חיפוש

כסית

שמו של בית הקפה של חצקל "איש- כסית" הוענק לו ע"י שלונסקי שצירף יחד המלים "כיסא" ו"כוסית"

אנקדוטות נוספות...

קריית החן וההפקרות

שלוש פגישות של אברהם שלונסקי עם פריז

חגית הלפרין

התפרסם בתוך: ראהREEH , EUROPEAN JOURNAL OF HEBREW STUDIES ברית עברית עולמית, 2019, עמ' 139 – 149.

העיר פריז תפסה מקום משמעותי בחייו של המשורר אברהם שלונסקי וביצירתו. בשירתו היא מופיעה כעיר ממשית וכמקום סמלי. שלונסקי הגיע לפריז בפעם הראשונה בשנת 1924 (בהיותו כבן 24) ומאז ביקר בה פעמים רבות. בדבריי כאן אבחן שלושה מהביקורים של שלונסקי בפריז: הביקור הראשון בשנת 1924, הביקור השני בשנת 1930 והביקור הרביעי בשנת 1946 (הביקור השלישי, שאינו נכלל כאן, היה בשנת 1937). ביקורים אלה הניבו יבול רב: עשרות שירים ורשימות. אנסה להראות כי כל ביקור היה בעל משמעות שונה עבור שלונסקי ועובד באופן שונה בשירתו. אופיים של שירי פריז נקבע הן בהשפעת הפואטיקה שלו, הן בהשפעת אירועים ביוגרפיים בתקופה זו של חייו, והן בהשפעת אירועי התקופה. כל אלה גרמו לכך שהשירים שנכתבו במהלך שלושת הביקורים שונים זה מזה. שירי פריז של אמצע שנות העשרים שונים משירי פריז של 1930 ושירי פריז שנכתבו לאחר מלחמת העולם השנייה שונים משתי הקבוצות הראשונות.

הנסיעה הראשונה: אוגוסט 1924 תמוז תרפ"ד – יוני 1925

שלונסקי הגיע לפריז בפעם הראשונה באוגוסט 1924, פחות משלוש שנים לאחר עלייתו ארצה.1 הוא הגיע לאחר שספרו הראשון "דווי" שבו תלה תקוות גדולות נקטל בידי הביקורת. נסיעתו לפריז הייתה בשבילו מעין פסק זמן שבו ביקש להתרחק מהקהילייה הספרותית בארץ ישראל שהוא הרגיש שהיא חונקת אותו ברכילות בלתי פוסקת. בנוסף הוא לא רצה לראות כיצד ספרו מונח במחסני ההוצאה כאבן שאין לה הופכין משום שאין להם ביקוש. אך לנסיעה הייתה גם סיבה חיובית: לאחר הכתיבה האינטנסיבית של "דווי" ביקש למלא מצברים, להתמלא בחוויות חדשות, להעשיר את עצמו ואת יצירתו, להרחיב את אופקיו ולהתבונן בדברים מתוך פרספקטיבה חדשה. כשעלה ארצה לא הסכים בשום אופן לבקשת אמו שיעצה לו שיעצור לביקור באירופה לפני עלייתו. עתה החליט שהגיע השעה לכך. מבירורים שערך עם חבר נעוריו שהתגורר בפריז הבין כי יקשה עליו להשיג עבודה בעיר זו ועל כן לפני נסיעתו הצטייד במכתב המלצה מאשר ברש להוצאת "שטיבל" ובמכתבי המלצה שכתב לו ביאליק. גם ביאליק וברש, בדומה לחברו, ריפו את ידיו והזהירו אותו לפני נסיעתו כי כמשורר עברי חסר אמצעים יקשה עליו להתקיים בעיר הגדולה. ואכן שלונסקי התקשה למצוא פרנסה. הוצאת שטיבל הייתה במצב קשה וגם מכתב ההמלצה של ביאליק לא עזר. לביאליק כתב: "ממכתביך העזים לא יצא מתוק כי הנה הקיץ חלף לו ותור הסגריר והנזלת הגיע ואני בעיר נכריה והומיה ככל אשר נבאת לי מראש" (2.10.1924, ארכיון בית ביאליק). במשך עשרת החודשים שבהם שהה שלונסקי בפריז הוא ורעייתו חיו חיי מחסור ולפעמים אף סבלו רעב. שלונסקי הצליח לקבל מדי פעם שיעורים בעברית ואולם מלאכה זו הייתה שנואה עליו ביותר והעיקר: לא הצליחה לפרנס את בעליה. השיעורים הפרטיים התבררו כמשענת קנה רצוץ. רוב הזמן נאלץ שלונסקי להיעזר בחברו רחב הלב.

שלונסקי נרשם ללימודים בפקולטה למדעי הרוח של הסורבון , אך הלימודים לא עמדו בראש מעייניו והוא הסתפק בכך שהיה רשום. ספק רב אם ביקר ביותר מכמה הרצאות. על כך למדתי בין השאר גם מכרטיס הנוכחות שלו כסטודנט שנשמר בארכיונו ונמצא ריק... לעומת הקושי שלו ללמוד במסגרת נוקשה של האוניברסיטה הוא הקדיש ברצון מזמנו ללימוד השפה הצרפתית. השפה הצרפתית הייתה חשובה לו כדי שיוכל לקרוא בשפת המקור את המשוררים הסימבוליסטים בודלר, רמבו וּורלן. לסופר יעקב רבינוביץ כתב כך: "בצרפתית אני משתלם "לא"י אשוב מזוין באירופאיות" (גנזים, 31.3.1924). גם לידידו המשורר יצחק למדן כתב שלונסקי "אני לומד עכשיו צרפתית, 'לומד' – כביכול. אך סו"ס אשנס המותניים. צריך לרדות את מעט הדבש אם כבר הסכמתי לעוקצא" (גנזים, 9.11.1924) .

השירים שכתב שלונסקי בפריז בתקופה זו מגלים כי הוא ראה את פריז בראייה חד צדדית, שלילית. אפשר לומר שלא ראה אותה ראייה של ממש אלא הקרין עליה את מצב רוחו באותה עת. למרות שיש כמה אזכורים להווי הפריזאי – בדרך כלל פריז מוצגת בשירים מתקופה זו ככרך סתמי, המכאיב ליושביו, שאליו מתגלגל אדם, ובכרך זה הוא נדון לחיי בדידות ומחסור, הוא נע באנונימיות, ללא תקווה וללא תכלית.

נראה שאי יכולתו לראות את פריז הממשית נבעה מכמה גורמים: מצב רוחו הכואב והנדכא באותה תקופה בגלל כישלון ספרו, חסרון הכיס שגרם לו להיות טרוד ללא הרף בבעיות הפרנסה ולא אפשר לו ליהנות מחמודותיה של פריז והשקפתו הטרגית על החיים, השקפה שגרמה לו לראות את החיים כגלגולים של כאב בלתי פוסק. אולם בצד שלוש סיבות אלה נראה לי שהייתה סיבה רביעית, משמעותית עוד יותר מאלה שמניתי עד עתה: כששלונסקי נסע הוא חשב שיצליח להינתק מחייו בארץ, שהגדיר אותם כביצה סרוחה מלאת רכילות קטנונית, אך לא הצליח. ליבו נותר במזרח גם כשגופו נדד ל"סוף מערב". במשך כל שהותו בפריז דעתו נתונה הייתה כמעט אך ורק לנעשה בארץ ישראל, באותה פרובינציה רחוקה ועלובה, באותה ביצה של "מים סרוחים" שזה עתה עזב. הוא לא הצליח להינתק מכל מה שקורה בארץ, ועל כן יכול היה לקלוט רק מעט את אופייה המיוחד של הבירה הצרפתית וליהנות ממנעמיה. שלונסקי עצמו היה מודע לקשר גורדי זה. לחברו, המשורר יצחק למדן כתב: "את 'הדיבוק' הארץ-ישראלי לא על נקלה אגרש מלבי, אפילו אם ייכתב בינינו חוזה מפורש של 'לזמן מה', מעין גט פיטורין לשנה, לא ילך העניין" (2.9.1924). ימים אחדים לאחר שהגיע לפריז כתב כמה משפטים שמהם עולה שאין בעיניו כל הבדל בין האוהל הדל שבו גר בראשית ימיו בארץ לבין הבתים רבי הקומות שפגש בפריז, משום שבשני המקומות האדם נושא עמו את אומללותו : "בתוך בתים בעלי ו' ו-ז' קומות אפשר להיתלות על גבי וו בדיוק כמו בצריף או באוהל." (רשימה גנוזה בארכיון). לאשר ברש תיאר את פריז בצבעים קודרים: "עייפתי מן הגדולות, עייפתי מתעתועי החשמל. מהמטרו. מן הבתים המשוחים בצבע אחד ובנויים ממספר דיוטות. [--] מן הגנים [---] עם הדשאים המסורקים חלק, כתסרוקת אנגלי" (גנזים, סוף 1924). במכתבו ליצחק למדן הוא מתאר את מצבו הנפשי הקשה בתקופה זו: "אני תלוי בנס, בשערה דקה מן הדקה וכבר אני מרגיש את הכאב של ריסוק האברים אשר לנפילתי הקרובה. אני הוצגתי כאן ריק ומנוער מכל, בלי סעד מוסרי אפילו. אנוכי כאן גלמוד ומקולל ככלב נבזה. ואני רעב לפרוסה קטנה, לפירורים של נחמה ורעות".

מחזור השירים הבולט ביותר שכתב על פריז בתקופה זו הוא "משירות בנכר" (כולל 7 שירים, הדים, סיוון-תמוז, תרפ"ה). משירים אלה ניבטת בבואתה של פריז כפי שקלט אותה שלונסקי והתיך אותה במעבדת היוצר שלו. בשירים מתוארים פרטים מהווי בתי הקפה של פריז:

וּבַקָּפֶה: בְּנֵי-אִישׁ מִתְלוֹצְצִים.

בְּנִמּוּס צוֹחֵק הַגַּרְסוֹן.

וּבְעַד אַרְבָּעָה "סוּ" מִתְנוֹצְצִים

עַל כָּרְחוֹ בּוֹכֶה גְרַמּוֹפוֹן. (בשיר השני "עם ליל ברחובות")


 

גם בשיר "שוב הלך יומי" (שיר 4) תיאר את הישיבה ללא תכלית בבתי הקפה, על כוס תה ו"פטפוטי שוא". אבל פרטי ההווי, תיאור בתי הקפה והישיבה בהם מאוחר בלילה נועדו בעיקר לעצב את תחושת עולמו של שלונסקי. תמונת פריז העולה מן השירים היא של עיר קרה, פנסי הרחוב שלה מתוארים כפוזלים, מזג האוויר סגרירי, האילנות רועדים והאנשים הצועדים ברחובות ומתהלכים להנאתם - מתעלמים ממכאוביו של הזולת. התחושה הכללית העולה מ"משירות בנכר" היא של סתמיות החיים, חיים ללא תכלית, ימים החולפים בזה אחר זה ללא מטרה וללא תקווה. בסופו של דבר פריז מוצגת כתחנה בחייו שאינה שונה מהתחנה הארץ ישראלית: בשתיהן שולט ה"דוי" – שהוא סמל לכאב הנצחי - בכל תחנה מתחנות חייו של האדם בכלל ושלו בפרט יש תחושה קבועה של "נכר": כך היה בארץ וכך עתה גם בפריז.

קָפֶה. חֲצוֹת. וּכְבָר לֹא תִז

קֻבַּעַת-קִצְפָּהּ כּוֹס הַשֵּׁכָר.

יְרוּשָׁלַיִם. דְּוָי. פַּרִיז.

וּסְתָו. וְנֵכָר. נֵכָר. נֵכָר.

("אני אמרתי היינו הך", שיר ראשון).


 

פריז מופיעה לא רק בשירים המתארים את העיר במישרין אלא גם בשירים שלכאורה אינם קשורים אליה. פריז תופסת מקום חשוב גם בפואמה הביוגרפית "לך לך" ('הַשִּׁלֹּחַ', כרך מו, א, ניסן תרפ"ו, עמ' 76-75). פואמה זו מתארת את עלייתו של שלונסקי ארצה. אולם התבוננות נוספת בפואמה מגלה שאפשר לומר כי זו פואמה חתרנית, והמיתוס המעוצב בה מנוגד למיתוס הציוני של העלייה השלישית, העלייה שבה עלה שלונסקי ארצה. הכותרת "לך לך" שולחת אותנו אל ה"לך לך" המפורסם של אברהם אבינו שנצטווה על ידי האל: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. (בראשית, י"ב, א). המיתוס הציוני ממשיך את ה"לך לך" המקראי ומתאר את המהלך מהגולה לארץ ישראל. מחושך לאור, מהמנטליות הגלותית השלילית למנטליות הארץ ישראלית, מעליבות לתקומה בארץ המובטחת. הפואמה של שלונסקי לכאורה נענית למיתוס הציוני וממשיכה אותו, שכן אף הוא מגיע מהגולה לארץ ישראל, מפליג באנייה ואף שומע "אל מזמור חלוצים בקודש: "עם ישראל חי - / עם ישראל חי -/ עם ישראל- עם ישראל – עם ישראל חי!". אולם הוא אינו יכול להפוך לחלק מחבורת החלוצים, שכן בעוד הם שרים את שירי התחייה שלהם, הוא שומע את קולו של רֶבּ ישראל, היהודי הנצחי, הגיבן, הגלותי שבמקום לשיר את שיר התחייה ממשיך בשירו הגלותי. בסיום הפואמה חלה תפנית של ממש: מסתבר ששלב העלייה ארצה אינו השלב האחרון כפי שמתבקש מהמיתוס הציוני. אחריו יש שלב נוסף המהפך את הגאולה. הכיוון הרצוי מהגולה לארץ ישראל מקבל תפנית ומארץ ישראל הוא שוב חוזר ומתגלגל לגולה. גיבור השיר גולה מארץ ישראל לפריז ובכך מהפך את המיתוס הציוני. בחלק האחרון של הפואמה הוא מתאר את מקום גלותו בצרפת: עולמו הוא העולם הריק של בתי הקפה ויושביהם המכלים לילותיהם ללא משמעות בעשן הסיגריות:

וּבִשְׁנַת כַּךְ וְכַךְ –

וְאָנֹכִי בְּצָרְפַת בְּלִי טַלִּית וּתְפִלִּין

מְבַקֵּשׁ אֶת סֵדֶר הַתְּפִלּוֹת וּסְלִיחוֹת

לָאָדָם בָּאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי.

הוא מתאר כיצד הוא עולה "לטור עופל" (מגדל אייפל) כדי להתפלל ברדיו לריבונו של עולם. מובן שהעלייה אינה עלייה והתפילה אינה תפילה ("אז אעלה לילה אליך, טור-עופל,/ להתפלל בְרדיו אל ריבונו של עולם").

לפי התוכנית המקורית התכוון שלונסקי לשהות בפריז כשנתיים אך בלית ברירה, לאחר שכלו מקורות פרנסתו, חזר לאחר כעשרה חודשים בלבד.

הנסיעה השנייה (אפריל-מאי 1930)

בשנת 1930 יצא שלונסקי לאירופה בשליחות השבועון "כתובים" שאותו ערך עם הסופר אליעזר שטיינמן, כדי לגייס עבור השבועון כספים וחותמים . התחנה הראשונה בנסיעתו הייתה פריז והוא שהה בה שבועות אחדים באפריל – מאי 1930. בנסיעתו השנייה, בניגוד לזו הראשונה, נפתח שלונסקי לקלוט את פריז.

במיוחד התרכז בשיריו בבחינת החיים האורבניים בכרך המודרני. בשירים מוזכרים גשרים, סמטאות עקלקלות ואף מקומות ופרטי מציאות קונקרטיים כמו: מונפרנס, מגדל אייפל ("טור-עופל"), הלובר, נוטרדם, נהר הסינה, זונה פריזאית, מילים בצרפתית, המטבע "סו". השירים מתארים את חייהם של העניים, חסרי הבית, החלכאים והנדכאים הישנים על ספסלים ברחובות או מתחת "קמרוני הגשר":

כָּרָם – אֶגְרוֹף. שְׂכָרָם – לֹא-סוּ.

וּמַשְׂטֵמָה לָהֶם פַּת-בָּג.

וְכָךְ עַד בֹּקֶר יִלְעֲסוּ

אֵימַת אֵין-לֶחֶם וְאֵין-גָּג.

(השלישי במחזור השירים "כְּרַכַּיאֵל" ,"אך יש אימת אין גג").

אולם על אף שללא ספק גורלם של העניים נגע לליבו של המשורר – הבעיה העולה בשירים איננה רק סוציאלית. דרך תיאור אורח החיים של תושבי פריז ביקש שלונסקי לבחון את הבעיות הקיומיות הנצחיות שהם לדעתו מקור הצער בעולם. פריז של שלונסקי היא גם – ואולי בעיקר – כרך סמלי, מופשט. סמל לרוע שבחיי האדם המודרני שלא יכול להיפתר רק על ידי משאבים כלכליים. לפי השקפתו של שלונסקי לכאב ולצער האנושיים אין מרפא כלל, בוודאי לא על ידי רווחה חומרית. חסרי הבית נועדו להדגים באופן מוקצן את מצבו של האדם בעולם בכלל ובעיר הגדולה בפרט: אנשים חסרי בית וחסרי שורשים, החיים בבדידות ונעים כואבים וללא מטרה. השירים מביעים את זעקתו של האדם, זעקה שהולכת לאיבוד במרחב באין לה שומע, והכרך ההומה חונק אותה ברעשו:

אַתָּה תִזְעַק – וּכְרַכִּיאֵל צַוְחָן

יַחְרִישׁ אֶת שַׁוְעָתְךָ בַּמְּהוּמִיָּה הַמִּתְפַּרְזֶלֶת.

וְאֹזֶן זָר רַק הִיא תִבְחָן

אֶת הַזְּעָקָה מִתּוֹךְ הַכֶּלֶא.

("גגות", מתוך כרכיאל).

פריז מכונה לעתים בשם "כרכיאל", שלונסקי לש את העיצורים של המילה "כרך" בתוך תבנית של שמות המלאכים: רפאל, אוריאל, גבריאל ומיכאל. כך יצר את החידוש הלשוני: כרכיאל. כרכיאל הוא מלאך הכרך, מלאך, שהוא תמצית רוחה של פריז. הוא דוהר במרכבתו במהירות, ובמהלך נסיעתו המטורפת הורס ודורס את כל מה שבעומד בדרכו.

פריז-כרכיאל היא סמל לסדום המודרנית השרויה במ"ט שערי טומאה, ומעורבים בה ה"מְסוֹס", ה"כְּמוֹשׁ" וה"יִפְעָה". זוהי עיר אוקסימורונית שאפשר לתאר אותה רק בצמדי ניגודים חיוביים-שליליים. זוהי עיר מבורכת ומקוללת, מרכז תרבות ועיר קרה ומנוכרת. יש בה יופי, חן, תרבות, נשגבות בצד כיעור, עליבות, ריקבון.

אולם השניוּת הניגודית שמצא שלונסקי בעיר אינה מפחיתה מאהבתו אליה. בניגוד לביקורו הראשון שבו תיאר שלונסקי את פריז באופן שלילי טוטאלי הן בשיריו, הן במכתביו והן ברשימותיו - בביקור זה הוא מתוודה גם על אהבתו לעיר האורות: " פאריס. התאריך: 'פעם שניה'. אהבתי את משכנו המבורך והמקולל של כרכיאל, כאן על שפת נהר הסינה, המוכן תמיד לאסוף אל בין זרועותיו החורגיות -- -- והפעם אהבתיה ביחוד. גש אל פלוני ושאל: 'מהי פאריס?' ואמר לך בוודאות: קריית החן וההפקר, חג הנשיקות והליסטים. שער החיצון, אשר שם היפעה וחרוק-השיניים" הוא מתאר כיצד בביקור זה ניסה להכיר את מעמקיה של פריז, כיצד נאבק בתייר שבו ולא רצה להסתפק בביקורים באתרי פריז המוכרים והפופולריים אלא ביקש ל"לשמוע את קולה האמיתי , האנושי של פאריס". הוא הגיע למסקנה כי את פריז זאת ניתן להכיר "לא בבתי הקפה, אלא בין כותלי איזה בית סגור, אשר בו חי האדם את חיי אזרחותו ונלחם לרעיוניו" ("הַלְאָה, הַלְאָה", טורים, שנה א', תרצ"ד, גיל' י"ז, עמ' 2).

בשירים שכתב שלונסקי בביקורו השני בפריז ניכר שנפתח להשפעתה של פריז עליו ובעיקר להשפעתם של המשוררים והאמנים הצרפתים. המשורר שהשפיע עליו בתקופה זו היה שרל בודלר וספרו "פרחי הרוע". בשירו "פגישה" הוא מתאר פגישה דמיונית עם בודלר. בשיר מתואר בית קפה פריזאי, שבו מקשיבים למוזיקת הג'ז, רוקדים ושותים יין. גיבור השיר מבחין לפתע בחתול ירוק- עיניים שצופה בו. החתול הוא חתולו של בודלר מהשיר "החתול" (1857) שמופיע בספרו "פרחי הרוע". אזכור החתול מקדים את הפגישה בינו לבין בודלר:

סיום השיר:

וְהוּא [החתול] צוֹפֶה בִּי וְגוֹזֵר,

גּוֹזֵר לָגֶשֶׁת וְלִכְרֹעַ.

אֲנִי נִגָּשׁ – –

בִּידֵי בּוֹדְלֵר

מִתְרוֹנְנִים פִּרְחֵי הָרֹעַ.

(מתוך: "פגישה")

אולם ההשפעה הבולטת ביותר על שירי שלונסקי מתקופה זו היא השפעתו של הצייר פראנס מָסָרֶל. בעת שהותו בפריז נחשף שלונסקי ליצירותיו והתרשם מהן עמוקות. מסרל התמחה במיוחד בחיתוכי עץ ובעבודותיו תיאר את מצוקות האדם במאה העשרים. לפי עדותו של שלונסקי עצמו שירי "כרכיאל" שלו נכתבו תחת השפעתם העמוקה של תחריטיו של מסרל. כשהוא מתאר את פריז של מסרל – הוא למעשה מתאר גם את פריז שלו וכך הוא אומר:

"פאריס – ראש אימותיו. נושא הנושאים של ציורו ותחריטיו. אולי גם משום כך שמעתי בתחריטיו את קריאת התועה ביער אל אחד זר וקרוב כל כך[--] כצוהר של מגדל צופים – חלון עלייתו. ומשם נשקפת לפניו עיר השטן והאלוהים, כמציגה לראווה את עצמה. שלדי בתים עולים כרפאים בחלל האוויר, וכמו זו לזו נוקשות עצמותיהן [דא לדא נקשן עצמותיהם]. רחובות משתקשקים ממרוצת חיפושיות-הפלדה הצופרות ורוחשות, כנמלטות מאיזו פורענות או כאצות-טסות אל חג. טרפי-אורות כמו נושרים בשלכת מפנסי חשמל וגז. וחזיזי רקלמות, כגון נוטריקון וגימטריאות של מנוריות חשמל, ניצתים וכבים לצירופיהם. [--] בתים מתגובבים, דבשות גשרים מתקמרות, מדרכות מתפתלות, ונצנוצי אור מאישוני אבטומובילים, פנסים, שלטי פרסומת. [...] אנשים נמשכים זה אל זה, נהדפים זה מזה, רָצוֹא ושוב, מבעד לפלחי מגדלי-בבל, סדקי פסי-ברזל, חרכי קרונות ומכונות. יצרי אנוש מסתכסכים כקורי שממית, כתצלובת סמטאות, כשתי וערב של רחובות וככרים בפאריס".2

ברשימותיו על פריס שפרסם בשבועון "כתובים" הירשה לעצמו שלונסקי לתאר את העיר בתיאורים ריאליסטיים אותנטיים וזאת בניגוד לשירים הסימבוליסטיים שלו על פריז. ברשימותיו מתוארת פריז של שנות השלושים כעיר מודרנית, תוססת, תרבותית שיש בה מופעי תרבות מעניינים וחיי מסחר ערים. אך שלונסקי גם מבקר את התמסחרותה של העיר והתעצמות הפרסומת הזולה והשטחית. הפרסומת גורמת להשטחת התרבות ורידודה. במאמרו "בשער המרכולת" [כתובים, שנה ד, גיליון לא, כ"ג בסיוון תר"ץ, 19.6.30] הוא ביקר את הפרסומת הרעשנית והוולגרית לספרים, או בלשונו של שלונסקי: "הסופר התחיל להעביר את ילדי רוחו לפני מולך הדור – הוא רקלמיאל." – כפי שכינה שלונסקי את המלאך הממונה כביכול על הפרסומת. שלונסקי תיאר ספרים המגובבים בחנות בערמה, וכולם מתייחסים אליהם כאילו היו "בולבוסין ושאר ירקות". יש לציין כי הוא עשה זאת ארבעה עשורים לפני המערכון "שוק הספרים" שכתב דן בן אמוץ לגשש החיוור (1971) ובו תיאר את קריאות המוכר "ספרים, רבותי, ספרים" ואת מכירתם של הספרים כמו עגבניות בשוק.

שלונסקי קבל על כך שהפרסומת כובשת כל חלקה טובה: "מודעות. בעיתון, על בד הראינוע, על מסך התיאטרון, בלוחות המודיעין ברחוב, במטרו, בקפה, 'לא בא כבושם הזה מימי דוסטויבסקי' – 'כל מי שהחל לקרוא את הספר לא יירגע עד אם יכלנו עד תומו'.– 'הרומן המזעזע ביותר בעונה הזאת!'." שלונסקי הצטער על כך שהספר לבדו כבר לא מספיק ומוסיפים לו בחלון הראווה אביזרים פיקנטיים. לפי דעת שלונסקי יש בכך וולגריות וזה אינו הולם את הספרות. למשל: "אם הרומן מדבר בחיי הצפון (סקנדינביה בעיקר) – הרי מובטח לכם, כי בחלון הראווה יציג המו"ל מגלשיים, מחליקיים, מראות נוף (שלג, הררי קרח), – ותמונת המחבר החבוש כיפת דרכים ורדיד לצווארו כמשפט תיירי הצפון."3

הנסיעה השלישית (1946)

לאחר תום מלחמת העולם השנייה נסע שלונסקי להשתתף בקונגרס הציוני הכ"ז שנערך בבאזל בימים 9- 24 בדצמבר 1946, וביקר גם בפריז. פרי נסיעה זו הוא מחזור בן 9 שירים "משירי פריז האחרת". חלקם פורסמו בכתב העת "עתים" (המחזור נכלל בספר "על מלאת") . האופן שבו ראה שלונסקי את פריז בביקורו זה הושפע מאירועי הזמן. כבר הכותרת מעידה כי חל שינוי בפריז. זוהי פריז אחרת. בין הביקור השלישי שלו בשנת 1937 לבין הביקור הרביעי עבר כמעט עשור, ובמהלך עשור זה התרחשה מלחמת העולם השנייה על כל זוועותיה והשלכותיה על העולם בכלל ועל היהודים בפרט.

השיר הראשון במחזור "התנצלות" מבטא את רצונו לשכוח את העבר. הוא מתאר את פריז שלאחר המלחמה כעיר מובסת, עיר שמתחרטת על מעלליה וכעונש צולבת את עצמה יום יום. הוא מביע בשיר הזדהות עמה.

בשבעת השירים הבאים הוא מביע את רחמיו. הוא חוזר ומתאר את העיר על הדואליות שבה, כפי שתיאר אותה בביקורו השני, בשעה שראה בה את "כרכיאל": היא אכזרית- רחומה, תמימה ומדיחה יש בה חן נדיב והיא גם מופקרת. אולם במחזור שירים זה הוא מתאר גם את ירידתה. פריז היא בת מלך שירדה מגדולה, העיר שעטרת ראשה נפלה והודה נגדע. היא מצדה מתוארת כמי שמקבלת את הדין בענווה, מודה בתבוסתה, היא נסיכה שנותרה ערום וערייה.

אולם בשיר התשיעי המסיים את המחזור, ששלונסקי נתן לו כותרת בצרפתית, déporté ("מגורש", "עתים", י"ג בניסן תש"ז ובשנתון דבר תש"ז) חל מהפך של ממש. שיר זה מנוגד לשמונת השירים שקדמו לו. בבת אחת הוא משנה את יחסו לעיר. הוא נוטר לה על כל הזוועות שאירעו ליהודים בין כתליה בזמן מלחמת העולם. את היופי שעוד נותר בה הוא מפרש כרצון להאפיל על מעשי העבר, על האשמה כלפיו, כיהודי. הוא תמה כיצד זה עלה בדעתו לסלוח לעיר. על כן הוא מקשיח. הוא מחליט לזכור הכול. לא לסלוח ולא לשכוח. הוא פונה לעצמו: "אמרת 'לא תיטור!'/ אמרת 'עת לסלוח!'/ היית יהודי יותר מדי!/ אך לא אוכל קריה, כי לא אוכל לשכוח/ אותם/ את יהודַיִך-יהודַי!".

הוא רואה בה עיר חוטאת, שאין בה די כוח לחזור בתשובה, עיר הצריכה לעמוד לדין על חטאיה ליהודים. כותרת השיר déporté רומזת לגירוש יהודי פריז שהתבצע ב-16 וב-17 ביולי 1942 על ידי משטרת צרפת של וישי על פי הוראות הנאצים. 13,152 יהודים נאספו ונשלחו למחנות ההשמדה. אירוע זה נזכר גם בגוף השיר: "הם נשתלחו אחי. לאור היום. המוותה. / ואת החרשת מאד אדשת בדכאונך..." . בפריז זו הוא שומע את קול היהודים "הסחובים לעקדה" בעוד שהיא, העיר עמדה מנגד, החרישה ולא הצילה אותם.

אם בביקורו הראשון פריז נתפסת בעיניו כעיר נכרייה משום שהוא אינו יכול לקלוט אותה והיא אינה מעוניינת לקלוט אותו, בביקור השלישי העיר היא זו המחזרת אחריו ומחניפה לו, אך הוא דוחה אותה בגלל פשעי עברה. כותרת השיר היא דו משמעית שכן déporté , הגירוש, אינו רק מעשה העוול הנורא שעשתה פריז ליהודיה אלא גם הגירושים שלו ממנה. הוא נותן גט-פיטורין לעיר. יותר אינו יכול לראות בה עיר אהובה, והוא מחליט לא ללכת שבי עוד אחר קסמיה, ולא להיכנע לרגש הרחמים שלו כלפיה.

לסיום חשוב לציין כי למרות הסיום הנחרץ של השיר - גט הפיטורין שנתן שלונסקי לפריז לא היה סופי. בשנים הבאות שלונסקי המשיך לנסוע לפריז ופריז הייתה ונותרה בשבילו מחוז חפץ תרבותי חשוב ומשמעותי.
 
 

1 ראו גם: חגית הלפרין, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, ספרית פועלים ומרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב, 2011,תשע"א, פרק י"ד, עמ' 254 – 277.
2 אברהם שלונסקי, "פרנס מסרל", כתובים, שנה ו', גיליון ל"ב-ל"ג, ט"ז באב תרצ"ב, 18.8.1932 [בחתימת: א. זעירא]. נדפס בשינויים תחת הכותרת: "חרט אנוש", טורים, שנה א', גיליון ל"ו-ל"ח, ג' בסיון תרצ"ד, 17.5.1934 [בחתימת: א. שלונסקי], וכן תחת הכותרת: "כרכיאל בשחור לבן", ילקוט אשל, 1960, עמ' 119–122.
3 ראו גם: אברהם שלונסקי, "בשער המרכולת", בתוך: מסות ומאמרים, העשור הראשון, 1922 – 1933 עורכות: חגית הלפרין וגליה שגיב בהשתתפות רחל סטפק, ספרית פועלים הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 322 – 325.
פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין עמיתת מחקר (בדימוס) באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ספרות ישראלית. ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש החוג לספרות של מכללת סמינר הקיבוצים.
כתבה את הביוגרפיות של המשוררים: אברהם שלונסקי ("המאסטרו") ואלכסנדר פן ("צבע החיים").