רונן סוניס
התפרסם לראשונה: "קו המשווה", "הארץ", 26.9.2022
נתן אלתרמן הצעיר כתב פעם, בביקורת קטלנית שפרסם על תרגום ישן למחזה של שקספיר: "אני, הקורא העברי, צריך לאמץ את מוחי, כדי להבין בעברית את אשר באנגלית אני תופס בלי מאמץ כל-שהוא!" המשפט הזה נאמר מאז פעמים אינספור, ובין היתר על תרגומיו של אלתרמן עצמו למחזות שקספיר. אין לי ספק שייאמר בסופו של דבר גם על תרגומיהם של אבירי ההנגשה המצדדים בקריאה "בלי מאמץ כלשהו". ואם על תרגומיו של אלתרמן מתלוננים, אנה יבואו תרגומיו של אברהם שלונסקי?
הנה, למשל, תרגומו של שלונסקי לשיר ידוע מאוד של המשורר הסימבוליסט הרוסי אלכסנדר בלוק (1921-1880), ואחריו שני תרגומים שנעשו כבר באלף הנוכחי. שיר זה, שאת כותרתו אפשר לתרגם מלולית "הבלתי-מוּכּרת", היה פופולרי בזמנו עד כדי כך שאפילו היצאניות בבארים הרוסיים היו פונות ללקוחותיהן הפוטנציאליים במילים: "שלום לך, אני היא הבלתי-מוּכּרת. האם אדוני מעוניין להכיר אותי?"
אבל מה כתוב בשני הבתים הראשונים בתרגומו של שלונסקי? איני מדבר על מלים וצירופי מלים כמו בֵּי-מַרְזֵחַ (בית מרזח, בָּאר. במקור כתוב: מסעדות), או "מָסוֹס" (רקב), או שֶׁמֶם (שעמום), או קַיְטָנָה (כאן במובן של בית-קיץ בפרוור העיר – זוהי הדאצ'ה הרוסית המפורסמת), אלא על "עָגִיל שֶׁל נַחְתּוֹמָר". אפילו אם נציץ במִלּוֹן ונגלה שנחתומר הוא אוֹפֶה (בדומה לנחתום), עדיין לא נוכל להבין מדוע מסתובב לו האופה הזה עם עגיל זהב. ובכן, במקור כתוב: "כעך" (קְרֶנְדֶל, בייגלה), והכוונה היא לסמל הגילדה של האופים שהתנוסס פעם מעל כל מאפייה. האם בייגלה צהבהב כזה דומה לעגיל? אולי.
אבל אם נסלק מתרגומו של שלונסקי את כל הנחתומרים והשחסומים (מחסומי-רכבת), את כל חורצי-הלצון (שילוב שלונסקאי מאוד של חומדי-לצון עם חורצי-לשון), את הצֶרֶב והשִׁירָאִין, את הגמישיוּת ויין-הלענה (במקור – סתם יין מר), כנראה תאבד לשיר הרבה מן המסתוריות שלו.
מי שקרא תרגומים ישנים בילדותו זוכר בוודאי את האפיפיות שהגישו בשעת התה בבתים האנגליים שבתרגום, ועד כמה התאכזב כשגילה לאחר שנים שמדובר בסך הכל בוָפְלים. כך הרגשתי גם אני כשגיליתי שמדובר בסך הכל בבייגלה.
האלמונית/ אלכסנדר בלוק
הגירסה הנוכחית מתוך כרך תרגומי שירה א' בכתבי אברהם שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1971
בָּעֲרָבִים עַל בֵּי-מַרְזֵחַ
אֲוִיר אָטוּם, פְּרָאִי וָחָם
וּמְסוֹס אָבִיב בּוֹ מְנַצֵחַ
עַל שִׁכּוֹרִים וּמִרְזָחָם.
מֵעַל אֲבַק סִמְטָה נִדַּחַת
וְשֶׁמֶם קַיְטָנוֹת פַּרְוָר –
בְּכִיָה שֶׁל יֶלֶד מִתְיַפַּחַת,
מַזְהִיב עָגִיל שֶׁל נַחְתּוֹמָר.
וּמֵאַחַר שַׁחְסוֹם כָּל עֶרֶב
זַחֵי מִגְבַּעַת מְהַלְּכִים
בֵּין תְּעָלוֹת, אִישׁ-אִישׁ עִם גְּבֶרֶת,
חוֹרְצֵי-לָצוֹן מְמֻלָּחִים.
חֵרוּק מָשׁוֹט עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
צִוְחַת-נָשִׁים נִשֵּׂאת בְּקוֹל,
וּסְתָם עֻקְּמוּ בְּרוֹם-שָׁמַיִם
פְּנֵי סַהַר שֶׁהִסְכִּין לַכֹּל.
וִידִיד בּוֹדֵד בָּא עֶרֶב-עֶרֶב
וּבְתוֹךְ כּוֹסִי נִשְׁקָף דּוּמָם
וּמִשִּׁקּוּי פְּלָאוֹת וָצֶרֶב
נִכְנָע כָּמוֹנִי וְנִדְהָם.
וְשָׁם מוּל דֶּלְפְּקִים נִצֶּבֶת
בְּנִים-לֹא-נִים כַּת מֶלְצָרִים,
וְשִׁכּוֹרִים (עֵינֵי אַרְנֶבֶת)
"in vino veritas!" קוֹרְאִים.
וִכָל עַרְבִית בְּעֵת מוּעֶדֶת
(אוֹ רַק חֲלוֹם הוּא אֵין-הָבִין!)
בְּאֵד חַלּוֹן שָׁם מִתְנוֹדֶדֶת
גִּזְרַת עַלְמָה בּשִׁירָאִין.
בֵּין שִׁכּוֹרִים לְאַט עוֹבֶרֶת,
בְּלִי בֶּן-לְוָי, תָּמִיד אַחַת,
אֵדִים וּבֹשֶׂם מְקֻטֶּרֶת,
לְיַד חַלּוֹן תֵּשֵׁב בָּדָד.
וַאַגָּדַת קְדוּמִים שׁוֹפַעַת
מִגְּמִישִׁיּוּת מִשְׁיָהּ, וְהוֹד
נוֹצַת-הָאֵבֶל לְמִגְבַּעַת,
וְדֹק יָדָהּ בְּטַבָּעוֹת.
נרְעָשׁ מִקֵּרוּבָהּ הַפֶּלִי,
אַבִּיט אֶל אֹפֶל צְעִיפָהּ,
וְחוֹף שֶׁנִּתְכַּשֵּׁף נִרְאֶה לִי
וּמֶרְחַקְיָה שֶׁנִּתְכַּשְּׁפָה.
סוֹדוֹת סְתוּמִים לִי אֲפַעְנֵחַ,
לִי שֶׁמֶשׁ זוּלָתִי נִתְּנָה,
וכָל מַעֲקַשַׁי פִּלֵּחַ
בַּנֶּפֶשׁ יֵין-הַלַּעֲנָה.
נוֹצוֹת-יָעֵן, שַׁחוֹת אַפַּיִם
בְּתוֹךְ מוֹחִי מִתְנוֹעֲעוֹת;
וּתְהוֹמִיּוֹת מִכְּחוֹל – עֵינַיִם
בְחוֹף רָחוֹק מְלַבְלְבוֹת.
מַטְמוֹן יָקָר נַפְשִׁי מַסְתֶּרֶת
וְתִנְצְרֶנּוּ לְבַדָּהּ.
צָדַקְתְּ, מִפְלֶצֶת מִשְׁתַּכֶּרֶת:
אֱמֶת בַּיַּיִן תִּוָּדַע – –
האלמונית/ אלכסנדר בלוק
מתוך "שבעה שערי שירה", כרך ז', הוצאת תמוז, 2005
מעל הפונדקים עם ערב
אוויר רובץ יוקד, אביך,
משב אביב אכול רקב
צווחות השכורים מוליך.
על שממון בתי הקיט
אבק דרכים יורד, ושלט
זהב של האופה מבליח.
גואים קולות בכיו של ילד.
עם ליל מאחורי השער
בכובעים שמוטים קלוֹת,
עם הגברות הגברברים
פוסעים יחדיו בין תעלות.
חורק משוט על האגם,
צווחות נשים עולות לרום,
אדיש, מורגל, בשׁמי רקיע
מביט הסהר ממרום.
כמו בכל ערב בכוסי
נשקף רעי גלמוד וזר,
שתוי כמוני ונכנע
לקסם המשקה המר.
סביב שולחנות סמוכים צולע
מלצר רדום, בקבוק על טס,
השכורים, בדם עיניים,
צורחים: In vino veritas!.
לעת קבועה עם רדת ערב
(אלא אם אין זה אך חלום),
עלמה עוטה גלימה חולפת
מולי מעבר לחלון.
בין שיכורים היא אט פוסעת
ללא איש לְצִדָּהּ, לבד.
כולה ניחוח מור ובושם,
ליד חלון תשב בדד.
ונופך אגדות מקדם
נשא ממשי שמלותיה,
בכובעה נוצת האבל,
דקות ועטורות ידיה.
בשחור הרעלה אביט,
בקסם קרבתה אדבק,
חוף מבטחים קסום אראה,
מסתור האופק במרחק.
וסוד טמיר נגלה לי פתע:
הנה בידי גורל פלוני.
את נשמתי דוקר, ומר
נשטף היין בגרוני.
ובמוחי נוצות יען
הומות במין רקוד סוער,
ובמצולות עיני התכלת
החוף במרחקים זוהר.
בנשמתי אוצר גנוז
ורק בידי המפתחות,
צדקְתְּ מפלצת שיכורה:
היין בא יוצא הסוד.
אישה אלמונית/ אלכסנדר בלוק
מתוך הספר "אלכסנדר בלוק, מבחר משירתו", הוצאת גוונים, 2007
מעל למסעדות בערבים
אוויר חמים, אטום, סורר,
שולט על צעקות השיכורים
ניחוח אביבי המפורר.
במרחקים, מעל אבק הסמטאות,
מעל לשעמום הקייטנים
קרום כעכים מבריק קלוֹת
והתייפחות של תינוקות שומעים.
בערבים אחר מחסום רכבת
ביהירות את כובעיהם מטים,
בין תעלות נלווים לגברת
מצחיקנים מדופלמים.
למֵי אגם משוט נופל בחבטה,
נשמעת יבבת אשה צורמת,
ובשמיים, אדישות עוטה,
חסרת תכלית צלחת מתעקמת.
בערבים אותו ידיד ורע
מתוך כוסי אלי משקיף,
כמוני מפויס, רוגע
בכוח הנוזל – קסום, חריף.
ליד השולחנות, קרוב אלי
נמנום אוחז במלצרים,
ומביטים כבעיני ארנבת בפני,
השיכורים "In vino veritas!" צורחים.
בזמן קבוע בכל ערב
(או שמא זהו רק חלום?)
גֵּו נערי – אשה במשי מעוטרת –
עולה מאפלולית חלון.
לאט פוסעת בין השתיינים,
בלי מלווים, לאט תמיד,
נושבת בושם וניחוח ערפלים
היא מתיישבת מול זכוכית.
משב עתיק של אמונות קדומות
נושא המשי, כה גמיש ומהודק,
כך גם מגבעת עם נוצות שחורות
ויד צרה, וטבעות ברק.
בקרבתה המוזרה כבול
אני מביט מבעד לצעיף,
ושם רואה חופים בלי גבול
ונפלאות מרחב מרהיב.
סודות כבדים הפקידו בידי,
נתנה לי שמש של איש זר.
לכל נקיק ונים של נשמתי
יין בשרני, חריף חדר.
נוצות יען נוטות באלכסון,
מיטלטלות בתוך מוחי,
עיניים – תכלת כעמקות תהום
פורחות על חוף המבטחים.
בתוך נפשי מונח אוצר
ורק אני מחזיק מפתח בידיים!
צודקת את, מפלצת השֵּׁכָר!
אני יודע: האמת ביין!