אם הכוכבים נדלקים

שלונסקי 'כותב' את מאיקובסקי

חגית הלפרין
התפרסם בתוך: הנאמן, מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט בעריכת זיוה שמיר ומנחם פרי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 297 – 305.

"אין תרבות בלי השפעות כיצירת קולקטיב, ואין משורר בלי השפעות כיצירת יחיד. רק העקרוּת אינה מושפעת. כשיורד גשם על מדרכת אספלט – וודאי שלא יצמיח כלום, אולם ברדתו על שדה זרוע – ישפיע ויצמיח, ייתן יבול. העיקר הוא הכישרון הפנימי לקלוט רק את ההשפעה מן הדומה לך, מן המהותי לך", כך אמר שלונסקי בריאיון לגליה ירדני ("ט"ז שיחות עם סופרים", הקיבוץ המאוחד, 1961), והוסיף: "אני נתקל לפעמים במשורר שאמר בדיוק מה שרציתי לומר".
אחד המשוררים ש"אמר בדיוק מה ששלונסקי רצה לומר" היה משורר המהפכה הרוסי ולדימיר מאיקובסקי בשירו "הקשיבו". שלונסקי הִרבה לצטט מתוך שיר זה את השורות:
הֲרֵי אִם הַכּוֹכָבִים נִדְלָקִים –
מַשְׁמָע – יֵשׁ לְמִי חֵפֶץ בְּכָךְ
עד כי ניתן לומר שזוהי הציטטה שהייתה אהובה עליו ביותר. בדברי, אני מבקשת לדון בארבעה משירי שלונסקי, שבהם מופיעה הציטטה, ובאמצעותם לנסות ולהבין מה קסם לשלונסקי בשורותיו של מאיקובסקי ואילו תפקידים הן ממלאות ביצירתו שלו.
השיר "הקשיבו" תורגם על ידי שלונסקי בשנת 1939 ופורסם בשבועון 'השומר הצעיר' (תרצ"ט, גיל' 32), אך שלונסקי החל להשתמש בציטטה משיר זה כבר בראשית שנות השלושים, במאמרו "ילגיזם", ('כתובים', 15.1.1931). בשיריו מופיעה הציטטה לראשונה החל משנת 1938, כשנה לפני שתרגם את השיר, ומאז היא מופיעה בשיריו ובמסותיו לאורך כל שנות כתיבתו. הציטוט המאוחר ביותר מופיע ב'ספר הסולמות', שיצא בשנת 1973, יום לאחר מותו. השימוש בציטטה מתוך שירו של מאיקובסקי נפרש אפוא על פני תקופה של למעלה משלושה עשורים ומעידה על חשיבות השורות של מאיקובסקי בעיני שלונסקי עד כדי כך שליוו אותו ואת יצירתו כברת דרך ארוכה.
השיר הראשון, שבו ציטט שלונסקי את שורותיו של מאיקובסקי, הוא השיר "על חטא" שהתפרסם בכתב העת 'טורים', כרך ב', 1938, ונכלל בספרו 'שירי המפולת והפיוס' (1938). בשיר זה תיאר שלונסקי את סוף עידן התמימות ואת בני דורו, בני דור מפוכח, רוצח אגדות. בשיר מתוארים בני הדור החשים אומללים, משום שהתפרקו מכל אמונה והם מתחננים לפני אלוהים שיחזיר את הכוכב, סמל התקווה והאידיאלים הנעלים, כי בלעדיו קשה להם לחיות:
הָהּ דּוֹר רוֹצֵחַ-אַגָּדוֹת
דּוֹר מְשַׁכֵּל-עַצְמוֹ-לָדַעַת!
תִּרְצֶה לָשֵׂאת תְּפִלָּה – וְלֹא תוּכַל לִבְדּוֹת.
לוֹמַר קַדִּישׁ – וְלֹא תֵּדַע עוֹד.

לְהִנָּחֵם תִּרְצֶה – וְלֹא תּוּכַל.
כִּלְאָב-חוֹרֵג אֶל אֵל קַנָּא תָּבוֹאָה
וְתִתְפַּלֵּשׁ: עַל חֵטְא...
וְתִתְחַנֵּן: מְחַל...
וְתִתְיַפֵּחַ: נָא לַהֵט לַהֵט כּוֹכָב גָּבֹהַּ!

האל רב החסד חומל על בני הדור, נענה לתפילתם ומוחל לחטאם:
וְהוּא יַחְמֹל וִיצַו לַכּוֹכָבִים לִלְהֹט
מֵאַגָּדוֹת יַלְדוּת אֲשֶׁר נָמוֹגָה.

לפי השיר, אלוהים נותן לאדם הזדמנות שנייה להאמין, לפקוח שוב עיניים לעידן בראשיתי, תמים, והשאלה היא האם ישכיל האדם לנצל את ההזדמנות לחזור לתום האגדה, לעולם שבו לוהט אותו כוכב מהשיר "הקשיבו".
השיר השני הוא "ידיד בפלמ"ח" נכתב כעשר שנים אחר כך, בשנת 1948 והתפרסם לראשונה בכתב העת 'במחנה' (א' באב תש"ח, ונכלל ב'שירים', כרך ב', 1954). בראש השיר נכתבה הקדשה: "לדנה", היא דנה כוגן, בתם של יעקב הורוביץ ושל מירה, רעייתו השנייה של שלונסקי. לפי עדותה של דנה כוגן, השיר נכתב בתקופה שהתה בגליל, במסגרת הפלמ"ח, ובמשך שמונה חודשים לא יצאה לחופשה ולא הגיעה הביתה, והשיר הוא כמעין מכתב שירי אליה, למרות ששלונסקי כדרכו מסווה את הפן האישי וכותב בלשון זכר, לידיד בפלמ"ח ולא לידידה.
בימים הקשים של מלחמת השחרור, בזמן שהיישוב חרד ונדמה היה כי הכול סובב סביב מלחמת הקיום האכזרית בארץ ישראל, ניסה שלונסקי, דווקא בתוך המצוקה, להזכיר "בין סבכיו של התיל" את השורות האופטימיות שכתב מאיקובסקי:
אָז נִזְכֹּר, בֵּין סְבָכָיו שֶׁל הַתַּיִל,
קוֹל-נִגּוּן שֶׁל פַּיְטָן, שֶׁנִּהֵם
"כּוֹכָבִים נִדְלָקִים בְּכָל לַיִל,
זֶה סִמָּן שֶׁיֵּשׁ חֵפֶץ בָּהֶם!"

זֶה סִמָּן שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּהֶם חֵפֶץ,
שֶׁתָּמִיד
שֶׁתָּמִיד
שֶׁתָּמִיד!

החזרה המשולשת על המילה "תמיד" בלוויית המעמד המיוחד המוקנה לה מבחינה גראפית, כאשר כל מילה היא שורה לעצמה – מדגישים את היסוד הנצחי של הכוכבים. אימת המלחמה מבליחה רק במלים "תיל", "נפץ", "חזית", ואילו את מרבית השיר תופסים הכוכבים. לכאורה הם רחוקים, אך כיוון שהם ניבטים גם לו וגם לזו, הנמצאת בחזית הרחוקה, הם בעצם קרובים. הכוכבים מסמלים את היסוד האופטימי של החיים, תמימות, תקווה ונצחיות. המלחמה, על כל קשייה, נראית לשלונסקי מצב זמני, ואילו האהבה, פריון הטבע והכוכבים יהיו לדעת שלונסקי המנצחים האמתיים בקרב על דמות החיים.
מכתב היד של השיר "ידיד בפלמ"ח", שנשמר בארכיון שלונסקי, שבמרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב, ניתן לראות עד כמה חשובה הייתה לשלונסקי הציטטה של מיקובסקי וכי היא הייתה הגרעין הראשוני שממנה נוצר והתפתח השיר: בנוסח השיר שנדפס שלונסקי משלב את הציטטה של מיקובסקי בבתים השלישי והרביעי, ואילו בכתב היד מופיעה הציטטה, בנוסח שונה, בראש השיר, בבתים הראשון והשני:
אָמַר כְּבָר אֶחָד בֵּן חַיִל
לֹא אָמַר, כִּי שָׁאַג וְנִהֵם:
אִם נִדְלָקִים כּוֹכָבִים בְּכָל לַיִל –
סִמָּן שֶׁיֵּשׁ חֵפֶץ בָּהֶם.

סִמָּן הוּא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֵפֶץ
תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד.
גַּם כָּאן לְתִזְמֹרֶת הַנֵּפֶץ,
בֶּחָזִית שֶׁקּוֹרִין קְדוֹמַנִּית.

 

הנוסח הראשון של השיר "ידיד בפלמ"ח"
הנוסח הראשון של השיר "ידיד בפלמ"ח"

 

הנוסח הראשון של השיר "ידיד בפלמ"ח"
השיר השלישי הוא "טיול ביום של חמה" שהתפרסם בספרו 'אבני גויל' (1960).
בסוף שנת 1955 יצא שלונסקי לסיור בן שבועות אחדים בבולגריה הקומוניסטית, על פי הזמנה מטעם הוועד לידידות ישראל-בולגריה, וסייר במוסדות תרבות, במפעלים ובמשקים קולקטיביים ברחבי הארץ. בתקופה זו היה שלונסקי חבר מפ"ם ובתור שכזה היה עליו להתפעל מהישגי המדינה הטוטליטרית שאירחה אותו. בהתאם למצופה ממנו, העיד שלונסקי בריאיון לעיתון 'על המשמר' (20.1.1956), כי ראה "כפרים וערים שאין בהם מחזה הדיראון של ילדים קרועים-בלואים שהוא ממחזות הקבע של ערי העולם וכפריו". אולם ריאיון לחוד ואמת שירית לחוד. בעקבות המסע כתב שלונסקי את המחזור "שירי מסע" ובו השיר "טיול ביום של חמה". בשיר זה הזכיר שלונסקי מקומות שבהם שהה ונופים שמהם התרשם. במרכזו של השיר תיאר את רשמיו מביקורו בדימיטרובגרד – עיר תעשייה שהוקמה בבולגריה בשנת 1947 במסגרת תכנית החומש הראשונה של בולגריה הקומוניסטית. השיר הסיפורי מתאר כיצד מוליך "הבריגדיר" את האורח, בן דמותו של שלונסקי, ומסביר לו את תהליכי הייצור במפעל. אולם נראה שדעתו של האורח מוסחת ואין הוא מתעניין במיוחד בהסבר. האורח מנמק את חוסר התעניינותו בכך שאין הוא מתעניין בכימיה ובנוסחאות הכימיות של מפעלי התעשייה אלא באלכימיה של השיר:
כִּי לֹא הִקְשִׁיב אֶל הַתִּפְאֶרֶת
שֶׁל נֻסְחָאוֹת הַקּוֹמְבִּינַט, –
לַשִּׁיר יֵשׁ חִימִיָּה אַחֶרֶת...
אוּלַי אַלְחִימִיָּה מְעָט.

זֶה חֵטְא קַדְמוֹן זֶה סוֹד שֶׁל תֵּיקוּ...
וְאֵיךְ כָּתוּב בַּשִּׁיר הַהוּא?
"הַכּוֹכָבִים כִּי יִדָּלֵקוּ
הֵן זֶה נָחוּץ לְמִישֶׁהוּ..."

שלונסקי המשורר, אמתי יותר, מורכב יותר ואמין יותר מאשר שלונסקי המתראיין לעיתון ומחלק דברי שבח סתמיים למדינה הקומוניסטית. מסתבר כי האופטימיזם הקומוניסטי של "הבריגדיר", המדגיש את חידושי הטכנולוגיה, אינו מדבר כלל לליבו של האורח והשיר מעלה את האמת של המשורר שעם כל התפעלותו מחידושי הטכנולוגיה – מודה כי ליבו נתון יותר לכוכבים המסמלים כאן את יסוד הגבהות של האדם בכלל ואת השירה הלירית בפרט. בציטטה זו הדגש מושם לא בנצחיות הכוכבים אלא בנחיצותם, ושלונסקי מציב את הציטטה משירו של מאיקובסקי הן מול המלל האידיאולוגי השטחי של הקומוניסט הצעיר והן מול פולחן הטכנולוגיה המודרנית.
כשלושים וחמש שנים לאחר כתיבת השיר "על חטא" כתב שלונסקי את השיר "כאילו לא הלכה" שנכלל בספרו האחרון 'ספר הסולמות' (1973), וניתן לראותו כאנטיתזה לשיר "על חטא". השיר "כאילו לא הלכה", נכתב מבחינה ביוגרפית, ככל הנראה, בהקשר למותה של מירה, רעייתו של שלונסקי. בשיר זה שוב מנסה המשורר לעשות את הבלתי אפשרי ולהחזיר לעולמו את הכוכב, סמל התקווה, ואת זו שהלכה לעולמה, "זו שהלכה ואיננה".
אולם גיבור השיר יודע כי האהובה המתה יכולה לחזור אליו רק באמצעות נס או אגדה, וכיוון שהוא עצמו בן הדור המפוכח שאינו מאמין בנסים, הוא מבין כי משאלתו לא תתגשם וכי האהובה לא תשוב עוד לעולם. בשיר זה מצטט שלונסקי לא את ראשית שירו של מאיקובסקי "הקשיבו" אלא את סופו ומשנה מעט את הציטטה.
שירו של מאיקובסקי מסתיים במלים:
מַשְׁמָע – מִן הַהֶכְרָח הוּא,
שֶׁעֶרֶב-עֶרֶב
מֵעַל לַגַּגּוֹת
יִדָּלֵק לְפָחוֹת כּוֹכָב אֶחָד?!

והצירוף של סימן השאלה בצד סימן הקריאה זורעים את הספק האם באמת יידלק ערב ערב לפחות כוכב אחד. בשירו של שלונסקי הספק מתעצם ומובעת בו משאלה שאינה נענית:
לוּ יִדָּלֵק פֹּה
לְפָחוֹת כּוֹכָב אֶחָד!
וְהִיא תָּשׁוּב,
תָּשׁוּב לִהְיוֹת,
כְּאִלּוּ לֹא הָלְכָה.
הידלקותו מחדש של הכוכב מסמלת את הרצון להחזיר לחיים את האהובה. שלונסקי חוזר על השורות "והיא תשוב, תשוב להיות, כאילו לא הלכה" גם בסיום השיר. השורות מופיעות כמילות השבעה, כמעין "מנטרה", אך ההשבעה אינה עוזרת וגיבור השיר נותר בסיומו "חֵרֵשׁ-אִלֵּם רָקוּעַ גֹּבַהּ עֲרִירִי" ו"מתייאש מנס".
בשיר "על חטא" השתמש שלונסקי בשורות של מאיקובסקי להצית אופטימיות ואילו באחרית ימיו, לאחר מות רעייתו, השימוש בציטטה משקף את חוסר התקווה.
אם נחזור לשאלה מה קסם לשלונסקי בשירו של מאיקובסקי – ניתן לומר כי שורותיו של מאיקובסקי חשובות היו מאד בעיני שלונסקי משום שהן נושאות מטען הקשור לבעיות מרכזיות שהעסיקו אותו ונוגעות בצמתים רעיוניים ופואטיים שלו.
הנושא הראשון הוא התנגדותו של שלונסקי לשירה מגויסת. מצד אחד ראה שלונסקי את עצמו כמשורר המחדש את פניה של השירה בארץ ישראל החלוצית ולא רצה להסתגר ב"מגדל שן", אך מצד שני דחה בכל תוקף את הדרישה לכתוב "שיר מגויס" בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי של ברית המועצות, והרגיש צורך להגן על היצירה ולתחום לה תחום אוטונומי. לפי השקפתו השירה אינה צריכה לשקף את הזמן באופן ישיר, לא את החוויה עצמה אלא את תמציתה, את ניחוחה. איך זה מתקשר לשירו של מאיקובסקי? מאיקובסקי היה אולי המשורר החשוב ששירתו הייתה מגויסת לצרכי המהפכה הרוסית, ושלונסקי ראה את שירו "הקשיבו" כעומד בניגוד לדרך חייו ולאידיאולוגיה המוצהרת של המשורר שכתב אותו. שלונסקי טען במסותיו כי אפילו מאיקובסקי, המשורר שהיה מוכן לוותר על עצמאותו ועל עצמיותו למען המהפכה – לא יכול היה לעשות זאת בשלמות, והעדות לכך היא שירו "הקשיבו". שיר זה היה עדות מסייעת לאמת החיים ולפילוסופיה שהנחתה את שלונסקי ולפיה משורר אמיתי מבין את הצורך הנואש של האדם בכלל ושל המשורר בפרט בשירה, ביסוד הגבהות, ביסוד הלירי ואינו יכול לכתוב "שירה מטעם".
כדי לגייס את שירו של מאיקובסקי למגמתו זו יצר שלונסקי רושם מוטעה, כאילו כתב מאיקובסקי את "הקשיבו" בתקופה מאוחרת ובו נלחם כנגד השירה הסובייטית המגויסת. את ניסיונו זה לשכתב את ההיסטוריה של השיר "הקשיבו" ניתן לראות במאמרו "תשוקת הביטוי האותנטי" ('חותם', 18.11.1964; 'על המשמר', 20.11.1964): במאמר זה תיאר שלונסקי כיצד חנק השלטון הסובייטי את המוזות: "המשוררים הגדולים נדמו, מהם פרשו ונשתתקו ומהם נאבקו עם עצמם ועם הממונים עליהם מטעם וזעקו: אם נדלקים הכוכבים, משמע יש למי חפץ בהם...". אולם השיר "הקשיבו" הוא אחד משיריו המוקדמים של מאיקובסקי. הוא נכתב בשנת 1913 , לפני מהפכת אוקטובר, ועל כן ברור כי לא יכול היה להיכתב כשיר אכזבה מהמהפכה הרוסית ומדרישתה לכתוב "שירה מטעם". אך לשלונסקי לא חשוב היה הדיוק ההיסטורי, והוא ביקש לקבוע את שורותיו של מאיקובסקי כשורות המביעות את התהליך שעבר על מאיקובסקי: המשורר שניסה למחוק את הלירי ולהיצמד לשיר הפוליטי, אך בעל כורחו שבה הליריקה וכפתה את עצמה עליו בהבהירה לו כי בלעדיה אין למשורר חיים. כדי לתאר תהליך זה בחר שלונסקי "להזיז" את השיר מראשית כתיבתו של מאיקובסקי לאחריתה.
נושא נוסף שהעסיק את שלונסקי היה מה חשוב יותר: חומר או רוח, או בניסוח של התקופה: "מגפיים או שקספיר" – לשלונסקי הייתה התשובה ברורה: שקספיר! שלונסקי ניסח את השאלה: "עגבנייה או סימפוניה", ותשובתו הייתה נחרצת, ומנוגדת לרוח התקופה. לדעתו שקספיר והסימפוניה חשובים לא פחות ואולי יותר מהמגפיים ומהעגבנייה. לפי השיר "הכוכבים" הם המקבילה של "שקספיר" ושל "הסימפוניה", והם מסמלים גם את עולם הרוח הנעלה, החשוב מכל.
שאלה נוספת ששלונסקי התייחס אליה היא: האם נחוצה שירה לירית בתקופות קשות והרות גורל?. הוא לא היה מוכן לקבל את התשובה השגורה ש"ברעום התותחים על המוזות להשתתק", וניסה להוכיח כי הליריקה אינה קישוט, אינה אתנחתא לשעות הפנאי אלא היא הכרח, היא יסוד חשוב ומרכזי, היא החמצן לאדם בכלל ולמשורר בפרט. הציטטה משירו של מאיקובסקי הייתה ההוכחה הניצחת לאמת החיים של שלונסקי עצמו. אפשר להוסיף בהקשר זה שעצם תרגום השיר "הקשיבו" נועד לעודד את היישוב העברי בארץ, שכן השיר תורגם בשנת 1939 ושלונסקי ביקש לזרוע באמצעותו אופטימיות גם בתקופה הקשה ומלאת הפחדים.
הנושא הרביעי שמתקשר לשיר היה הפרדוקס של דורו כפי ששלונסקי הציג אותו: הצורך של דור חסר אמונה להאמין ולשאוף למרומים בתקופה של התפכחות מאמונות. שורותיו של מאיקובסקי מבטאות את תחושותיו שהכוכבים נמצאים בשמיים משום שהאדם זקוק להם, בגלל הצורך של האדם ביסוד הגבהות. האדם חייב להאמין כי הכוכבים נמצאים שם בשבילו אחרת יחשך עליו עולמו.
הנושא החמישי המתקשר לשיר אינו תמאטי אלא עיצובי: הציטטה משירו של מאיקובסקי אינה משמשת רק תמצית לצמתים רעיוניים ביצירתו של שלונסקי אלא היא בעיניו גם דוגמת מופת לטיפולה של השירה המודרניסטית בנושאים רומנטיים טריוויאליים. הכוכבים הם כידוע סמל רומנטי בנאלי ושגור, ושירו של מאיקובסקי נכתב מצד אחד כהתרסה כנגד הרומנטיקה הבנאלית המתפייטת בשגרת לשון מיפי הכוכבים של המשוררים הסימבוליסטים. מצד שני מאיקובסקי לא שבע נחת גם מחבריו הפוטוריסטיים, שרצו להוריד את הכוכבים מגדולתם ותיארו אותם במלים בוטות ו"מגעילות" במכוון. הם תיארו אותם למשל כחטטים או צלקות או נתזי אשפה על פני הרקיע. מאיקובסקי השתמש בלשונם הבוטה של חבריו וכינה בשירו את הכוכבים "צחצוחי רוק", אולם בעת ובעונה אחת טען כי אם מישהו מכנה את הכוכבים בשם "פנינים", הרי יש לכך סיבה.
מאיקובסקי ראה את הכוכבים בראייה מקורית ומעניינת. הוא התבונן בכוכבים בראייתו של ילד המשתאה לפלאי הטבע ובטוח שהם נבראו רק למענו. הוא הדחיק את ספקותיו והשתדל להאמין שתמיד ידלוק למענו כוכב ובנה בשיריו רומנטיקה חדשנית. הגישה החדשה לכוכבים בשירו של מאיקובסקי הייתה בעיני שלונסקי דוגמת מופת לפואטיקה החדשה ולדרך טיפולה בנושאים שהשתגרו בשירת העבר.
הציטוטים משירתו של מאיקובסקי הולמים את הפואטיקה המודרניסטית של שלונסקי שאינה מבקשת לשקף את החוויה "כפי שהיא" אלא לתת אותה דרך פריזמה של משורר שיצירתו מודעת לעצמה ואינה מסתירה את תחבולותיה הספרותיות. השיר, לדעת שלונסקי, אינו דבר "טבעי" אלא חייב להיות בנוי לתלפיות, מסותת ומעוצב, ויש להתגאות בכך שהוא נסמך על מקורות תרבות עבריים ורוסיים.

נספח:

הקשיבו! / ולדימיר מאיקובסקי

הַקְשִׁיבוּ!
הֲרֵי אִם הַכּוֹכָבִים נִדְלָקִים –
מַשְׁמָע – יֵשׁ לְמִי חֵפֶץ בְּכָךְ?
מַשְׁמָע – יֵשׁ מִי הָרוֹצֶה, כִּי יִהְיוּ?
מַשְׁמָע – יֵשׁ מִי הַמְכַנָּה צַחְצוֹחֵי-רֹק אֵלֶּה: פְּנִינִים?
וְכָל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ,
בְּעַלְעוֹלֵי אֲבַק הַצָּהֳרַיִם,
מִתְפָּרֵץ אֶל הָאֱלֹהִים,
מְפַחֵד, שֶׁמָּא אֵחַר לָבוֹא,
מִתְיַפֵּחַ,
מְנַשֵּׁק לְיָדוֹ מְשׂרֶגֶת-הַגִּידִים,
מְבַקֵּשׁ –
שֶׁיְהֵא כּוֹכָב, וִיהִי מָה!
נִשְׁבַּע –
לֹא יוּכַל לָשֵׂאת אֶת יִסּוּרֵי הָאֵין-כּוֹכָב!
וְאַחַר –
מְהַלֵּךְ נֶחְרָד,
אַךְ שָׁלֵו לְמַרְאִית-עָיִן.
אוֹמֵר לִפְלוֹנִי:
"הֲלֹא עַכְשָׁו אֵין רַע לְךָ?
אֵין פַּחַד?
כֵּן?!"

הַקְשִׁיבוּ!
הֲרֵי אִם הַכּוֹכָבִים
נִדְלָקִים –
מַשְׁמָע – יֵשׁ לְמִי חֵפֶץ בְּכָךְ?
מַשְׁמָע – מִן הַהֶכְרָח הוּא,
שֶׁעֶרֶב-עֶרֶב
מֵעַל לַגַּגּוֹת
יִדָּלֵק לְפָחוֹת כּוֹכָב אֶחָד?!

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין עמיתת מחקר (בדימוס) באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ספרות ישראלית. ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש החוג לספרות של מכללת סמינר הקיבוצים.
כתבה את הביוגרפיות של המשוררים: אברהם שלונסקי ("המאסטרו") ואלכסנדר פן ("צבע החיים").