מאת אברהם שלונסקי
* על " מעגבניה עד סימפוניה " מאת חגית הלפרין
לחיים פרידמן ז"ל
היו אלה ימי ראשית־העמק, ימי "אוהל שח" לרגלי הר הגלבוע, שראינוהו עתים בדמות גמל־קדומים, אשר הבריכוהו עם "הכורעים והמלקקים" לשתות ממימיו של עין־חרוד, ועתים – בדמות אתונו של בלעם, שקללה בלבו וברכה בפיו. נופי תנ"ך ומאפו, נופים של פסוקים ורומאנטיקה, התחרו בלב עם המראות הממשיים של נוף הקרחה והקמשונים; וחדוות עלומים וראשית – היא לבדה יכלה להצילנו מסתירה עוינת שבין חזון למציאות ולצרפם לאחדות שבחווייה. גילויה היוקד של אחדות דראמאטית זו נסתמל באותה יציאה־מן־הכלים, ששמה "הורה" נוסח־הימים־ההם: "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע", "די מאמע קאכט ווארעניקעס און איך בין פליישיק", – "הורה" שהיתה וראו איננה עוד (כמעט ואמרתי: זכרונה לברכה), כאשר רגליים שיכורות אמרו תהילים, ואוזן קשובה־מאד שמעה בצווחתה גם בת־קול של התייפחות, מושתקת־ולא־מדעת.
כך רקדו בנים שמרדו, שעוד כל מִשקע עֲברם בהם, והוֹוָם, הנכסף לעתיד אחר, דוחק את הקץ.
עברם – עיר ועיירה, בית־אבא־אמא, על אורח־חייו והרגליו, וספסל של בית־לימודים, על מורשת מושגיו וערכיו, שכולם, כולם עד אחד, כביכול, נפסלו כהרף־עין בתשוקת התמורה והעקירה אשר קדמו להשתרשות הוודאית: בנוף החדש, במוסר האחר, בפיראמידה־של־הערכים שנהפכה על פיה. כמין "ביעור־חמץ" של מנטאליות, או "תשליך" לשם כפרה־על־חטא.
החטא הקדמות היה – התרבות, ההשכלה, הספר, עודף־כוחנו האינטלקטואלי, שהיו כאן שמות־נרדפים ל"שמנדריקיזם". "נרדפים" תרתי משמע:
– "אינ–טי–לי–גנט!"
הלא זה הגיונה של כל מהפכה בראשיתה, שהיא זונקת בקו הגוזמא מן הקצה אל הקצה, עד בוא שיווי־המשקל והפרופורציות הנכונות. אתמול – משכילים, ארכי־משכילים, לעילא־ולעילא מכל משכיל בגויים; היום – בורים־לראווה, פשוטים־וגסים מתוך פרינציפ, – "והבוז לקוסמטיקה!" (זה היה בימים ההם אחד מכינויי־הזלזול לכל פעולה תרבותית וביקוש תרבותי, כינויים, שברבות הימים נתבטלו ממציאותם ונכללו באחד שבלע את כולם, הלא הוא "שמן זית זָך," אשר לתגבורת הגנאי היה הקמץ שבתיבתו האחרונה מבוטא בהברה אשכנזית דווקא). משל למוצא־רמון בגילופין, שזורק את התוך הגרעיני ואוכל קליפות לתיאבון. בגילופין של "ראשונות" היינו, והיה זה הכרח הגיונן של העתים שתהא הקליפה הרומאנטית קוסמת לנו ומסתירה לשעה את תוכו הריאלי של החזון.
זכרנו את ראש הפוּטוּריסטים הרוסי בתחילת מרדו, כשביקש, בשם "החולצה הצהובה" ו"סטירת־הלחי לדעת־הקהל", "להשליך את פושקין מעל ספינת הדור" ולהתחיל בתרבות אחרת. אנו, ב"פוטוריזם" החלוצי שלנו, לא סגי לנו בכך: את התרבות מעיקרה ביקשנו להשליך אחרי גוונו הכפוף מרוב עיון בספרים. על־כן מתבערים־מדעת היינו, מתיחפים־לתיאבון־ולהכעיס. שהרי "כף־יד לנו קטנה, ואצבעות חמש לה, אצבעות־שעווה דקות להישבר", – ובאי־כושרנו לאחוז כלי־עבודה אחיזה של ממש, על דרך הקבע והמובן־מאליו, הוצאנום מידי פשוטם והפכנום לסמלים ולתשמישי־קדושה, – קדושה של מאידך־גיסא.
זוֹכרני שיר על כביש מן הימים ההם. לכאורה: סתם כביש, ככל הגויים, – על פי הפשט הפשוט של מסילות־דרכים, שעניינן תכליתי מאד, ועל־כן אנושי מאד: להגדיל תועלת ותענוג, לסייע לכלי־רכבו של האדם במסעי עמלו וטיוליו. ולא היא! "מעשה־מרכבה" יש כאן, כביש־של־מעלה, מעין נתיב־החלב בשמיים, או רצועות־של־תפילין בגימטריא של חצץ־ובטון. שהרי לא לתחבורה־ותעבורה נועד (דרך־משל, למכונית־משא, המובילה תנובת־שדה־וגן ממשקי־הכפר אל שוקי־העיר), אלא... לעיקבתא דמשיחא: למסעיהם של "עמוד־אש ועמוד־ענן ופעמי חמורו של משיח", כלשון השיר ההוא.
כך ברחנו מעודף הקדושה אחת – לא אל החולין יפה־העוֹל, שקודש וחול משמשים בו בהשלמת־גומלין, אלא אל עודף הקדושה האחרת. מעין התפשטות־הרוחניות, – כאיפכא־מסתברא ותשובת־המשקל לדורות של התפשטות הגשמיות בישראל. "שבת־יומטובדיקע־אידען" בגלגול של חול־שבחול. "הלבישיני, אמא כשרה, כתונת־פסים לתפארת ועם שחרית הוביליני אלי עמל".–
*
בימים ההם, ימי הבראשית ביזרעאל, הייתי מן ה"תרבותניקים" (גם הוא מתוארי־הגנאי של התקופה הנפעמת ההיא; היום ירש את מקומו הזלזול המהופך: "משקיסטים"!), ובתרמילי, בסודי־סודות, צרור שירים ראשונים. כלום צריך אני לומר, כי עשיתי ככל האפשר, שאיש בעין־חרוד ובתל־יוסף לא יתפסני בקלקלתי ואפילו מריחוק ת"ק פרסה לא יריח את סודי הפלילי? הנקל לשער, מה פנים היו לי, אילו, ח"ו, נתגלה הדבר האיום־והנורא הזה לאחד מחברה־"טראסק" (ראשי־תיבות טרינק סאמע קאניאק), שאת הימנונם "קרועים אנו, בלואים אנו" כתבתי לאחר־זמן, כאשר "כבר הותר לגלות"!
אכן, כ"מאַראַנים", כביכול, התהלכנו, בהתקדשות זו לקראת הפשטנות הנכספת, אנו העלובים המעטים, שלא הצלחנו באותו "תשליך" ונאנסנו לרדת למחתרת, כדי להוסיף ולחטוא בתרבות. ואז, במקום לקיים את תפקידי הלגיטימי, ללמד עברית לאנשי "הגדוד" ולעשות נפשות לספרותה (הייתי חצי־פועל, חצי־מורה), עשיתי את מלאכתי רמייה, ויום אחד (היה זה באחד־במאי, בכוֹר ראשוני־למאי בעמק יזרעאל!) הרעשתי את החברה במעשה־חידוש, הראוי לזמנו ולמקומו: התחרות בכדורגל בין עין־חרוד לתל־יוסף! ואכן, בין־לילה, בזכות הרגל הבועטת, שהסתירה את היד הכותבת, עלתה קרני במחנה־האוהלים הגדול! נמחתה כעב בטלנותי הנחשדת, – נמשחתי לחברה־מאן!
הכלל, אחינו אתה, והידד "הטרוֹמבּא"! (מעין "הג'אמעא" בלשון־אחרון של פלמ"ח, אם כי ייתכן והשם הקרוב יותר למושג זה הוא ה"ג'אחאש" – "עיירים" בעברית, – והוא שם־חיבה לפרחי־"השומר", שהיו אז הלוז שבשדרה החברהמאנית).
ויום אחד קרה האסון!
ביום ששי פלוני נתקבל במחננו שבעין־חרוד גליון השבוע של "הפועל הצעיר", וקלוני נתגלה לעין־השמש: בעמוד 9 שבאותה חוברת – אוי לעיניים שכך רואות! – שיר בחתימת שמי המפורש... סהדי במרומים שלא בי האשם: ידי לא שפכו את הדיו ההיא של כותבי "מכתב־למערכת" בצירוף שיר להדפסה. אך טמירים ואכזרים דרכי ההשגחה, ובגלגול־מחילות פאטאלי הגיע אותו שיר למי שהגיע (איש־סודי בתל־אביב), והוא שתקע את הסכין בגבי: הוא מסרו ליעקוב רבינוביץ', ויעקוב רבינוביץ' ליוסף אהרונוביץ', ויוסף אהרונוביץ' לדבורה בארון (היא היתה אז עורכת המדור הספרותי של הפוה"צ), – ואל תקנאו בי! עד היום זוכר אני (ואודה ולא אבוש: בגעגועים רבים!..) אותו באנקט־של־חוכא־ואיטלולא, שערכו לי בערב ההוא אנשי־טראסק־וטרומבא, אשר יחד עמהם ובמעמדם הבקיעו רגלינו את שער תל־יוסף – פעם, ועוד פעם, ואם אינני טועה, גם פעם שלישית, – ועטורי־ניצחון (3:0) חזרנו אל בסיסנו הקומזיצי. שום פורים־שפיעל, שום עד־לא־ידע לא ישוו ולא ידמו לו, לאותו מעשה־חוזק מיוחד־במינו, ספק טקס־של־הכתרה (כעל הקאפיטול של רומי, להבדיל), ספק טקס של חרם־ונידוי (כבאמשטרדאם של אוריאל ד'אקוסטא, להבדיל), שנתכבדתי בו, – ממש ככתוב: "בכנופיא ובנות דולקים ובתקיעת־שופר ובקללות נמרצות", בעיקר מן "התוכחה" הרוסית, כמובן (ובחרוזים מצוינים!), אשר ככלותו, כבו הנרות, לאות כי כבה אור הטרומביות, ונר הטראסק לא יהל עוד על האי גברא קטילא, שיצא לתרבות רעה של כתיבת־שירים רחמנא ליצלן...
כמה תחנונים שיטחתי לפני אחי־ורעי, כמה קנסות קיבלתי על עצמי, ובלבד שאזכה להתרת הנידוי. ואומנם, בעבור כך־וכך בקבוקי אַראַק, קרבן־אשם וקרבן־תודה, ניצלתי מקבורת־חמור של בטלן־תרבותניק, לא עליכם, והוחזר לי כבודי הראשון, ועמו – הזכות לישב בקומזיץ של נהנים מזיו בוּרוּתם המדומה, מתמימות גסותם המתחפשת וגאוּת שמחתם האמיתית, – שמחת ראשונים, המארשים להם את מלאכת־העבודה ביסורים של בני־תרבות ובאמונה, כי עקירת תרבותם היא גאולתם.
איך אמר לי אז זה שקראנוהו ואַנקה על שום פרצופו, פרצוף של בחור־ישיבה טיפוסי:
– בוא, בוא, אינטליגנט! וזכור היטב: טרינק סאמע קאניאק, והעיקר הבריאות!.. הסוף־פסוק היה, כמובן, ברוסית.
*
ודאי גם אחרים היו שם, ואפשר אפילו לא מעטים כל־כך, שאם לא כן, כלפי מי כל אותם תוארי "הזלזול"? אלא שב"אתרוגים רגמו אותם" וביטלום בששים: לא הם שקבעו את צבע המקום והזמן. ואני, שיצור־כלאיים הייתי, – "חצי־פועל חצי־מורה", – נמשכתי בסתר גם אחריהם, ובלבי קנאה גדולה: באיזו גבורה, בלא שום חולשת־דעת כלל, נשאו הללו בפרהסיא את אותות־הגנאי של בטלני־הקוסמטיקה. וקצתם – נתחבבו, בכל־זאת, גם על "הטרוֹמבא". ואכן, הם שעמדו לי בצרתי וניחמוני באבל־הנידוי הנ"ל, ואפילו הסיתוני שאחזור לסורי ואתרצה לא רק ליצר־טוב של כתיבה, אלא גם ליצר־הרע של הדפסה. אלא שעד כדי כך לא הרהבתי עוז: את יצרי השני כבשתי לפי שעה. נסתפקתי בכתיבה בצנעא, והם – קוראי הסודיים. עד היום אני מחזיק טובה להם על שסייעוני להתפרק מאותו הצבר רוחני, שהציקני מאין פתחון־פה, וערכו עמי את ויכוחי הראשונים על ישן־וחדש בשירה, על תמורת־התכנים הצריכה תמורת־צורות וכיו"ב. וכמובן על דרך ההפלגה, כמשפט כל ראשית־אונים.
ועוד החזקת־טובה להם בלבי: אם איני טועה, הרי הם ש"הזמינו" אצלי, בשביל אותו אחד־במאי ראשון ביזרעאל, את תרגומו של ה"אינטרנאציונאל", שלאחר זמן, – והם כבר בתל־אביב, – שקדו להדפיסו ב"מגילה עפה" לקראת חג־העבודה, שכבר היה למסורת, כדי שהנוסח העברי ישתגר על פיהם של המוני הפועלים ויעקור את הלעז־מאונס.
אכן, באו ימי תל־אביב, – גם לי, גם להם – ושוב נפגשנו. הם – מפעילי ועדת־התרבות, ואני – בשלהי תקופת־"הדים", ותחילת תקופת־"כתובים". אותו וויכוח ערטילאי על חדש־וישן הגיע בינתיים לפרקו, ובקרית־ספר שלנו נפלה מחלוקת של ממש: "כתובים"־"מאזנים". ושוב – אני בקצה האחד, והם – בין המחניים, ביניהם ובתוכם. היה להם הכשרון המיוחד לאהוב את בעלי־התריסין ומזה־וגם־זה לא למנוע קשב ונטיית־רצון. ולאו דווקא לפי שלא ירדו, חלילה, לסוף עניינה של אותה פלוגתא, אלא שמאמינים היו, כי גם אהבה־התלויה־בדבר אהבה־לשמה היא, אם אומנם אלוהים־חיים יצוק בה, ובמקום שאחרים ראו ריב־שפתיים ותחרות בעלמא, ראו הם מחלוקת־לשם־שמיים. כך נתקשרו קשרי ענין ודאגה בפעלה הספרותי של חבורתנו ה"אַחֵר"ית. וזוכר אני ויעוּד קטן, שנזדמנו בו – היה זה לפי יוזמתו של חיים פרידמן ז"ל – כמה מפרחי־ההנהגה של "הבית האדום" (עכשיו רובם חכ"ים, ואפילו שרים, או כמעט־שרים), לטכס עצה, היאך לחזק ב"ממון" את סוכת מרדנותנו המטה לנפול, לפי שראו בנו אחים־למיתרס.
*
ועוד לפני כן – הקונצרט בעמק, שלא אח לו ולא דוגמא בשום מקום ומשום בחינה. על במה מיוחדת־במינה – במחצבתה של עין־חרוד, בתאורה מיוחד במינה – לאורם של לפידים ברדת הערב, לפני קהל מיוחד־במינו – עם רב של קיבוצי יזרעאל (והרחק־הרחק ממנו), שנהרו מעשה עולי־רגל, המוניות־המוניות, ביום של חול שהיה ליום־טוב גדול, אל נקיק־סלע, שהיה פתאום למקדש־מעט, – קונצרט של יאשה חפץ (בביקורו הראשון בארץ), – ושוב חיים פרידמן בין יוזמיו. ערב גדול היה זה, ערב יום־טוב בפועל ממש, ובו נתקדש השלב השני במעלה המהפכה שלנו. מחדש ובדרך אחר נתעורר הצמאון היהודי לתרבות, – לא עוד היפרטרופיה של משכילים ערטילאים, גימנאזיסטים ובחורי־ישיבה, שמרוב בולמוס־תרבות באו לידי זלזול־תרבות, אלא תשוקה בריאה מתוך שיווי־המשקל במאזן החיים, בזכות החולין שהתחילו לחזור לפשוטם, להיות קבע וטבע, באותו אורח־חיים מקוּוה, שהשבת־קודש שלו אינה מנוסה מששת־ימי־המעשה, ולא בת־מלכה של היינה, ההופכת חלכאים לכליפים־לשעה אלא טפחות למסד, בחינת השלמה וגולת־הכותרת. אכן, היתה זו שעת־רצון לדורנו "המתייחף", שהחזיר את גרושתו: הספר חזר אל האוהל והצריף (הבית בא רק אחר־כך). ולימים, כשבא הוברמאן וייסד את התזמורת הסימפונית הא"י, – הלא אך דבר שהזמן הבשילו היה זה, כשנתעוררו אותם "בטלנים", וגם הצליחו, לכונן את סניפה החשוב: הקונצרטים המיוחדים לפועלים.
וזוכר אני פגישות עמהם בוועדה הרפרטוארית של "אוהל" ובאותן חזרות־למבחן, שנערכו בפרוס כל הצגה במעמד אנשי־הוועדה המעטים, ובסיומן – מעין ביקורת פרוונטיבית, שכוונתה לדקדק בכל נטול ויתר שבדרך הבימוי והמישחק ובכל דגש, שמא הוא חזק־מדי או קל־מדי, – וכך, בהקפדה קולקטיבית על עילוי הרמה האמנותית, נסתייע הֶבְהֵקוֹ של הקו האידיאי. לא כולם היו אז מבעלי ההפרזה בתביעת ה"מאי־קא־משמע־לן" ויהי־מה, ובוויכוח על מקור־ותרגום נמצאו בתוכם גם שותפים למידה ממוזגת, שהיא מידתה של תרבות. לא פעם אחת בלבד שמעתי את חיים פרידמן דווקא חולק על חבריו בטענתם הכרונית: "מה זה נותן לנו?" ו"מה לנו ולגויים?" (את הנטייה לאוטארקיה רוחנית, ל"רק משלנו", לא חסרנו בארץ הזאת גם בימים ההם!). ופגישות בתערוכות, ומסיבות לכבוד ספר וסופר. וחלומות על להקה למחול עממי (אז באה גרטרוד קראוז לא"י). – חוליות־חוליות בשלשלת הידידות, שראשיתה באותה "מחתרת" תרבותית לרגלי הגלבוע.
והייפלא שלא באקראי, כשיחת־חולין מן השפה ולחוץ, אלא מתוך סמיכות־פרשיות מובנת מאד, נסתבבו הדברים, ובכל הפגישות הללו מגיעים היינו מעניין לעניין תמיד לאותו עניין יקר של חליפת זכרונות מני־אז, ימי ראשית "העמק", כשאנו, הבטלנים, "חולי הקוסמטיקה" חסוכי־המרפא, – המשתתפים בכל מאודה של הנפש עם צוהלי ההתפרקות מעולה של תורה למען עולה של עבודה, – נושאים בלבנו את הכמיהה והבטחון, שיום יבוא, והגאות הזאת, מחויבת החוצפה של חן האביב הראשון, תשוב אל גדותיה, ולתרבות־העמלים יוחזר מלוא משמעה והיקפה בזכות הזהות השלימה שבין מלאכת־העבודה ומלאכת־המחשבת. לימים, כשהחריפו המושגים, והכוונות נתבהרו, ניסחתי מהלך זה בשם: "תרבות מתקדמת". בימים ההם היתה הנוסחה רומאנטית יותר: – "מעגבניה עד סימפוניה".
(הרשימה התפרסמה לראשונה בכתב העת "אורלוגין" בעריכת שלונסקי, חוברת 10, מאי 1954, עמ' 399 – 401 ונכללה בתוך: ילקוט אשל, (1960), עמ' 228 – 229)