיעור וכל כך אנושי, שהתעניין בי באמת ובתמים ורצה לקשור אתי קשר משפחתי ממש. מכאן ואילך לא נפרדנו עד יום מותו ומעולם לא חצץ בינינו דבר.

כשאני חושבת על השנים, שבהן הייתי קרובה לשלונסקי, מבליחות בזיכרוני תמונות נוספות: הנה הוא יושב על הכורסא בחלק המזרחי של הסלון ואני בדרגש לידו קוראת לו שיר ללא חריזה שכתבתי, ושלונסקי אומר לי: "ילדתי, העברית שבפיך צחה, יש רגש ויש רעיון בשיר, ואת מעבירה חוויה, אך אני רוצה לשמוע כמה שירים שכתבת עם חרוזים, אחרי שאשמע אותך חורזת אדע אם יש לך עתיד כמשוררת". והנה אני בחדר העבודה שלו מוקפת בספרים, נחה מנוחת צהריים לאחר שהגעתי מרמת הגולן ובדרכי לפיקוד הנח"ל שביפו.

אך הזיכרון המרכזי עבורי הוא המפגש שבו אימץ אותי שלונסקי כנכדתו: שלונסקי ואני יושבים ליד השולחן בחלקו הצפוני של הסלון, הוא בגבו למרפסת ואני עם פני אליו ושלונסקי אומר: "...ובזאת אנו מכריזים על היותי סבך ועל היותך נכדתי. והרי את מאומצת לי, ואנחנו נחתום הסכם זה בדם". שלונסקי הוביל אותי למטבח הקטן ובידו מחט, הדליק את האש בכיריים, שרף את קצה המחט באש על מנת לחטאה, דקר את אצבעו, חיטא שוב את המחט, דקר את אצבעי ואז ערבב בין הדמים שלנו ואמר "הרי את נכדתי ואני סבך לעולמי עולמים".

כשאני נזכרת באירוע מכונן זה עולות דמעות בעיני לנוכח המזל שהתמזל לי שאיש בשיעור קומתו של שלונסקי מצא בי עניין וביקש לקשור עימי קשר של מחויבות עמוקה, של אהבה סבאית ומגוננת. הוא רצה שאשתייך אליו ולמשפחתו בקשר אמיתי, ואני רציתי להיות שייכת.

על פטירתו של שלונסקי שמעתי מעל גלי האתר באוטובוס כשאני בדרכי לגורדון 50 להפתיע אותו בביקור, או שמא תכננו ביקור זה מראש? תעתועי הזיכרון...

מכתבו האחרון של שלונסקי

במכתבו האחרון של שלונסקי אלי לא מצוין תאריך, אך ניתן לשער כי הוא נכתב בפברואר 1973, שכן מכתב זה הוא תשובה על מכתבי מ-7.2.1973 ובו אני מציינת את יום הולדתי הקרב שיחול ב-27 בפברואר.

במכתבי אליו מיום 4.1.1973 העליתי חשש שמא נוצר קרע בתחושת סבאותו כלפי משום שאולי לא השקעתי באותה עת בקשר שלנו די הצורך. אך ממכתבו עולה כי יחסו אלי לא השתנה ונותר חם כתמיד: "בקרוב, בקרוב נוכל לפטפט את הפטפוט הנחמד מאד, שמסוגלים לו רק האנשים, המחבבים זה את זה. מתי, אפוא, תבואי?"

כשאני קוראת את מילותיו אני חוזרת ומתרגשת. הגעתי אל שלונסקי למחרת יום הולדתי. אני זוכרת היטב את אותו הערב שבו נפגשתי גם עם רותי אשל בתם של מירה ואברהם שלונסקי ועם אחותה דנה כוגן, בתם של מירה ויעקב הורוביץ, כי שלונסקי רצה שאכיר את המשפחה.

שלושה חודשים לאחר מכן הלך אברהם שלונסקי לעולמו (ט" באייר תשל"ג, 18.5.1973). דבר מותו היווה מכה קשה עבורי וכאב לי ביותר. חשתי שהקשר בינינו לא מוצה, גם רצף מותם של שני הסבאים שלי, סבי האמיתי והאהוב , חיים זיינבל שנפטר ב1971, וסבי המופלא שלונסקי, שהפך לסבי "מבחירה חופשית" (כדברי שלונסקי במכתבו אלי מ-12.9.72) גרמו לי לטלטלה עצומה ולתחושת אובדן עמוק.

אהבתי את התקופה שבה הייתי בקשר הדוק ועמוק עם שלונסקי וחייתי את חיי בתמיכתו ובהשראתו. הוא תרם רבות לתחושת המשמעות והערכיות בחיי.

רונית אבני היא כיום סטודנטית לתואר שני במכללת סמינר הקיבוצים בחוג להוראת מדעי הרוח בגישה רב תחומית.

 

 

 

רונית אבני (רז)

רונית אבני (רז)

בוגרת סמינר "אורנים", עבדה בתחום המוזיקה והמחול, כיום עובדת בתחרות ארתור רובינשטיין לפסנתר ומסיימת את לימודי התואר  השני במכללת "סמינר הקיבוצים".
הקשר שלה עם אברהם שלונסקי נוצר כששירתה בצבא קבע כרכזת תרבות של הנח"ל. שלונסקי שמר איתה על קשר חם ואימץ אותה כנכדתו.