חיפוש

אַפסוּס

סוס עלוב וכחוש

חידודי לשון נוספים...

מ"אפורים כשק" ועד "השבת השחורה"

בין יגאל מוסינזון לאברהם שלונסקי

חגית הלפרין
התפרסם ב: הארץ, תרבות וספרות, ב' באייר תשפ"א, 14.4.2021.

הסופר יגאל מוסינזון (1917 – 1994) זכור בעשרות השנים האחרונות בעיקר בזכות סדרת ספרי ההרפתקאות שכתב לילדים - "חסמבה". אולם את דרכו החל מוסינזון כאחד מסופרי דור תש"ח הנחשבים שנהגו להזכיר יחד עם שמותיהם של ס' יזהר ומשה שמיר.

מוסינזון נולד במושבה עין גנים ועד גיל 21 עבר תחנות רבות: אוסטריה, קיבוץ בית אלפא, תל- אביב, כפר הנוער בן שמן, נהלל, נתניה וקיבוץ נען. בשנת 1941 הצטרף מוסינזון לפלמ"ח. את סיפורו הראשון כתב בבית אלפא בהיותו כבן תשע, כתוצאה מחוויותיו בזמן המרעה: הוא סיפר כי בהיותו בשדה היו המלטות רבות ולכן התעכב. אנשי המשק המודאגים יצאו לחפשו, ולמחרת כתב על כך סיפור וזכה לשבחים רבים. בעקבות זאת החליט להיות סופר. סיפוריו הראשונים התפרסמו בעלוני קיבוץ נען. כבר מראשית דרכו כתב מוסינזון בצד הסיפורים והשירים גם מחזות, ולמעשה הוא העדיף סוגה זאת. "הדרמה היא סוג הכתיבה המדבר ביותר אל לבי", סיפר, "למעשה התחלתי בכתיבת מחזה בטרם פרסמתי סיפור. המחזה הראשון שהטמנתי במגרה היה 'החוצב אברהם', שהוצג ע"י הסטודיה של תנועות הנוער בפתח תקווה". הוא עמל רבות כדי לנסות ולפרסם את יצירותיו בעיתונים ובכתבי עת גם מחוץ לקיבוץ אך ללא הצלחה.

מוסינזון חיפש דרך להגיע למשורר אברהם שלונסקי, "האב הגדול" של מרבית סופרי דור תש"ח, כדי לשמוע את חוות דעתו על סיפוריו. הזדמנות זו נמצאה לו כשנפצע בזמן עבודתו כמנהל עבודה במחצבה שליד בן שמן. אחד הפועלים זרק גוש סלע שפגע ברגלו. "כך זכיתי ברגל שבורה ובכמה ימי כתיבה", סיפר מוסינזון. הוא נטל את הסיפור שכתב "ליל שרב", נסע לקופת חולים בתל אביב כדי להחליף את הגבס, וניצל את ההזדמנות כדי לפגוש את שלונסקי. באפריל 1944, מוסינזון הופיע בקפה "קרלטון", במקום ששלונסקי נהג לשבת ולעבוד, והביא לו את סיפורו הראשון. הסיפור מצא חן בעיני שלונסקי והוא פרסם אותו בדף לספרות של משמר ( 16.6.1944). אולם תגובתו של מוסינזון על הפרסום הראשון לא הייתה תגובה של שמחה: "במקום לשמוח עליו שנדפס", סיפר מוסינזון, "אני זוכר את עצמי יושב יחף, בגופיה ובמכנסים קצרים, ליד בית הילדים וכואב את שגיאות הדפוס שהופיעו בו. נדמה היה לי שכל העולם רואה רק את השגיאות ושזה סוף העולם".

שלונסקי עודד אותו להמשיך ולכתוב, אך נראה שבאותה תקופה הכתיבה הייתה כאש בוערת בעצמותיו, ומוסינזון רק חיכה שיהיה לו זמן פנוי לכתיבה. בספטמבר 1944 כתב למשה שמיר: "יש לי תכנית של רומן (אל יאחזך שבץ הלב!) עלי רק לשבת ולכתוב. כלומר לשיר כזַמֵר הציפור. הרומן מונח בלבבי מן המסד ועד הטפחות, אך אני זקוק לפנאי, לזמן, לשקט. אני נשרף בעניין הזה. הגעתי עד כדי כך שאהרוס הכול. אנתץ, אסלק כל דבר אשר יפריע לי לעסוק בכתיבה. אם זאת משפחה, או ילדים, או הקיבוץ. [...] בשבילי זהו עניין של חיי. אין לי רצון לדבר אחר. אין לי עניין לדבר אחר. אין לי שמחה אחרת מזו"(ספר ילקוט הרעים, עמ' 335). שלונסקי פרסם במשמר שני סיפורים נוספים שמוסינזון שלח אליו: "היורה" ( 11.8.1944) ו"אפר" ( 17.9.1944). מכאן ואילך האיר כוכבו, ומיד לאחר פרסום שלושת סיפוריו הראשונים פנו אליו מהוצאת "ספרית פועלים" והציעו לו לפרסם ספר סיפורים. בדומה לשלונסקי גם דוד הנגבי, מנכ"ל ההוצאה, חיבב אותו והאמין בו כסופר. מוסינזון חיפש אפוא דרך להתפנות מהעבודה הפיסית כדי להתמסר לכתיבה. מנהל המוסד החינוכי במשמר העמק, שמואל גולן (מילק), שהיה מחנכו של יגאל, הזמין אותו לחצי שנה לעבוד אצלו: מחצית הזמן יעבוד במוסד ובשאר הזמן יוכל לכתוב. דוד הנגבי השתדל למענו וקיבוץ נען הסכים להצעה, ובסוף שנת 1944 נסע מוסינזון לקיבוץ משמר העמק והתמסר לכתיבה. מוסינזון אסיר התודה כתב לדוד הנגבי: "אשתדל להיות ראוי לאמון אשר אתה נותן בי"(27.7.1945, ארכיון יד יערי, 4 2 .3 ( 5).

סיפורים נוספים פרי עטו התפרסמו במשמר בזה אחר זה: "כסאות חורקים"(9.2.1945) "סירה אחת קטנה"(6.4.1945), "כבשים", ( 7.9.1945 ; 14.9.1945). שניים מסיפוריו, שנכתבו בתקופה זו, התפרסמו בדבר. אצל מוסינזון, כמו אצל רוב סופרי דור תש"ח, לא הייתה זהות בין הנאמנות לתנועה האידיאולוגית לבין הנאמנות לשלונסקי. מוסינזון ראה הן בשלונסקי והן באלתרמן את אבותיו הספרותיים, ומלבד זאת לא הייתה לו כל בעיה לפרסם בבמות שונות ומגוונות.

הסיפורים שהתפרסמו סללו את דרכו לחבורת הסופרים בני דור תש"ח. שלמה טנאי, משה שמיר ובנימן גלאי הכירו את מוסינזון עוד מהתקופה שבה היו חניכים בתנועת הנוער "השומר הצעיר", ומוסינזון אף היה זמן קצר המדריך של טנאי באותו "קן". בעקבות פגישתם המחודשת הם הציעו לו להשתתף בחוברת השנייה של כתב העת של החבורה ילקוט הרעים, ומאז היה מוסינזון בין הפעילים שבחבורה ופרסם סיפורים בחוברת השנייה, השלישית והרביעית.

בינתיים סיים יגאל מוסינזון את עבודתו על כינוס סיפוריו, ודוד הנגבי כתב ביום 29.1.1946 מכתב תודה לקיבוץ נען על כך שאפשר לסופר הצעיר להתמסר לכתיבה. במכתבו גילה פתיחות ונכונות לראות גם בעבודת הרוח עבודה ראויה שאינה נופלת מעבודת הכפיים: "הלא אין להתעלם מן השלבים השונים שבתהליך היצירה. לסופר דרוש זמן, לא לבד כדי להעלות על הנייר את סיפורו, אלא גם כדי לתהות, להרהר. אפשר ששלב זה ייראה בעינינו פעמים כעצלות, ר"ל, ואינו אלא גמילה פנימית"(ארכיון מוסינזון, מכון גנזים).

הסיפורים שהיו אמורים להיכלל בספר נמסרו לקריאה לעזריאל אוכמני, המבקר המרכסיסט, איש "השומר הצעיר", והוא ביקש להוציא סיפור שנראה לו חלש מבחינה ספרותית. יעקב צביאלי, איש הכספים בהוצאה, כתב אל דוד הנגבי ביום 30.5.1946: "ע. [עזריאל אוכמני] נגד הסיפור וחושב אותו לחלש מאד. למה לנו? האם הספר לא מכיל מספיק עמודים?" (ארכיון יד יערי,(4 2 .6 ( 5). ייתכן שהסיפור שנפסל היה "כסאות חורקים" שהתפרסם במשמר, 9.2.1945, שכן הוא היחיד שנדפס בעיתונות עד פרסום הספר ולא נכלל בו. אולם לפי מכתב של "ספרית פועלים" לעיתון הארץ, הסיפור שנפסל היה "הדרך ליריחו". סיפור זה אמנם התפרסם במשמר לאחר צאת הספר, אך ייתכן שנכתב קודם לכן ומוסינזון התכוון לכללו בו. שני הסיפורים הללו נכללו רק מאוחר יותר בספר, ששמו כשם הסיפור, הדרך ליריחו (1949).

לעומת פתיחותו של דוד הנגבי ורחבות דעתו של שלונסקי, שביקשו לעודד ולקדם את הסופרים הצעירים, ראשי המפלגה ביקשו לפקח על יצירותיהם ואף להטיל עליהם צנזורה. ממכתבו של יעקב צביאלי אל דוד הנגבי (7.6.1946) עולה כי כששוחח עם יעקב חזן, מראשי מפלגת "השומר הצעיר", וסיפר לו שספרו של מוסינזון עומד לראות אור, ביקש ממנו חזן להזכיר לדוד הנגבי כי בזמנו סוכם בישיבה שצריך לתת לו לקריאה את הסיפורים לפני ההדפסה. הוא "התמרמר מאד" על כי הנגבי לא קיים החלטה זו ולא מסר לו את הסיפורים (ארכיון יד יערי 4 2 .6 ( 5). אולם אנשי "ספרית פועלים", שהסכימו לקבל את חוות הדעת הספרותית של אוכמני, לא היו מוכנים לקבל צנזורה מפלגתית- פוליטית. בסופו של דבר ספרו הראשון של מוסינזון אפורים כשק יצא ביוני 1946 ב"ספרית פועלים", בסדרת "לכול" שערך דוד הנגבי, ללא כל צנזורה מפלגתית-פוליטית. כותרת הספר לקוחה מ"שיר נקם" של אלתרמן שבשמחת עניים: "תן לי שנאה אפורה כשק".

היה זה ספר הפרוזה הראשון של סופרי דור תש"ח שיצא בהוצאת "ספרית פועלים", והוא הקדים את ספריהם של נתן שחם, מרדכי טביב, משה שמיר, ע' הלל ודן בן אמוץ.

הספר זכה להצלחה רבה, אך הופעתו לוותה באירוע קשה שפקד את מוסינזון. יומיים-שלושה לאחר צאתו לאור, בשבת 29.6.1946, ערכו הבריטים מבצע המכונה "השבת השחורה". מטרת המבצע הייתה לשבור את כוחו של היישוב העברי. הוטל עוצר על הערים והיישובים שהיו בהם ריכוזים של אנשי ההגנה והפלמ"ח. הבריטים עברו מבית לבית כדי לתפוס נשק בלתי חוקי ומסמכים מפלילים נגד השלטון הבריטי. "בשבת השחורה" נעצרו יותר מ-2,700 איש (מתוכם כ-200 אנשי פלמ"ח) שרובם הועברו למעצר ברפיח. ביניהם היה גם יגאל מוסינזון.

ממקום מעצרו כתב מוסינזון לאברהם שלונסקי וביקש עזרה לשחרורו:

17.9.1946

לאברהם שלונסקי – שלומות

הנני נמצא במאסר קרוב לשלושה חודשים. ביום שישי זה, 13.9.1946 הועברתי לבלוק 4 וקיבלתי הודעה על מאסר לזמן בלתי ידוע, ללא חקירה ממשית וללא האשמה, חוץ מהטופס המודפס של השלטון, בו כתוב "מסכן את שלום הציבור" וכו'. אבקשך לקחת את ענייני בידיך הנאמנות. דומני, כי אם אגודת-הסופרים וספרית פועלים יפנו למקומות הדרושים – הדבר עלול לעזור. מדוד לא קיבלתי עדיין כל ידיעה. מדוע "ה'משמר' לא מצא לנכון ולהוגן לפרסם שורה אחת על אדם אשר פרסם בו ועתיד עוד להשתתף! באמונה, אינני מבין מדוע אתם שותקים. כלום הידידות היא ליד כוס הקוניאק בלבד? האם גרוע אני מכל מבלי עולם, אתלטים וקוטלטים ושאר ירקות? עשרה שבועות חיכיתי בסבלנות, - עד שהופיעה ב"דבר" ידיעה כי נאסרתי, ואני עגלון בקיבוץ וכו' וכו' בוודאי קראת. אבקשך לכתוב לי מלים מספר. שלח את מכתבך עם "המשמר" לרפיח.

סבא, אל תשכח את הנכד! הן כך גמרנו על הגג בחתונה. כלומר: טעיתי: אבא אל תשכח את הבן: את התכשיט!

פרוס בשלום מירה והבת.

בידידות

שלך

יגאל מוסינזון

 

נ. ב. אם אפשר ישלחו לי ה"עתים" לעתים מזומנות את "העתים". הייתי משתתף קבוע שם – ומתוך כך הם עלולים להיכשל בשכחה... (ארכיון שלונסקי, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב, 3:10-357 ).

המכתב מגלה כי יגאל מוסינזון ראה בשלונסקי מעין אפוטרופוס והתייחס אליו כאל סב או אב רחום וכל יכול. זאת למרות שהיה צעיר משלונסקי ב-17 שנים בלבד, ושלונסקי לא יכול היה להיות אביו ובוודאי לא סבו...

במכתב שכתב לשלונסקי כחודש אחר כך (17.10.1946), עדיין ממחנה העצורים ברפיח, הוא בירך אותו לקבלת פרס טשרניחובסקי והביע הערכה רבה ל"מאסטרו", לשירתו וליחסו לצעירים:

"המִפְרָשים פרוּשים והרוח בעזרך, דור צעירים, מחנה גדול ורב, הולך בעקבותיך וזוכר לך חסד שיריך, מדְוַי, אבא-אמא, ועד שירי המפולת והפיוס. יישר כוחך, שלונסקי! אני נספחתי לקוראי 'הטורים' בימי נעורי – עד הביאי לידיך הנאמנות את פרי ביכורי, את סיפורי הראשון 'לֵיל שרב'. לא מקרה הוא. אות הוא לשורשיך המעמיקים בנשמת הדור הגדל בארץ, לדור הזה יש כתובת לאן לפנות ויש אוטוריטה. נקווה כי גם המנוף הגדול שהוקם על ידך בשם 'תרבות מתקדמת' יישא פרי, כשם שחתירתך אל שיאי שירה ותרגום, ללא ליאות במשך שנים רבות, נשאה פרי."

בהמשך המכתב חזר מוסינזון וביקש את עזרתו של שלונסקי לשחרורו לאחר למעלה משלושה חודשים במעצר. הוא ניסה לשכנע את שלונסקי שהוא עצור בגלל יצירתו ולא בגלל היותו איש הפלמ"ח או כל סיבה אחרת. "החטא היחידי הוא, כנראה, אפורים כשק". כתב מוסינזון. כך יכול היה לטעון שהבעיה היא עקרונית והוא מדבר בשם חופש הביטוי, בשם "זכות היצירה החופשית, הנחנקת ומושמה בסד בעצם מאסרי". "את המאסר הנני נושא כראוי וכיאות", כתב, "אולם אינני רואה כל זכות מוסרית לעצמי להניח לדברים להתגלגל מאליהם, ואקח עלי את המשימה האכזרית של ייסורי רעב, כדי להילחם על זכות חופש הביטוי" (ארכיון שלונסקי, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב, .(3:10-358

הטיעון של מוסינזון שהוא נעצר בגלל סיפורי אפורים כשק יכול להיתמך בכך שאחדים מהסיפורים מתארים מאבק נגד הבריטים, וכי הם הוצגו באור שלילי. סיפוריו תיארו אירועים שהעיתונות לא יכלה לפרסם. אולם ממכתבו של יהושע בר יוסף מיום 25.10.194 עולה כי לא כולם חשבו כך. בר יוסף כתב לו כי מתוך הבירורים שנעשו "מתברר דבר אחד – שאסרוך סתם, מפני שאתה חבר נען, ולא מפני שכתבת סיפורים 'מסוכנים'. כנראה שגויים אלה אין קוראים סיפורינו, ואין מבינים בהם הרבה. במקרה זה אתה אסור ללא טעם וללא פשר וללא סיבה. מלבד הסיבה האחת שהכניסו אותך ללא סיבה" (ארכיון מוסינזון, מכון גנזים).

ממקום מעצרו ברפיח לא יכול היה מוסינזון ליהנות מהצלחתו של ספרו ונאלץ להתעדכן במכתבים. את משה שמיר שאל: "כיצד נתקבל 'האפורים'? אין כוונתי לביקורת אלא כיצד רואים אותו עמך ישראל בני תמותה פשוטים ולא יושבי היכל-השן" (ספר ילקוט הרעים, עמ' 337).

"כשם שאתה נחטפת, מרגע שיצא ספרך – כך נחטף גם הוא, אבל בידיים הרבה יותר סימפטיות, בידי קוראים וקוראות במלוא הארץ", ענה לו משה שמיר. "ההצלחה היא סולידית, בטוחה ומקיפה. מחוגי ס. פ. [ספרית פועלים] הודיעוני כי הם הוציאו מן הכורך את 400 האקסז. [האקזמפלרים] האחרונים ומשמעו של הדבר כי עוד בטרם יבוא החורף יאזל הספר מן השוק לחלוטין." הוא הוסיף כי הביקורת הרשמית "גומרת את ההלל" על הספר, והביקורת של "הקורא מן השורה" היא "לעילא ולעילא". לדבריו מוסינזון וספרו הפכו לשיחת היום: "מוסינזון? – הו כן, הוא הינו הסופר של האקטואליה כיום!". את דבריו סיים בקביעה כי מוסינזון הפך לסופר "במודה" (שמחת תורה תש"ז, ארכיון מוסינזון, מכון גנזים).

לטענותיו של מוסינזון, שלא נעשה דבר למען שחרורו, לא היה כל יסוד, שכן מאחורי הקלעים פעלו למענו. הסופר יהושע בר- יוסף הבטיח לעורר שאילתא בעניינו במסיבת עיתונאים, משה שמיר ציין כי "מוסדות מתאימים עושים את כל הדרוש". אך מי שפעלו בעיקר לשחרורו היו דוד הנגבי ואברהם שלונסקי. הם פנו לאגודת הסופרים וזו פנתה אל הנציב העליון בבקשה לשחרר את מוסינזון. המשורר אברהם ברוידס, שהיה מזכיר אגודת הסופרים, כתב למוסינזון ביום 31.10.1946: "עליך לדעת כי לבי ולב כל חבריך לעט אתך. אתה נציגנו. הנה דווקא בך בחר הגורל להיות כאחד מאיתנו ברפיח. אל נא תיפול ברוחך. עוד תעלה את זכר הימים האלה במועדים של חג ושמחה, לאור ימים טובים מאלה בהם אנו נתונים- ימי מאבק לקוממיות ולחירות הגוף והרוח בציון שלנו." (ארכיון מוסינזון, מכון גנזים).

הנגבי פנה גם אל עורך דין שוויצקי וכתב לו על הפרשה כך: "חבר הקיבוץ נען המשתייך לקיבוץ המאוחד. סופר, שהוצאנו לאחרונה את ספרו הראשון בשם 'אפורים כשק' [...] שמועה אומרת, כי נידון למעצר לזמן בלתי=קבוע – כאילו על חטא ספרותי: על כמה סיפורים שבספרו הנ"ל, שעניינם פרשיות המאורעות והשתתפות בחורים ארצישראליים בכיבוש סוריה בשעתו." הנגבי ביקש לשחרר את מוסינזון בערבות (ארכיון יד יערי, 4 2 . 4(1 ).

אולם מוסינזון ישב במעצר למעלה מארבעה חודשים, והיה בין אחרוני המשוחררים. עם שחרורו כתב לו ברוידס ביום 12.11.1946בשם אגודת הסופרים: "ברכתנו הנאמנה לך לשובך אל הבית אשר מתוכו נעקרת בידי עריצים. יחושל נא כוחך ביתר עוז ואמונה לעבודה וליצירה – כי רק באלה נגבר על משנאים וזדים" (ארכיון מוסינזון, מכון גנזים).

בעיני קוראים רבים נחשב אפורים כשק לספר הסיפורים הראשון של סופרי דור תש"ח. הספר זכה להדים רבים ולתפוצה גדולה, והיקנה למוסינזון מקום של כבוד. אפילו המבקר ברוך קורצווייל, שבדרך כלל ביקר בחומרה את יצירותיהם של בני דור תש"ח, כתב ביקורת חיובית על הספר. הוא אמנם הצביע על לא מעט חסרונות, אך בסופו של דבר קבע כי "אין לשכוח את העיקר: מוסנזון הוא כשרון. הוא בעל סגנון מזהיר, הוא רואה ומרגיש דברים שלא באופן רגיל". גם שאר המבקרים כתבו ביקורות טובות. רבקה גורפיין אף טענה כי הוא "המוכשר והמבטיח ביותר מבין הסופרים הצעירים". עם שחרורו נערכה לכבוד הספר מסיבה בקיבוץ נען והמשוררים שלונסקי ואלתרמן כבדו אותה בנוכחותם.


 

מקורות
"בין 'ספרית פועלים' לי. מוסנזון", הארץ, 6.1.1950.
רבקה גורפיין, "אפורים כשק ליגאל מוסנזון", דבר הפועלת, 10.2.1947.
שולמית גינגולד-גלבוע (ריאיון), "יש זכות קיום למקק ולפיל", ידיעות אחרונות, 22.6.1994.
שלמה טנאי, "ילקוט בארבע צבעים", בתוך: ספר ילקוט הרעים, מוסד ביאליק, 1992.
י' פרחי, "בערבות הנגב – מחזה ליגאל מוסנזון", על המשמר, .6.2.1949 .
ברוך קורצוייל, "הסיפורים הארצישראליים ליגאל מוסינזון", הארץ, 25.9.1946.
ראובן קריץ, הסיפורת של דור המאבק לעצמאות, פורה, 1978.
המכתבים המצוטטים במאמר הם באדיבות ד"ר אילן ברקוביץ, ממרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב , ארכיון יד יערי ואדיבה גפן, ממכון גנזים, שאליו הועבר לאחרונה ארכיונו הפרטי של יגאל מוסינזון. תודתי לחנה מוסינזון על העזרה.
פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין עמיתת מחקר (בדימוס) באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ספרות ישראלית. ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש החוג לספרות של מכללת סמינר הקיבוצים.
כתבה את הביוגרפיות של המשוררים: אברהם שלונסקי ("המאסטרו") ואלכסנדר פן ("צבע החיים").