מִסִּים

רַק בְּנִסִּים
יוּכְלוּ מִסִּים
לָחוּס מְעַט עַל הַכִּיסִים
בְּדֶרֶךְ־כְּלָל
אוֹהֵב מִמְשָׁל
אֶת הַכִּיסִים לָשִׂים לְאַל
כִּי זֶה דִּינָהּ
שֶׁל מְדִינָה –
מַסְמֵס בְּמַס אֶת נְתִינָהּ.

 
סִילְבָה נְסִיכַת הַצַּ'רְדַּשׁ

(כ"י 100־3:4)

גְּבִירוֹתַי.
גַּם הַמַּס הוּא כְּדַאי...
הוא כְּדַאי, לְמִצְעָר,
לְשָׂרֵי הָאוֹצָר.

אַךְ אִם מַס וְעוֹד מַס, –
אָז הַמַּס הוּא: חָמָס!
וְהָעֵסֶק נִמְאַס...
 
זֶה מוֹצֵא לוֹ מִסִּים כָּאֵלֶּה,
זֶה מוֹצֵא לוֹ עוֹד מַס וְעוֹד,
אָז כֻּלָנוּ כָּאן מְמַסְמְסִים מִמֵּילָא
מֵרֶגֶל עַד קָדְקֹד...

הוֹ הַמִסִּים הֵם
מַעֲמִיסִים הֵם
הֵם מַמְאִיסִים אֶת חַיֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם,
אַךְ הַפִּקֵּח
אָז מִתְקַפֵּחַ
מַר צוֹרֵחַ: הַצִּילוּנוּ מִיָּדָם!