[1922]
הפזמון "לא אכפת", או כפי שרבים מכירים אותו על פי מלות הפתיחה שלו: "תה ואורז יש בסין", נכתב בשנת 1922 בעת ששלונסקי שהה ב"גדוד העבודה" בעין חרוד. בתקופה זו לא יכול היה לכתוב את שיריו הרציניים אלא בסתר, בלי שאף אחד מחבריו החלוצים ידע על כך. הסיבה לכתיבתו במסתרים הייתה שאנשי הגדוד העריכו רק מי שעבד עבודת כפיים ונהגו ללגלג על כל מי שנדף ממנו ריח של "אינטליגנטיות" וחשוד היה שהוא שואף להיות איש רוח במקום חלוץ עובד אדמה.
הפזמון הוא חדשני הן בצורתו והן בתוכנו. צורתו מבוססת על שיר העם הרוסי הנקרא "צ'סטושקה". בעברית תרגם שלונסקי את השם ל"פזמור" (צירוף של פזמון + מזמור). הצ'אסטושקה הוא שיר שכל אחד מבתיו מכיל 4 שורות והוא בדרך כלל הומוריסטי, עוקצני או עוסק בענייני היום יום. אין בו רצף של סיפור עלילתי וכל בית עומד בפני עצמו. סדר הבתים הוא מקרי וניתן להוסיף ולהחסיר בתים מבלי לפגוע בפזמון. יש בו הרבה שעשועי לשון וחידודים.
מבחינת תוכנו "לא אכפת" משקף את הווי החיים החלוצי של העלייה השלישית. החלוצים מוצגים על קשיי חייהם וסבלותיהם בפריזמה הומוריסטית וללא פאתוס. שלונסקי עיצב בפזמון קטעי סצנות מהווי החלוצים: תיאורים של מחלת הקדחת לסוגיה, חלוצים החוצבים סלעים וסוללים כבישים ובעיקר ביקש להעביר את התחושה שהרעב, העייפות והמחלות לא הצליחו לדכא את רוח הנעורים הנלהבת של החלוצים והם מבטלים בהבל פה את קשיי חייהם ושרים "מה אכפת, לא אכפת". אחדים מבתי השיר מוקדשים לצעירים, לצעירות ולאהבותיהם: הפגישות על הגורן, "ההצצה" אל בני המין השני, הקנטורים, ההקנטות ההדדיות וכד'. עם שיר זה יכלו להזדהות לא רק חלוצי התקופה, אלא גם צעירים, שהתחנכו בתנועות הנוער עשרות שנים לאחר מכן.
הפזמון נדפס לראשונה בכתובים, שנה א', גיל' ט', כ"ח תשרי תרפ"ז (6.10.26), אולם לא כונס בספריו. לפזמון זה שני לחנים: הלחן הידוע והמוכר בציבור יוחס בשירונים, לעתים קרובות, לורדינה שלונסקי, אולם לפי עדותה של ורדינה שלונסקי עצמה – הלחן הוא אוקראיני עממי ולא היא שחיברה אותו. לחן נוסף הותאם לפזמון הזה על־פי צ'אסטושקה רוסית שהייתה פופולרית בתקופת המהפכה הרוסית ונקראה בשם "יאבלוצ'קו" [תפוחון].
מיד לאחר שפורסם מעל דפי כתובים התקבל פזמור זה בהתלהבות. השיר הושר בהופעה של שחקנית התיאטרון העברי, מרים ברנשטיין־כהן, באמצע שנות העשרים בשיתוף הקהל, והיה לאטרקציה של ערב היחיד שלה.
מוטיב ה"לא אכפת" ותחושת "פריקת העול" שבפזמון מושפעים גם משיר־עם חב"די "פון כיסלאוויטש ביז ליובאוויטש" שהפזמון החוזר שלו הוא:
פון כיסלאוויטש ביז ליובאוויטש –
אוי, וואס הער איך אייך?
פון ליובאוויטש ביז כיסלאוויטש –
אוי, וואס דארף איך אייך?
אוי, וואס הער איך אייך?
פון ליובאוויטש ביז כיסלאוויטש –
אוי, וואס דארף איך אייך?
שתרגומו: מכיסלוביטש עד ליובאביטש – אוי, מה לי ולכם? מליובאביטש עד כיסלוביטש – אוי מה אני זקוק לכם?.
שירו של שלונסקי מושפע ככל הנראה גם מהשיר "מקוסטינה עד ראש פנה" שחיבר המשורר קדיש יהודה סילמן (תרע"ד, 1914). שירו של סילמן הושר על פי המנגינה היידית העממית לפזמון החב"די "פון חסלביץ [כיסלאוויטש] קין ליובביץ". במיוחד בולט הדמיון בין הפזמון החוזר בשירו של סילמן לבין זה של שלונסקי:
שירו של שלונסקי מושפע ככל הנראה גם מהשיר "מקוסטינה עד ראש פנה" שחיבר המשורר קדיש יהודה סילמן (תרע"ד, 1914). שירו של סילמן הושר על פי המנגינה היידית העממית לפזמון החב"די "פון חסלביץ [כיסלאוויטש] קין ליובביץ". במיוחד בולט הדמיון בין הפזמון החוזר בשירו של סילמן לבין זה של שלונסקי:
מִקּוּסְטִינָה אֶל רֹאשׁ פִּנָּה, וּמָה אִכְפַּת לִי?
מֵרֹאשׁ פִּנָּה אֶל קוּסְטִינָה, וּמַה נִּצְרָךְ לִי?...
מֵרֹאשׁ פִּנָּה אֶל קוּסְטִינָה, וּמַה נִּצְרָךְ לִי?...
שלונסקי לא היסס לצרף בפזמון רובדי לשון שונים: מוקדם ומאוחר, נמלץ ויומיומי: ה"מה אכפת לי" – נוסח לשון הדיבור היומיומי של החלוצים מופיע בצד ביטוי מקראי "בכפרים אלינה" שמקורו בשיר השירים (לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים), ויחד עם הביטוי הארמי בפזמון החוזר "מאי לי נפקא מינה" (בפזמון: למי נפקא מינה) – כלומר, מה יוצא מזה, מה ההבדל אם זה כך או כך.
בשנת 1932 הושר "לא אכפת" בתכנית כ"ה של תיאטרון "המטאטא", בנוסח שונה במקצת מזה שנדפס ב"כתובים". סמוך לזמן ההצגה, שיכתב שלונסקי את הפזמון ושינה בו שורות אחדות, כדי להתאימו לתקופה שבה הוצג, ראשית שנות השלושים. השורות ששונו הן אלה שבהן נזכר "גדוד־העבודה" במפורש. כך טושטש הקשר בין הפזמון לבין הווי החיים בראשית שנות העשרים ב"גדוד־העבודה". בכתב היד של נוסח תיאטרון "המטאטא" נוספו בסיום שלושה בתים שלא היו בנוסח "כתובים".
לֹא אִכְפַּת
תֵּה וְאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין,
אֶרֶץ הַנִּדַּחַת.
וּבְאַרְצֵנוּ יֵשׁ חַמְסִין
כָּל מִינֵי קַדַּחַת.
לֹא אִכְפַּת! לֹא אִכְפַּת!
בַּכְּפָרִים אָלִינָה!
יֵשׁ לִי פַּת, אֵין לִי פַּת, –
לְמִי נַפְקָא מִנָּהּ?
לִכְאֵב בֶּטֶן – שֶׁמֶן קִיק,
לְקַדַּחַת – חִינָה.1
בְּלִבִּי כְּאֵב עַתִּיק –
מַה תְּרוּפָה אָכִינָה.
לֹא אִכְפַּת...
כָּל הַיּוֹם כָּבַשְׁנוּ כְּבִישׁ
זֶה מְעַט לֹא נוֹחַ,
כִּי בָּעֶרֶב (עֵסֶק בִּישׁ!)
לְטַיֵּל אֵין כֹּחַ.
לֹא אִכְפַּת...
בַּמַּחֲנֶה אוֹמְרִים בְּסוֹד
כִּי נֵלֵךְ חָרָנָה.2
לוֹ יֵשׁ טְרוֹפִּיקָה וְעוֹד...
וְלִי – טְרַצְיָנָה.3
לֹא אִכְפַּת...
בַּמִּטְבָּח רוֹתֵחַ דּוּד,4
וּבְלִבִּי – דּוּדַיִם.
יֵשׁ בָּחוּר נָאֶה בַּגְּדוּד5
עִם יְפֵה עֵינַיִם.
לֹא אִכְפַּת...
1 חינה – הכוונה לתרופה "חינין", המשמשת מרפא למחלת המאלאריה. תרופה זו מכונה גם "קליפת חינה", משום שהיא מופקת מקליפת עץ, הגדל בדרום אמריקה.
2 לפי החלטת הקונגרס הציוני ה־12 נרכשו אדמות עמק יזרעאל ופלוגות מ"גדוד־העבודה" נשלחו לעמק להכשיר חלוצים לחקלאות. "אך רק מעטים מחברי הגדוד הלכו לעמק במחשבה, שזהו מקום התישבותם, שכאן ישבו כל ימי חייהם. חברי הגדוד ראו עצמם בבחינת צבא כובש, כחלוץ העובר לפני המחנה. הם חיכו אז בכיליון עינים לתוצאות המו"מ בין מרכז הגדוד ובין פיק"א (חברה להתישבות יהודית בא"י) בדבר עלייה לחורן, כיבוש המקום והתישבות גדולה שם. הדו"ח של משלחת הגדוד, שביקרה במקום, עורר תשומת לב מרובה ובכוון זה נעשו גם הכנות רציניות." בסופו של דבר לא הוגשם רעיון ההתיישבות בחורן. (ראה: גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, תרצ"ב, עמ' 104).
3 טרופקיה ("צמרמורת הפוכית") וטרצינה ("שלישנית") – הם סוגים של מחלת המאלאריה (ראה: המילון הרפואי של יוסף אבן אודם ויעקב רותם, 1967).
4 בשירון שירי העליה השלישית, בעריכת ש. קפלן, (תשכ"א) מופיע הבית בנוסח שונה:
בַּמִּטְבָּח בַּחוּרֳה,
בַּקּוֹמוּנָה שְׁתַּיִם,
יֵשׂ לָצֵאת לָעֲבוֹדָה,
אֵין לִי מִכְנָסַיִם.
בַּמִּטְבָּח בַּחוּרֳה,
בַּקּוֹמוּנָה שְׁתַּיִם,
יֵשׂ לָצֵאת לָעֲבוֹדָה,
אֵין לִי מִכְנָסַיִם.
5 בנוסח "המטאטא" נכתב: יש בחור אחד חמוד.
