חיפוש

כתבי יד

יצא מן הארץ

שלונסקי עבד בעיתון דבר, אח"כ בעיתון הארץ ולבסוף עבר למשמר. כשנכנס למערכת משמר אמר, כי הוא יצא מן הארץ ויעמוד על המשמר לראות איך יפול דבר

חידודי לשון נוספים...

שירה קלה

שירה קלה (5)

פזמורים

נכתב ע"י
שלישי, 24 נובמבר 2020 09:04
בארכיון שלונסקי נמצאו טיוטות אחדות הכוללות פזמונים, בעיקר מסוג הצ'אסטושקות. חלק מן הבתים מופיעים בכתבי־היד, בכל פעם בסדר שונה ובהרכבים מגוונים. תופעה זאת נובעת מאופייה של הצ'אסטושקה, שבה כל בית עומד לעצמו וניתן להוסיף בתים, להחסירם או לשנות את סדרם.
בכתבי־היד אין תאריך, ואף לא ידוע לאיזו מטרה יועדו: האם לשעשוע בלבד או כדי להציגם בתיאטראות הסאטירים. אפשר לשער את תאריך הכתיבה של חלק מטיוטות הפזמורים בעיקר על־פי תוכנם. הפזמור "הנני רבת החן – –" (כ"י 592־3:1), למשל, נוגע במפורש לתקופת "פולמוס המשמרות", הפולמוס בין סופרי כתב־העת כתובים לבין סופרי כתב־העת מאזנים. זמן חיבור הפזמור הוא אפוא בין השנים 1929־1933.
הפזמור "רדיו. היטלר מבלי הרף – –" מזכיר אירועים פוליטיים מתקופת מלחמת העולם השנייה ובעיקר את מפלותיהם של הגרמנים בחזית הרוסית בשנים 1941-1942.
רבים מן הפזמורים, שנמצאו בטיוטות, דומים לאלו שנכתבו לתיאטרון "כל הרוחות" ובעיקר לפזמור "אצבע משולשת". הנושאים החביבים על שלונסקי בפזמורים שלפנינו הם אותם נושאים של פזמוני "הבימה הקלה": הווי ארץ־ישראל, המצב הפוליטי הפנימי והעולמי, ספרות ותרבות וכן עניינים שבינו לבינה. הכול מעוצב, כמובן, ברוח הומוריסטית.
שלונסקי מתאר את שתיית הגזוז, את החמסין הארצישראלי, את התימנים והאשכנזים. הוא מזכיר אירועים מחיי היישוב כעלייה הבלתי־לגאלית, מנהיגים ארצישראליים כדוד בן־גוריון ושליטים ידועים לשמצה, מתקופת מלחמת העולם השנייה כסטאלין והיטלר.
מתחום התרבות והספרות בארץ הוא מזכיר את הסופרים ביאליק, שמעונוביץ (שמעוני), שטיינמן, ואת השחקנים חנה רובינא ואהרן מסקין.


 

כ"י 592־3:1

הִנְנִי רַבַּת הַחֵן
אֵין שְׁנִיָּה כָּמוֹנִי
אִם לֹא בְּיַאלִיק יִתְחַתֵּן –
יִתְחַתֵּן שִׁמְעוֹנִי.

יֵשׁ מָגֵן לִי וְשִׁרְיוֹן
וּלְרֹאשִׁי יֵשׁ כֶּתֶר
אִם יִמְאַס בִּי בֶּן־גּוּרְיוֹן
אָז אֵלֵךְ לְבֶ'תֶר. <תנועת בית"ר

רַק אוֹתִי אֶהֱבִי־נָא
וְאֶהְיֶה לָךְ קֶעסְט־קִינְד <חתן האוכל "ימים" בבית חותנו
אִם תִּמְאַס בִּי רוֹבִינָא
אָז אֵלֵךְ לְמֶסְקִין.

שְׁטַיינְמַן נוֹרְמַן נָא קִרְבוּ
הַטוּ לִי אָזְנַיִם
אִם הַ"כְּתוּבִים" יְסָרְבוּ
אֶפֶן לְ"מֹאזְנַיִם".
 

כ"י 188־3:1

שֶׁמֶשׁ קַיִץ בַּשָּׁמַיִם
וּפְרָחִים יְפֵי־עֵינַיִם
תַּיִשׁ נָח בְּעֵין־חֲרוֹד.
זֶה נֶחְמָד מְאֹד־מְאֹד.

כ"י 334־3:1

אֵין בֵּיצָה בְּלִי תַרְנְגוֹל
בְּלִי גָּמָל – דַבֶּשֶׁת.
סוֹף שֻׁלְחָן אִם הוּא עָגֹל –
אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת

כ"י 163־3:1

אַךְ פִּתְאוֹם בְּלֵב נִפְעָם
בַּיְתָה הֲבֵאתִיהוּ
וְהֵבַנְתִּי: הַשָּׂפָם
בִּלְתִּי מִפְלַגְתִּי הוּא.

כ"י 331־3:1

בְּכָל בַּיִת פֹּה חֲנוּת
אוֹ סֻכָּה גָּזוֹזִית
הוּא כִּבְּדַנִי בְּגָזוֹז
וְאָמַר לִי פְּרוֹזִיט! <לחיים!

כ"י 180־3:1

אִם אֵינְךָ רוֹצֶה לִשְׁמוֹעַ
יֵשׁ תְּרוּפָה מֵאֵין כָּמוֹהָ
שִׂים בְּתוֹךְ הָאֹזֶן מוֹךְ
עַל הַמּוֹךְ אֶפְשָׁר לִסְמוֹךְ.

כ"י 165־3:1

לַבַּרְבּוּר יֵשׁ בַּרְבּוּרָה
לָאַוָּז אַוֶּזֶת
לַבָּחוּר יֵשׁ בַּחוּרָה
וְהִיא מִתְמַזְמֶזֶת.

כ"י 173־3:1

עֵץ עָמַד בְּרֹאשׁ הָהָר,
וְהָעֵץ – תַּפּוּחַ
הַבָּחוּר אָהַב אוֹתָהּ,
אַךְ הוּא נֹאד נָפוּחַ.

בְּאַרְמוֹן לָגוּר לֹא רַע
טוֹב לָטוּס בְּאוֹטוֹ
אַךְ לִהְיוֹת עִם בַּחוּרָה
גַּם עַל הַחוֹלוֹת טוֹב.

כ"י 177־3:1

אִם מִכָּל בְּנוֹת הַיַּבֶּשֶׁת
לֹא נִשְׁאַר לְךָ בַּלֵּב
אֶלָּא אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת –
אַל תִּבְכֶּה, אַל תֵּעָלֵב!

מְחֵה יָגוֹן וּשְׁכַח הַכֹּסֶף
וְצַפְצֵף עַל בְּנוֹת־שָׂטָן
שְׁמַע מַה שֶׁאָמַר פִילוֹסוֹף
בְּאָתוּנָה, בְּיָוָן.

"כָּל הַבַּחוּרוֹת הֵן שְׁמַאטֶעס,
וְהַבַּחוּרִים טִפְּשִׁים!" –
כֹּה אָמַר זָקֵן סוֹקְרָטֶס
הֶחָכָם בָּאֲנָשִׁים.

טוּב־לֵב כְּקֹרַח
כְּגָמָל־לְאֹרֶךְ
כְּפַר הוֹלַנְדִּי לְשֹׁמֶן
וְרַךּ כַּדֹּמֶן
זֶה חֲתָנֵךְ שֶׁיִּזְדַּמֵּן
אַל תְּסָרְבִי וְאִמְרִי: אָמֵן!
 

כ"י 55־3:1

רַדְיוֹ. הִיטְלֶר מִבְּלִי הֶרֶף
מְנַהֵם כִּבְגַן־חַיּוֹת.
כָּל בָּחוּר נוֹהֵג בָּעֶרֶב
לְדַבֵּר אֵלַי שְׁטֻיּוֹת. 

לִסְמוֹלֶנְסְק בְּרַעַם־זַעַם
כְּבָר הִגִּיעוּ הָרוּסִים
לְדַבֵּר בְּלִי־סוֹף אֵין טַעַם:
בּוֹא נַתְחִיל בְּמַעֲשִׂים.

בַּחוּרִי יְפֵה־עֵינַיִם
אַךְ יֶשְׁנָהּ בּוֹ קְצָת תְּמִימוּת
אִם אוֹמַר לוֹ "בְּלִי יָדַיִם" –
הוּא חוֹשֵׁב זֹאת בִּרְצִינוּת. 

מִן הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר
הַמְּחִירִים – מַמָּשׁ שְׂרֵפָה
הַנְּשִׁיקוֹת הַיּוֹם בְּיֹקֶר
אֵין נוֹתְנִים בַּהֲקָפָה.

אֵיךְ זֶה לֹא כֻּסֵּיתָ אֹדֶם
תּתַּמֵּם מַמָּש מַלְאָךְ!
"אַחַר־כָּךְ" הָיָה כְּבָר קֹדֶם
וְלֹא פַּעַם אַחַר־כָּךְ...

אַהֲבָה אֵינָה רַכֶּבֶת,
אַל תָּרוּצוּ, בַּחוּרִים
כִּי אֲנִי דַּוְקָא אוֹהֶבֶת
אַהֲבָה לְשִׁעוּרִים.

כְּבָר שָׁמַעְתִּי, כְּבָר נוֹדַע לִי,
אֶת מֹחִי אַל תְּבַלְבֵּל!
נֶגֶד כָּל בִּלְתִּי־לֶגָלִי
יֵשׁ שׁוֹטְרִים, תּוֹדָה לָאֵל!

וְאַתָּה וַדַּאי בָּטוּחַ
כִּי שַׂמְתַּנִי בִּמְבוּכָה?!
לֶךְ־לְךָ, אוֹהֵב נָפוּחַ,
גַּם אֲנִי אֵלֵךְ... אִתְּךָ!

שְׁאֵלָה זוֹ אֵין בָּה טַעַם:
דַּע לְךָ בָּחוּר מִסְכֵּן.
אִם אִשָּׁה תֹּאמַר: "אַף פַּעַם!"
בְּלִבָּה תַּחְשׁוֹב לָה: "כֵּן!"

אֵין בְּרֵירָה עוֹד! נִתְחַתֵּנָה
וְנִפְעַל עַל־פִּי תָּכְנִית:
וְשָׁנָה־שָׁנָה נִתֵּנָה
עוֹד חַיָּל לִבְנוֹת־הַבְּרִית.

כָּל חֲמוֹר הוּא קְצָת קְשֵׁה־עֹרֶף,
הִיטְלֶר הִתְעַקֵּשׁ: מוֹסְקְבָה!
אַךְ לְפֶתַע בָּא הַחֹרֶף,
וְעָמְדָה הַמֶּרְכָּבָה.

וְעַכְשָׁיו בָּרוּר: יִקְרֶה מֶה
אִם יִרְחַק וְאִם יִקְרַב:
הוּא יִזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת קְרֶמֶל
כַּחֲמוֹר אֶת שְׁתֵּי אָזְנָיו!

כ"י 614־3:1

בשולי הפזמור רשם שלונסקי ברוסית: "לפי הפזמון 'הרי סיביר גם היא ארץ רוסיה'". הערתו זו של שלונסקי מדגישה שוב את הפרובלמטיקה של קביעת הגבול בין "מקור" לבין "תרגום" או "עיבוד", שהרי ללא הערה זו היה השיר נראה כחרוזי צ'אסטושקה, המבטאים את ההווי הארץ־ישראלי.
אזכור מחנה המעצר בלטרון, מחנה שבו נעצרו אחדים מראשי היישוב בארץ לאחר "השבת השחורה" (29.6.1946), יכול לעזור בקביעת זמן חיבורה של הצ'אסטושקה – המחצית השנייה של שנת 1946נָא, אַל בִּי, פִּקְּחִים, תַּתְרוּ־נָא:

אַל תַּגִּידָה... שֶׁמָּא תִּכָּשֵׁל...
אִם מָחָר יַגְלוּנִי הַלַּטְרוּנָה?
גַּם לַטְרוּן הִיא אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל!


 

טיפשות צהובה

נכתב ע"י
שלישי, 24 נובמבר 2020 08:55

(פרודיה על השיר "דממה כחולה" מאת אלכסנדר פן)


[1929־1930]

פרודיה זו נותרה גנוזה בארכיון שלונסקי (כ"י 189־3:1) ופורסמה בשנת 1987 (ידיעות אחרונות, 8.5.1987).
כתב היד שכותרתו "טפשות צהובה" נמצא בארכיון שלונסקי. במהלך המחקר על כתב היד התגלה כי כתב יד זה אינו אלא פרודיה שכתב שלונסקי על שירו של המשורר אלכסנדר פן "דממה כחולה".
בשנת 1929, כשנתיים לאחר שעלה ארצה, התגורר אלכסנדר פן ברחובות. שלונסקי נסע לבית ההבראה "מרגוע" שברחובות ופן הצעיר פגש אותו והראה לו את שיריו הראשונים, שעדיין נכתבו ברוסית. לדברי פן, שלונסקי עזר לו לתרגם אותם לעברית, ופרסם שניים מהם בגיליון הראשון של כתב העת שערך "כתובים" שנה ד', (17.10.1929).
נראה שעוד בהיותו ברחובות נטל שלונסקי את אחד השירים הללו, השיר "דממה כחולה" (נכלל בספרו של אלכסנדר פן היה או לא היה, תשל"ב), וכתב עליו את הפרודיה "טיפשות צהובה".
שירו של פן ספוג צער דקאדנטי ותחושה של סוף־העולם ומושפע מן השירה הסימבוליסטית הרוסית. שלונסקי המיר את אווירת הצער והעצב באווירה הארצישראלית היחפנית, העולצת והפוחזת ואף רמז לתעלולי "סחיבת האוכל" של "חברה טראסק", שאלכסנדר פן והוא עצמו היו בין חבריה. השאלות הקיומיות בשירו של פן הופכות בפרודיה של שלונסקי לשאלות מחסור בכסף ומטופלות בהומור. כמו כן מלגלג שלונסקי בפרודיה שלו גם על "שירי הרעב" נוסח המשוררים הארצישראליים, אביגדור המאירי וא"צ גרינברג.

 

דְמָמָה כְּחֻלָּה אלכסנדר פן

דְּמָמָה כְּחֻלָה שֻׁפְּכָה עַל הַבָּתִּים,
וְעַל הַכְּבִישׁ פִּרְפֵּר הַיּוֹם.
אַנְשֵׁי הָעִיר הָעֲיֵפָה שׁוֹתִים
גְּוִיעַת הַחֹם.

גַּלְגַּל אָדֹם טָבַע בַּמַּעֲרָב
וּבֵין עָבִים הִצִּית שְׂרֵפוֹת,
וּזְהַב דָּמוֹ רָעַף, נָטַף וָזָב
טִפּוֹת־טִפּוֹת.

גּוֹוֵעַ יוֹם...
וּכְבָר עָטִים צְלָלִים
לִרְקֹד רִקּוּד הַלֵּיל.
וְעַל הַיָּם בְּשֶׁצֶף הַגַּלִּים
הַחֹשֶׁךְ מְיַלֵּל.

שִׂמְחָה קְטַנָּה שָׁטְפָה עֲרוּץ הָרְחוֹב...
לְמִי לִבִּי? עֵינַי לְמָה?
הִנֵּה אַחַת עָבְרָה, צִוְּתָה: אֱהֹב! –
וְנֶעֶלְמָה.

תַּעֲלוּמוֹת חוֹלֵם פַּנָּס חִוֵּר,
קוֹרֵץ לַצֵּל – וּכְבָר
חוֹנֶקֶת כַּף הַחֹשֶׁךְ הָעִוֵּר
אֶת גְּרוֹן מָחָר...

 


טִפְּשׁוּת צְהֻבָּה אברהם שלונסקי

טִפְּשׁוּת צְהֻבָּה קָפְצָה עֲלֵי רֹאשִׁי
וְעַל הַכְּבִישׁ לָנוּד אֵין עֹז,
כָּל בְּנֵי הָעִיר הֵם חֲמוֹרִים טִפְּשִׁים –
וְשׁוֹתִים גָּזוֹז.

גָּוַע כִּיסִי... וּבוֹ כְּבָר אֵין אַף גְּרוּשׁ...
וְהַפַּיְטָן חוֹרֵז: יָה־לֵל – –
וּבַקֵּיבָה מֶפִיסְטוֹ הַכָּחוּשׁ
עַל לֶחֶם מְיַלֵּל.

כּוֹס תֵּה קְטַנָּה עֲרוּץ גְּרוֹנִי תִּשְׁטֹף,
לְמִי מֵעַי? וּפִי לְמָה?
הִנֵה חָלְפָה קְצֵיצָה, צִוְּתָה: חֲטֹף!
וְנֶעֶלְמָה.

רֹב מְזִמּוֹת זוֹמֵם לֵבָב קוֹדֵר...
אַךְ מְפַחֵד הוּא – פֶּן
תַּחֲנֹק כַּפּוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֵר
אֶת אֲלֶכְּסַנְדֶּר פֶּן.

מסים

נכתב ע"י
חמישי, 07 פברואר 2019 08:41
כתב היד של חרוזים אלה נמצא בארכיון שלונסקי (כתב־יד א328־3:1) בחתימת אחד משמות עט של שלונסקי "אשל". חרוזי הפזמון "מסים" דומים לחרוזי הפרולוג המקורי, שהוסיף שלונסקי לתרגומו לאופרטה "סילבה נסיכת הצ'ארדש" מאת: ליאו שטיין ובלה ינבך.
להלן מובאים החרוזים של הפזמון "מסים" ובצידם חרוזי האופרטה.


מִסִּים

רַק בְּנִסִּים
יוּכְלוּ מִסִּים
לָחוּס מְעַט עַל הַכִּיסִים
בְּדֶרֶךְ־כְּלָל
אוֹהֵב מִמְשָׁל
אֶת הַכִּיסִים לָשִׂים לְאַל
כִּי זֶה דִּינָהּ
שֶׁל מְדִינָה –
מַסְמֵס בְּמַס אֶת נְתִינָהּ.

 
סִילְבָה נְסִיכַת הַצַּ'רְדַּשׁ

(כ"י 100־3:4)

גְּבִירוֹתַי.
גַּם הַמַּס הוּא כְּדַאי...
הוא כְּדַאי, לְמִצְעָר,
לְשָׂרֵי הָאוֹצָר.

אַךְ אִם מַס וְעוֹד מַס, –
אָז הַמַּס הוּא: חָמָס!
וְהָעֵסֶק נִמְאַס...
 
זֶה מוֹצֵא לוֹ מִסִּים כָּאֵלֶּה,
זֶה מוֹצֵא לוֹ עוֹד מַס וְעוֹד,
אָז כֻּלָנוּ כָּאן מְמַסְמְסִים מִמֵּילָא
מֵרֶגֶל עַד קָדְקֹד...

הוֹ הַמִסִּים הֵם
מַעֲמִיסִים הֵם
הֵם מַמְאִיסִים אֶת חַיֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם,
אַךְ הַפִּקֵּח
אָז מִתְקַפֵּחַ
מַר צוֹרֵחַ: הַצִּילוּנוּ מִיָּדָם!

פיט ופוט

נכתב ע"י
רביעי, 06 פברואר 2019 09:29

[1939]

הפזמון נמצא בארכיון שלונסקי (כתב־יד 197־3:1), והוא חובר להצגה "במזרח אין כל חדש" שעלתה על במתו של התיאטרון הסטירי "כל הרוחות" (18.11.1939). שם ההצגה רומז לספרו האנטי מלחמתי של אריך מאריה רמארק, על מלחמת העולם הראשונה ,"במערב אין כל חדש".
שלונסקי יצר שתי דמויות שובבות, מלאות חיות והומור, "פיט" ו"פוט", ששמותיהם לקוחים מפירוקה של המלה "פטפוט". קטעים מעטים מפזמון זה משובצים בתוך הפרק "פיט ופוט או מיק ומיקה עושים תיאטרון ובסופו נוחלים חרבון", שנדפס בתוך שי משמר לילדים, תוספת למשמר (29.9.43). פרק זה נכלל בשינויים בספר הילדים עלילות מיקי מהו (תש"ז) כחלק מעלילה רביעית, שכותרתה "פיט ופוט או איך מיקי ומיקה עורכים מחזה / מה, לא עלינו, יוצא מכל זה".
כאשר שילב שלונסקי את הפרק בספרו עלילות מיקי מהו – הוא שינה קטעים אחדים והתאימם לקוראיו הצעירים. הדבר בולט בעיקר, בקטע העוסק במילים לועזיות ומשמעותן. בנוסח שלפנינו מופיעים חידודים, כגון "חלוצינציה" (על משקל הלוצינציה") שמשמעותו לפי הפזמון היא "חלוץ המנשק חלוצה תחת עץ האקאציה..." או "וכחנליות" במשמעות וכחנות־בנאלית (על משקל בַּכְּחָנָלִיּוּת", משתה הוללות), ואילו בעלילות מיקי מהו בחר שלונסקי להסביר מילים לועזיות, שמוכרות יותר לילדים, כגון טרקטור, פיג'מה, סימפוניה ופטפון. בפזמון שילב שלונסקי את המילים "מזרח", ו"מערב" ורמז לשם התכנית, "במזרח אין כל חדש". שלונסקי נדרש להווי החיים בארץ ובעולם. הוא מזכיר את אגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל", את "הועד הלאומי", את עיריית תל־אביב, את סטאלין, היטלר ואת סיפוח הארצות הבאלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה) על ידי סטאלין בשנים 1939־1940.

פִּיט וּפּוּט

עֶרֶב טוֹב, קָהָל נִכְבָּד,
עֶרֶב טוֹב מִזּוּג נֶחְמָד,
שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא נִבְרָא...
אַךְ עֲשׂוּ נָא הַכָּרָה:
 
שְׁמִי הוּא פִּיט...
וּשְׁמִי הוּא פּוּט...
שְׁמֵנוּ יַחַד הוּא: פִּטְפּוּט.
בָּאנוּ הֵנָּה וְכָעֵת
שְׁנֵינוּ יַחַד נְפַטְפֵּט.
 
הַיָּמִין אֵינֶנוּ שְׂמֹאל
הַמָּחָר אֵינֶנּוּ תְּמוֹל,
וּמֵבִין כָּל בַּר־בֵּי־רַב:
אוֹ מִזְרָח, אוֹ מַעֲרָב!
 
כִּי הַשֶּׁמֶשׁ אִם תִּשְׁכַּח
וּמִמַּעֲרָב תִּזְרַח,
לֹא יֵדַע אָז כָּל הַיְּקוּם,
אִם לִשְׁכַּב וְאִם לָקוּם?
 
בְּמִגְרַשׁ הַהִתְחָרוּת
מִתְחָרִים רַק פִּיט וּפּוּט
וְהַלֵּב נָמֵס כְּמוֹ
בְּחַמְסִין הָאֶסְקִימוֹ...
 
אֲנִי בְּכָל לִבִּי
שָׁר "קָדִימָה מַכַּבִּי"
וַאֲנִי דַּוְקָא צוֹהֵל:
"הֵי קָדִימָה, הַפּוֹעֵל!"
 
הַגְּדוֹלִים תָּמִיד בְּטוּחִים,
כִּי רַק הֵמָּה הַפִּקְּחִים,
וְכָל יֶלֶד מְטֻמְטָם
מְטֻמְטָם וְטֶמְבֶּל סְתָם.
 
אַךְ אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים
אֶת הַכֹּל־הַכֹּל יוֹדְעִים,
לֹא רַק סְתַם מַעֲשִׂיּוֹת,
גַּם מִלִּים לוֹעֲזִיּוֹת.
 
אִם חָלוּץ לַחֲלוּצָה
מְנַשֵּׁק בְּלִי הֲלָצָה –
תַּחַת עֵץ אֲקַצְיָה, –
זוֹ: חֲלוּצִינַצְיָה.
 
אִם בָּעִירִיָּה לוֹקְחִים
וַכְּחָנִים וּמִתְוַכְּחִים
וַכְּחָנוּת בָּנָלִיּוּת
זוֹהִי: וַכְּחָנָלִיּוּת.
 
אִם רָאִיתָ מְהוּמָה,
אֵין לָדַעַת מִי וּמָה,
מִי וּמָה, וּמָה וּמִי, –
זֶהוּ וַעַד לְאֻמִּי.
 
עַד שֶׁבָּא הַדּוֹד פִּנְחָס1
וְאָמַר לַחֶבְרֶה הַס!
אַךְ הַסּוֹף הוּא... מַס חָדָשׁ...
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ...
 
וְעַכְשָׁיו אֱמוֹר לִי, פּוּט,
מַהוּ פֵּשֶׁר "אַחְרָיוּת"?
"אַחְרָיוּת" – שָׁאַלְתָּ, פִּיט?
גַּם כֵּן שְׁאֵלָה טִפְּשִׁית!
 
"אַחְרָיוּת" זֶה... אֵיךְ לוֹמַר?
"אַחְרָיוּת" זֶה... מִין דָּבָר,
שֶׁ... שֶׁ... שֶׁ... אוּלַי אוּכַל
לְהַסְבִּיר זֹאת בְּמָשָׁל.
 
אִם בְּמִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט
כָּל הַכַּפְתּוֹרִים קַפּוּט
רַק הַטֶּמְבֶּל לֹא יַרְגִּישׁ
כִּי הָעֵסֶק עֵסֶק בִּישׁ.
 
אַךְ הִנֵּה כַּפְתּוֹר אֶחָד
עַל־פִּי נֵס נִשְׁאַר לְבַד, –
אָז עָלָיו הָאַחְרָיוּת
בְּעַד מִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט...
 
וְאַתָּה אֱמוֹר כָּעֵת:
לָמָה רוּסְיָה נִקְרֵאת
אֶס־אֶס־סֶר? – בָּרוּר מְאֹד!
זֶה, פָּשׁוּט, רָאשֵׁי־תֵּבוֹת.
 
סָמֶךְ־סָמֶךְ־סָמֶךְ־רֵישׁ!
שְׁמַע לִי, פּוּט, וַאֲפָרֵשׁ,
אַךְ בְּאֹפֶן מְדֻיָּק:
סְטָלִין, סְטָלִין, סְטָלִין רַק!
 
הִיטְלֶר סָח לִסְטָלִין: אוּף...
לֹא פִּלַּלְתִּי כִּי תָּעוּף,
יָא־בָּיֵה, עַד בַּלְטִיקוּם...
מַמָּשׁ הִתְבַּלְבַּלְתִּיקוּם...
 
בִּ"שְׂדֵרוֹת" בְּצֵל פִּלְפֵּל
הַפַּרְלָמֶנְט מִתְפַּלְפֵּל,
אֵין זוֹ סְתַם פּוֹלִיטִיקָה, –
זוֹהִי פִּלְפּוּלִיטִיקָה...
 
כִּי פּוֹלִיטִיקָה זֶה כָּךְ:
כָּל אֶחָד אוֹמֵר: אֶקַח!
לִי תִּקַח פֹּה לִי תִּקַח
זֶה נִקְרָא פּוֹלִיתִיקַח.
 
לֵיל מְנוּחָה, קָהָל נִכְבָּד!
לֵיל מְנוּחָה מִזּוּג נֶחְמָד:
פִּיט וּפּוּט מִלִילִיפּוּט...
זֶה הַסּוֹף שֶׁל הַפִּיטְפּוּט.

1 הכוונה לפנחס רוטנברג (1879 – 1943) ממנהיגי היישוב העברי בארץ.

רכבת

נכתב ע"י
רביעי, 06 פברואר 2019 09:06

[1923]

נדפס לראשונה במוסף לדבר, כרך א', גיל' 15, כ"ב בטבת תרפ"ו, אולם נכלל בספרים רק קרוב לשלושים שנה אחרי כן, כשכינס שלונסקי את שירתו במהדורת שירים (1954). בנוסח שכונס השמיט שלונסקי את חמש השורות האחרונות.
"רכבת" הוא שיר, שייחודו במצלול העשיר. זהו שיר המבטא בעיקר שכול, אבדן וייאוש. אנשי העלייה השלישית הזדהו עמו ומצאו בו פורקן לכאב השתרשותם בארץ. הנסיבות לכתיבת השיר קשורות במאבק להשלטת ההברה הספרדית בשירה העברית: שלונסקי התוודה, כי כתיבתו של שיר זה, יותר משהייתה פרי השראה, הייתה מעין תרגיל "מעבדתי", "טכני". "צריך לראותו כניסיון בתוך הוויכוח, לאור התנגדות משוררינו הקלאסיים למעבר אל ההברה הספרדית" אמר שלונסקי בריאיון (13.3.1970). "הברה ספרדית היא קורנסית, כולה מלרע, כולה הולמת. האשכנזית לעומתה מעודנת, שירה של אברכי־משי – – – השיר 'רכבת' היה לי ניסיון מעבדתי להיווכח באפשרויותיה של הספרדית, עידונה וגמישותה".
העובדה שראה בשיר הזה מעין שיר־מעבדה ("שיר לאבוראטוריה" בלשונו של שלונסקי), הביאה אותו ככל הנראה להחלטה שלא לכלול אותו בספריו. אולם בעת כינוס שיריו בשנת 1954, הוא החליט בכל זאת לכנסו.
אולם שלונסקי לא ראה בו רק שיר־מעבדה אלא גם שיר המשקף את ייסורי עלייתו ארצה בדרך־לא־דרך, ואת נדודיו של העם היהודי בכלל. אחיזה לדבריו אלו ניתן למצוא בשורות, כגון "מה תעית? טעות טעית?/ דרך רוסיה, פולין, ליטא –". אולם היסודות הביוגראפיים המועטים נבלעים בתוך המצלול, המשתלט על השיר. ברובד הצלילי בולטים היסודות האונומטופאיים. בעיקר בולטים בשיר ארבעה צלילים: הצליל F, המחקה את קולות הנשיפה של הרכבת, והצלילים K, SH המחקים את קולות השקשוק וכן שרשרת הצלילים TA־TA־TA, החוזרת הרבה ומחקה אף היא את צלילי הגלגלים על פסי הרכבת. קולותיה של הרכבת הנוסעת, התקתוק והשקשוק מהדהדים ברקע לכל אורך השיר.
בשיר "רכבת" בולטת הפואטיקה של שלונסקי, המשלבת את ההווי הארצישראלי החדש עם מסורת השירה הרוסית. בעיקר ניכרת השפעת ספרו של הסופר הרוסי אלכסנדר נברוב, טשקנט עיר הלחם (1921), שתרגם שלונסקי עצמו בשנת 1932. בספר זה מתואר הפזמון המתנגן במוחו של בגיבור הראשי מישקה, הנוסע ברכבת. פזמון זה בנוי על חיקוי צלילי של קולות הנסיעה ברכבת ושל מקצביה ממש כמו בפזמונו של שלונסקי "רכבת":

סַע – נָסַעְתָּ – חַת!
מַטָּה, מַטָּה, תְּרֵי!
תָּא־תָּא־תָּא! תָּא־תָּא־תָּא!
אִישׁ אַתָּה! אִישׁ אַתָּה!

חַת, חַת, חַת!

אַל תֵּחַת, תֵּחַת, אַל תֵּחַת! 
פּוּד־חִטָּה! פּוּד־חִטָּה!
פּוּד־פּוּד־פּוּד!



מקור ההשראה הארצישראלי היא "רכבת העמק" המפורסמת. ליצני הדור טענו שה"רכבת" של שלונסקי השאירה רושם רב יותר מאשר רכבת העמק. עד לתקופת שלונסקי כבר נכתבו בעברית לפחות שני שירים, המתארים את הרכבת ככלי תחבורה מהיר ואכזרי ומבליטים במצלול השיר את קולותיה: שירו של אפרים ליסיצקי "אל הקטר" (1912) והפואמה של יעקב לרנר "פיח־פיח" (1918). הדמיון הספרותי שבין שירו של ליסיצקי לשירו של שלונסקי מלמדים, שסביר להניח, כי גם "אל הקטר" שימש מקור השפעה לשירו של שלונסקי. לגבי השפעת שירו של יעקב לרנר על "רכבת" של שלונסקי העדות היא כפולה: הן דמיון טקסטואלי בין השירים והן עדות ביוגרפית. כמעט ודאי הדבר, ששלונסקי הכיר את שירו של לרנר, שכן יעקב לרנר היה מורהו של שלונסקי בגימנסיה העברית ביקטרינוסלאב בשנים 1916־1918. בשנת 1918 נדפסה הפואמה של לרנר ובוודאי הייתה ידועה לשלונסקי תלמידו.
בולטת בשיר גם השפעתו של הזרם הפוטוריסטי: תיאור הקצב המואץ של החיים העירוניים, תיאור חידושי הטכנולוגיה (הרכבת המהירה), התנועה האגרסיבית, האלימות והאכזריות של הרכבת המתוארת בשיר כיצור, שאין מלפניו רחמים והיא "משמידה", "מועכת", "מאבידה", "מולקת" ו"עורפת" את כל הנקרה בדרכה ללא הבחנה. במקום תיאורי אדם, יש כאן "דרמה של עצמים", "חיקויי המכונה", "אמנות של שאון", "דת החידוש, המקוריות, המהירות" המעוצבת באופן "אנטי רגשני" כמצוות המניפסטים הפוטוריסטיים.
"הופעת הבכורה" של השיר "רכבת" בקהל הייתה ברגע דרמטי ביותר: בליל שבת, ערב הפילוג ב"גדוד־העבודה" (סיוון, תרפ"ג). לוי טרנופוליר, בזיכרונותיו על שלונסקי ב"גדוד־העבודה" (24.2.1950), מתאר את הסיטואציה הדרמטית, שבה נקרא השיר, ואת הרושם שהשאיר על חברי הגדוד:
"ובאותו ליל שבת, ערב המועצה המכרעת, שנועד לחתוך את גורל הגדוד, נוכח גם שלונסקי. כרע וכידיד התהלך בין החברים בתל־יוסף, מלא רחשי חיבה. הכול הרגישו בסוד הזומם – פילוג. כל החושים מתחו לקראת משהו גורלי העתיד להתרחש כאן על הבמה הגדולה, שהוקמה במרכז החצר מערימת אלומות. והנה הופיע על הבמה שלונסקי וקרא את יצירתו החדשה ה'רכבת', שלא ראתה עוד אור בדפוס. רבים־רבים שישבו מכונסים בתוך עצמם, נפעמו מהמקצב שבשירה, שבקע כהולם־קרונות במירוץ הטרוף – וינשמו לרווחה." השיר הקצבי, המתוח, הטעון, ביטא את מצב רוחם של החברים שהיו נרגשים מאוד לקראת הישיבה, ועזר להם להתגבר על המתח ולחוש כאילו נפרקה המועקה מן הלב.
אחת העדויות להשפעתו של "רכבת" על הציבור היא זו של הסופר יוסף סערוני, שראה בשלונסקי את המשורר היחיד, שהיה משוחרר מכבלי ההתאקלמות בארץ. להפך, טען סערוני, "כל הארץ התאימה עצמה לקצב חרוזיו, לחידושי לשונו, לפזמוניו. האוויר היה עדיין ספוג מחיאות הכפיים ל'רכבת' שלו, להיט הימים ההם. דיקלמו וציטטו את השיר בבית וברחוב. בכל הופעותיו של המחבר היו תובעים בקולי קולות: 'הרכבת'!".

רַכֶּבֶת

דַּי!
אֵי־מִי עָקַד עַל גַּבֵּי הַפַּסִּים –
אֶת הַכֹּל.
צַוָּארִים רַכִּים, מְרֻטְפָּשִׁים
עַל הַפַּסִּים – –
מִי חוֹרֵז פֹּה,
מִי כּוֹרֵז פֹּה:
"שְׁכוֹל!"

הִנֵּה אָגִיחַ – רְכוּב־בַּרְזֶל –
אֲפַרְזֵל
אֶדְלֹק
וּבְמַסַּע־קוּרְיָר 1 אֶעֱרֹף
אֶמְלֹק –
אֶת הַכֹּל.

כִּי טוֹב לִי נוּעַ סְתָם בָּאָיִן.
נוּ, וּמָה אִם שְׁמִי הוּא: קַיִן
מִי יְפַרְכֵּס פֹּה חַי עֲדַיִן –
אֲמָעֵךְ!

רְכוּב־בַּרְזֶל אֲנִי – הַצִּדָּה!
מִי פֹּה אָב וָאֵם – הַגִּידָה!
פֶּן אַשְׁמִידָה
אַאֲבִידָה
הֵי, הַצִּדָּה!
וְאַחַר –

עוּף – עָיַפְתִּי:
עוּוּף – עָיַפְתִּי.
עוּף –

אַךְ נוֹשֶׁפֶת הָרַכֶּבֶת, שֵׁן חוֹרֶקֶת וְשׁוֹקֶקֶת:
הָלְאָה שֶׁקֶט! הָלְאָה שֶׁקֶט!
וּמְשַׁקְשֶׁקֶת:
תָּא־תָּא־תָּא!

וְטוֹרְדִים פַּסִּים: טֻאטֵאתָ.
וְטוֹרְדִים פַּסִּים: תִּעְתַּעְתָּ.
וְטוֹרְדִים פַּסִּים: לְמַטָּה
רַק לְמַטָּה –
אַתְּ, אַתָּה –

הָאֶתְמוֹל – פֶּה קָמוּץ. הַמָּחָר – פֶּה פָּתוּחַ.
וְטוֹרְדִים גַּלְגַּלִּים עִם פַּסִּים וְעִם רוּחַ:
אֵין תַּחֲנוֹת –
אֵין תַּחֲנוֹת –
הַתַּחֲנוֹת הֵנָּה רַק הֲכָנוֹת –
רַק הֲכָנוֹת –
מָה?

מָה, תָּעִיתָ? תְּעוֹת טָעִיתָ?
דֶּרֶךְ רוּסְיָה, פּוֹלִין, לִיטָא –
תָּא. טְעֵה. טְעִי. טְעוּ –
וְעַתָּה?

וְעַתָּה – פָּנַי אָלִיטָה:
הֵי, מָחָר, אַל בִּי תַּבִּיטָה!
תֵּן אָנוּחַ, תֵּן אַשְׁקִיטָה!
וְאִם הֻכֹּת –
אֻכַּת עַתָּה!

אַךְ נוֹשֶׁפֶת הָרַכֶּבֶת, שֵׁן חוֹרֶקֶת וְשׁוֹקֶקֶת:
הָלְאָה שֶׁקֶט! הָלְאָה שֶׁקֶט!
וּמְשַׁקְשֶׁקֶת:
אַל תִּטַּע!

אַל תִּטַּע! – לֹא עֵת עַתָּה!
טַע! טַע! טַע! – כִּי עֵת עַתָּה!
אַל תִּטַּע! אַל תִּטַּע!
טַע! טַע!

אַל תִּטַּע! וַאְנִי – טָרַפְתִּי.
אַל תִּטַּע! וַאְנִי – עָרַפְתִּי.
אַל תִּטַּע! וַאְנִי – עָיַפְתִּי.
וְהַלֵּב בִּי:
טַע! טַע! טַע!

אַךְ צוֹלֵעַ תְּמוֹלִי הַגִּבֵּן, הַקָּרוּחַ:
עוֹד מְאוּם לֹא נָתַתָּ – וְלָמָּה תָּנוּחַ?
וְטוֹרְדִים גַּלְגַּלִּים עִם פַּסִּים וְעִם רוּחַ:

מְאוּם
לֹא תַּתִּי
לֹא נָתַתָּ
לֹא נָתַנּוּ
לֹא נָתַתְּ
סְתָם
טֻאטֵאתָ
סְתָם
תִּעְתַּעְתָּ
סְתָם
לְמַטָּה

רַק לְמַטָּה
כֹּל גָּמַעְתִּי
מַתִּי – מַתָּ
מַתְנוּ – מַתֶּם
מֵתוּ –
מָת.2

אֵין תַּחֲנוֹת – אֵין תַּחֲנוֹת –
הַתַּחֲנוֹת הֵנָּה רַק הֲכָנוֹת –
רַק הֲכָנוֹת –
מָה?

עוּוּף – עָיַפְתִּי – – –

1 בנוסח שנכלל בשירים כרך א', עמ' 226, הוחלפה המילה הצרפתית "קוריר", (שפירושה "רץ", "שליח"), במילה "חזיז".
2 חמש השורות האחרונות של נוסח המוסף לדבר נמחקו והנוסח שנכלל בשירים מסתיים בשורה זו.