שלונסקי לטייטלבוים 23 ביוני 1972

יקרה שלי יקרה

חוּ-אַ-לוּ,חוּ-אַ- לוּ, חוּ-אַ-לוּ!

מכתבך הגיע אלי זה עתה - ראשון, חם, מכתב אהבה – רק נשיקות יכולות להיות כל-כך חמות וטריות, כל-כך לגמרי "פָּנים-אל פָּנימיוּת", כל-כך חד-פעמיוֹת בהישנותן, וחשבתי לעצמי אולי לדחות את התשובה למחר? מפני שאם אשיב מייד, אני אצעק, אקרא בקול רם, ואת הרי יודעת, את כבר יודעת , חוּ-אָ-לו שלי, שצעקה איננה בטבעי, ושבדיבור בקול רם אני קטן יותר, טיפש יותר מאשר בדיבור בקול דממה דקה (בקול שקט ושותק). כנראה שהשתכרתי מלשמוע אותך, מלראות אותך, לחוש אותך דרך אותיות המכתב, דרך המגע החם של הכתב ושל מילותיך – אבל לעולם איני שיכור באמת, כמו פיכחות, כשהיין היחידי והחזק הנמצא במרתפי הוא חד-פעמיותה של אהבת אמת, שהיא נס, נס שהתחולל עבור שנינו. אני אומר לעצמי – אברי, קח את עצמך בידיים, כמו אז כשהמשורר גבר על הצייד, ושתוק – חכם, עצוב ובוטח. את הרי יודעת באיזו מידה, ועד איזה עומק אמרתי לך הכל, ללא דיבור. "לדבר" זה לעיתים קרובות להחריש אוזניים, זה תחליף לרגשות , - הרי לכן אנחנו כותבים שירים ולא מילים, ניגונים, אימאז'ים, הסוואות מוזיקליות של תשוקותינו המבוישות. מפני שכל מה שהוא יפה ואמתי הוא מבויש. מעולם לא חשתי את עצמי כל כך "האמלטי": לשתוק או לדבר, לדבר, לדבר? אני מתכוון "לדבר" במובן של "לומר" , לומר עד התהום. חוּ--לוּ אהובה ויקרה שלי. בעברית קיים ביטוי כזה: "כל עצמותי תאמרנה", לא רק הפה אומר בשם הדם והלב. ברגע של דבֵקות כל החושים, כל האיברים, "כל העצמות". אגב, בעברית קיים ביטוי נוסף "בכל רמ"ח", כלומר רמ"ח איברים – מפני שחכמי התלמוד חישבו ומצאו, כדרכם, שזהו מספרם המדויק של האיברים בגוף האדם. (רמ"ח זה 248) והכוונה היא בשלימות. וזאת היא הרי אהבת אמת: בכל העצמות ובכל האיברים, בכוליות מלאה. האם לא כאלה הם הדיאלוגים בין אבּרי וחו--לו?

את רואה יקירתי, צדקתי כשרציתי לדחות את תשובתי למחר- האם ראית אותי אי-פעם במצב של מי שאיננו מדבר כמו עכשיו? אבל מה אוכל לעשות? אני הרי מדבר, זה מדבר מעצמו! והאשֵמָה היא את, מכתב-הסמבטיון שלך, שחיכיתי לו בקוצר רוח שכזה, מבלי לחוש שבעצם חלף בינתיים עוד שבוע...הא, טיפשים שכמונו. אנחנו שוכחים שמי שמאוהב (או אולי מוטב להגיד שאוהב) אין לו שעון, יש לו לוח שנה, ושבוע ציפייה הוא כמו חצי נצח.

אפילו עכשיו, ממש בזה הרגע, בדיוק עצרתי ואמרתי לעצמי: אבּרי, קרע! , מדוע אתה צריך לכתוב "בגילופין". שתיינים מנוסים יודעים מהניסיון שהנוראה בשתיות היא השתייה על לב ריק, - זה הופך אותך ברגע אחד לשיכור כלוט: מייד רואים שרעבתי אליך רעב גדול – ומכתבך שיכר אותי ב"לוטיוּת". ביידיש שלום-עליכמית טובה אפשר לומר עלי כנראה: תראו תראו איך הוא מיילל! ואכן יכולתי לגמרי בקיצור ובפשטות לומר לך:חוּ--לוּ שלי, יקרה שלי, יחידה שלי, אני מתגעגע אליך חזק, חזק מאוד, ומיום ליום חזק יותר. אני אוהב אותך חזק, חזק מאוד, ומיום ליום חזק יותר – ומה יהיה הסוף?

יקרה, יקרה שלי, אני נושק אותך תמיד, חזק יותר. כתבי כתבי לעיתים קרובות והרבה. קשה עד היום (כבר שבוע!) לקום מוקדם ולדעת שהצלצול לא יגיע, וחדר הספרים שלנו יוָתר שומם, וכל הספסלים בבולוואר נורדאו מיותמים, יממה שלמה וכך גם מחר והרבה מחרים...אני בורח אליך דרך שירים. ואת יודעת? שיר אחד הוא על... קנאה... ועוד שיר – חזרה לעניין "המשורר והצייד", אבל באופן שונה, בצורה, בסמלים, ב"סיפור המעשה". ועוד אחד אודות חלום רע. ושיר אחד שיר אירוטי שיר-השירימי: מאוד ברור ומוסווה, ועוד. אני כותב ומוחק, כותב ומשחיז – וכמדומני שאלה יהיו שירים חזקים - שירים אודות חוּ--לוּ, כל הזמן רק אודותיה, אודותיך, אודות אבּרי. אני כבר רואה אותם נקראים, חוּ--לו, בגורדון 50. כן! עוד שיר - בלילה אני מחפש לבדי בשדרות נורדאו ...(נורדאו בולוואר) שהסבתי את שמו ל"שדרות האיילות"...אני רואה אותך כעת מקצה-האצבע ועד קצה-הראש. יקרה שלי, האם לא טעיתי כשלא קרעתי את המכתב והוא הולך אליך לנשקך בחוזקה, חזק חזק?

אבּרי שלך, אחד משני הילדים המשוגעים המאוהבים.

נ.ב. ה- 23 ביוני היה יום שישי ואני איבדתי שני ימים (מחר זה הרי שבת!) והמכתב יטוס אליך רק ביום ראשון – חבל!

יקרה, סלחי ליידיש המגומגמת וחסרת התקנה שלי. ובעיקר לכתב המקושקש (במיוחד לקראת סוף המכתב) האם יש בכך חידוש? הרי כבר שעה שלמה שאני מדבר ומדבר ומדבר יידיש! בכל זאת יכולתי להעתיק לנקי – אבל אינני רוצה לעשות כן: שיגיע אליך אותנטי! כפי שאני.

אברי.

מיידיש: רחל שליטא