חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

אמר שלונסקי: משורר החוזר על עצמו הוא משורר החוזר על עצמו, ואם הוא לא חוזר על עצמו - הריהו חוזר על אחרים


אנקדוטות נוספות...

על צלב הליריקה

(5 שנים למות אלכסנדר בלוק)

כתובים, שנה א, גיליון ו, י"ז באלול תרפ"ו, 27.8.1926

שלונסקי בחר לפתוח את פעילותו הפובליציסטית ב"כתובים" במאמר לזכרו של המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק (1880–1921), מגדולי המשוררים הסימבוליסטים הרוסים. בלוק אהד את המהפכה הרוסית בראשיתה, אולם כשנתיים לאחר שהתבסס השלטון הסובייטי גילה את פרצופו האכזר של המשטר וביקר את נגעיו. ביקורתו הכעיסה את הבולשביקים, ובלוק אף נאסר לזמן קצר. יחס השלטונות הסובייטיים לשירתו היה מורכב: מצד אחד התקבל בלוק כאחד המשוררים החשובים של ברית המועצות, ובו בזמן היו רבים מאנשי השלטון שביקרו אותו קשות. שלונסקי העריך את שירתו של בלוק, ומשנתו האידיאית והפואטית מושפעת ממנו.

עָוול מוסכם הוא באלף השישי ליצירה ובמאה הראשונה למהפכה: הליריקה הוכרזה ממזרת! הליריקה – אומר העוול המוסכם והמסוכן הזה – הוא סַבּוֹטַז' של הבורג ה"רוחני" הקטן במכונת-אנוש המפורזלת. זהו דוד נעים זמירות, אשר אימתו, אימת חלוקי אבניו הקטנות, על מצחו הנחושה של גולית.

בנוסח-השרד של המהפכנות הרשמית ניתנה לה פתקה צהובה: "בורגנות פעוטה". אז החל ה"לינץ'" של הביקורת הפרולטקולטית1 "שמטוה!".2 ואין לך פלסתר וכפיות תודה גדולה מזו – כי מי עוד נרדף על צוואר ע"י אגרוף הציביליזציה, כמו היא – האיילה השלוחה של רוח האדם, היא – המעוררת בהשבעות ובשם המפורש את רוח הפרא הקדמון הנרדם בנו, היא – הגילוי האלוהי-הברברי של צלם האדם.

אך הנה חֵטאה הפלילי של הליריקה – אשר אין לה מולדת, אשר צועניותה האלוהית מוכנה תמיד להסיע בסערה את יתדות האוהלים, ואין לדעת: איפה "תֶאֱהַל"? איה, ואם לאורך ימים, תפרוש יריעותיה? נשמה בלי פספורט היא הליריקה, נשמה עורכת גלות, כי הדרך היא הֶרָה – אל האלוהים.

א. בלוק היה הראשון (ואולי גם היחידי) בין משוררי רוסיה אשר ניחש באמת את המהפכה, אשר האזין להד קרחונים גולשים מהררי-עתיד, הרחק הרחק מזה – כי הוא חונן את החוש השישי, את השמיעה המוסיקלית האבסולוטית – את הדם הלירי.

בלוק ראה במהפכה את הליריקה הסטיכית, הליריקה המקובצת, ההופכת את הפיוט הקצוב של היחיד לסער. והוא לא נרתע מפני הדיסוננסה הנשמעת לאוזן ברון יחד מקהלות המונים. כי הוא ידע, שהליריקה האמיתית – זהו הביטוי של הגזע הַסְקִיתי החדש המסתער לבוא: הקרחונים קרבים אל מרגלות ההר. והוא "קיבל" את המהפכה.

האמנם התכחש בזה לעצמו, לליריקן שבו? והלא מי כמוהו ידע, כי האמנות אינה אלא "קול הסטיכיה ועוזה".3 מי כמוהו ידע, כי היא-היא מהותה היחידה, מהותה ומטרתה, ואידך – "בניין-מוסף הוא, פרי עמל ידיה הטרחניות והקדחתניות של הציביליזציה". על כן אמר: אל נערבב את הערוצים. מה יתעטף בטלית גוף מתכחש לאלוהים! המהפכה הוא הכוסף לשיווי משקל, להרמוניה שבין אדם לבוראו, בין אדם לחברו, בין האדם לטבע, בין אדם לעצמו ובשרו. והציביליזציה – פירוק חוט השדרה לחוליות. הַיַבֶּשֶת המפולגת לְאִיֵי-אִיִים.

מה, אפוא, יעשה האמן? מדוע יכלא את תהִלי-הדם בי"ג מנענעים של פסנתר, בכ"ב אותיות של אל"ף-בי"ת? לאמנות הרשמית אין רזוננסה [תהודה]. זוהי "המוסיקה הקטנה" של הדור.

הה, אתם המיטיבים התענג כל כך בנגן כינורות כְּאֵב בטהובנים-וגנרים עלי במה. – איכה תאטמו אוזניכם משמוע קול תזמורת הדם על במה אחרת – והיא תבל רבה? משמע, שרימיתם את האמן. משמע שהקציתם לו מלכות מן הבמה ועד עור התוף באוזן. הנה כי כן אתם שומעים את דבר ה'? אכן, לא אתם האוזניים. לא בידיכם הופקדה רוח המוסיקה. מאת הגורל והאלוהים הייתה זאת ליתן הפיקדון במקום נאמן יותר. ולא כשומרי הנס, אלא כבעלים-שלא-מדעת ישמרוה ההמונים ויישאוה מדור אל דור.

אז נולדו "הסקיתים"ו"שנים העשר".4

רבים נדו לו: הוא, ה"פָרש החיוור" – איכה בגד בַּ"גברת הנאוה"?5 איכה התכחש לשורש נשמתו? ולא הבינו, כי –

"”это все о том же"6 כי אחד הסולם אל האלוהים – ואין זולתו.

אז, בימים הטובים ההם, בטרם היות הפיוט לסער, עת רק אוזני-סגולה שמעו המון צלילים רבים בבטן האדמה, כמו יערכו המנגנים מיתריהם בטרם התקדש הנגינה, אז היו הם, הגיפיוסים והמרז'קובסקים.7 מתכנסים בסוד חכמים ומשוררים לדַבר, אחת לשבוע, על אלוהים – מין "פייף-או'קלוק" לרגלי הר סיני. הה, יש הרבה מלים נועזות, המון ניבים מעפילים ומאפילים! צריך רק לדעת לצרפם בצירופים – והם ידעו. כולם ידעו, עד אחד. רק א. בלוק לא ידע. הוא לא בא בקהלם: על אלוהים אפשר לשתוק – או לבכות במסתרים. או – אז נולדו ה"סקיתים" ו"שנים העשר":

...כּה בָעֹז תִצְעַד הָרֶגֶל...
כלֶב-מַמְזֵר – מאָחוֹר:
מִפָנִים – עִם אֹדֶם-דֶּגֶל,
תּוֹך סוּפָה נֶעְלָם כִּמְעָט
וּמִמָּוֶת לֹא יֵחַת,
בִּצְעָדָה רַכָּה, טוֹפֶפֶת
כִּבְמַחְרֹזֶת-כְּפוֹר מָכְסֶפֶת,
כְּלִיל-פְּרָחִים עַל רֹאש יַזְרִיחַ –
הוּא יֵשׁוּעַ הַמָשִׁיחַ.8

קלסתר פני ישו מבעד לעב-הזוועות. אלהים ב"שִינֶל" [מעיל, סגין], אפור דווקא. אכן, "המוסיקה אינה נפסדת לעולם".

אך יש והיא מסתלקת. "כל תנועה הורתה ולידתה ברוח המוסיקה. היא פועלת בכוח-כוחו, אך מקץ תקופה ידועה היא חדלה להיות קולטורה ונהפכת לציביליזציה".9 אז תשתרר איזו דומיה איומה, אנטי–מוסיקלית – כמו שם, בטרקלין המרז'קובסקים. זהו סילוק שכינה, אשר לפתע יתרוצץ האדם מחדר לחדר בביתו המַשמים וישווע: אבא! אמא! – – – עד אם יבין: עזובי הוא. לא יתום – עזובי.

– אני חֵרֵש. אינני שומע כלום. הנה אתם הומים פה ומהמים – ואני איני שומע דבר. צללים זעים סביב לי, צללים אילמים. – כך התאונן בשלהי ימיו.

האמנם נתבדה היעוד של האמנות? האמנם רמייה הייתה "מחרוזת הכפור"? ו"שרוק-רוח בלי הרף"10 – האמנם הִגלה את השכינה?

אכן, מה שעוללו שם, ב"פייף-או'קלוק" האלוהי, לאשר-לא-יבוטא – עוללו כאן לליריקה הסטיכית – למהפכה. אלו ואלו הוציאו מן הדת את... האלוהים.

אז הוכרזו גם ספריו ל"חיצוניים".11 האיילה השלוחה נרדפה שוב על צוואר. לא סלחו לליריקה את צועניותה האלוהית. דרשו פספורט מעם הרוח המתחולל בין דשא לכוכב, ומספינת ה"מוסיקה-הגדולה" של הדור תלשו את המפרשים צָבֵי-הסַעַר. וארובות עשן עם קומפס [מצפן] ניהלוה בערוצים אחרים, מקום שם כל תנועה "חדלה להיות קולטורה ונהפכת לציביליזציה".

ההשכים בוא – או אחר את המועד, הוא הליריקן בדור שאינו לירי?

טרוצקי12 מנחם, כי יש יום והלחם הלירי יעלה על שולחן כל אדם כלחם הארץ. אך לא עתה המועד. והוא? הוא חשב, כי בא מועד. על שולחנו, "כוסו של אליהו", והדלת פתוחה במפולש כבשעת "שפוך חמתך". עתה ראה את הכוס שתויה – ואליהו לא בא. הוא האמין יותר מדי במוסיקה.

מה יעשה, אפוא, האמן – וייעודו הגדול נעשק לפתע? המַיָקוֹבְסְקִים13 בחרו בדרך הקלה ביותר – ב"נתיב התענוגות". הם היו לשושבינים בשעה שהכלה הייעודה להם נכנסה לחופה זרה. בלוק הלך ב"נתיב העצבונות" – הוא חדל לכתוב. הוא לא וויתר על הכַּלָה שלו בגלגוליה השונים, למן "גברת הנאווה" דרך "הפֶלאית"14 (נייזנקומקה, neznakomka) אל ה"קטקה"15 אשר – בַּ"שנים העשר" – הוא נשאר ה"פרש החיוור" של ה"שכינתא בגלותא".

ואת הצלב הזה נשא בדומיה אל הגולגלתא שלו:

פּה נצלב – – –16

מקץ ארבע שנים נפגש שם עם יסנין:17 כאילו קורָא ברמה לכל הפילַטוסים18 של הליריקה אשר בכל אתר ואתר:

המוסיקה אינה נפסקת לעולם – היא רק מסתלקת.

1 פרולטקולט- תנועה שפעלה בברית המועצות בשנים 1917-1925 ומטרתה הייתה לספק את היסודות האידיאולוגיים לכינון תרבות פרולטרית.
2 על פי סיפור איזבל: "ויאמר: שמטוה וישמטוה ויז מדמה אל-הקיר ואל-הסוסים וירמסנה" ( מלכים ב, ט 339.
3 ציטטה זו והבאות אחריה הן מתוך מסתו של אלכסנדר בלוק "כשלון ההומניסמוס" (1919). שלונסקי עצמו תרגם מסה זו בהדים (כרך ג, חוברת א, תרפ"ד).
4 יצירתו של המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק "סקיתים" נכתבה בשנת 1918. שלונסקי תרגם את היצירה והדפיסה בכתב העת השומר הצעיר (שנה ט, גיליון 46, תש"א). התרגום הופיע גם בחוברת מיוחדת בהוצאת "דורון" באותה שנה.
הפואמה "שנים עשר" מאת אלכסנדר בלוק נכתבה בשנת 1918 בהשפעת המאורעות של מהפכת אוקטובר. שלונסקי תרגם את הפואמה מיד לאחר עלייתו ארצה.
5 "הגברת הנאווה" – שם קובץ שיריו הראשון של בלוק שראה אור בשנת 1904. גיבורת השירים היא דמות אישה אידיאלית בעלת איכויות סמליות-מסטיות. קובץ זה מאפיין את התקופה הראשונה בשירת בלוק, שהייתה חדורה השפעה מיסטית.
6 "הלא זה תמיד על אותו הדבר עצמו". שלונסקי הרבה להשתמש במשפט זה, שהיה בעיניו התמצית הפואטית והאידיאית של שירתו שלו. וראו למשל: אברהם שלונסקי, "משורר במלכות השישית", "הארץ", 27.12.1935. כונס בתוך "ילקוט אשל", 1960, עמ' 11–19.
7 הכוונה לזוג המשוררים הרוסיים הסימבוליסטיים זיניאדה ניקוליבנה גיפיוס (1869–1945) – משוררת, מספרת ומבקרת רוסית., ובעלה המשורר, המספר והמבקר הרוסי דמיטרי סרגייביץ מרז'קובסקי (1865–1941). ביתם של גיפיוס ומרז'קובסקי היה בית ועד לסופרים הרוסים הסימבוליסטים.
8 מובאה מתוך הפואמה "שנים עשר" בתרגומו של שלונסקי (לפי נוסח כתובים (שנה ג, גיליון לד, 25.3.1929). נוסח זה זהה לנוסח שנדפס בקובץ שירת רוסיה (שלונסקי וגולדברג, 1942) ושוֹנה מנוסח התרגום שמופיע בכל כתבי שלונסקי ("תרגומי שירה", ספרית פועלים, 1971, כרך א).
9 ציטטה נוספת מתוך מאמרו של בלוק "כישלון ההומניסמוס".
10 ציטטות מתוך הפואמה "שנים עשר" (ראו לעיל). הציטטות שלפנינו לקוחות, ככל הנראה, מתרגום מוקדם של שלונסקי לפואמה. בנוסח המאוחר של התרגום שהתפרסם בכתובים כשלוש שנים מאוחר יותר (25.3.1929) נכתב: "הסער יצליף על עיניים בלי הרף".
11 שלונסקי מתאר את יחסו העוין של הממסד הסובייטי ליצירת בלוק, ומשווה אותו ליחסה של היהדות לספרים החיצוניים, שלא הוכנסו על ידי חז"ל לתוך הקנון של כתבי הקודש ונגנזו.
12 טרוצקי – כינויו של ליב בן דוד ברונשטיין (1879–1940), מחשובי המנהיגים והתאורטיקנים הקומוניסטיים.
13 ולדימיר מיקובסקי (1894–1930) – משורר רוסי, אחד מראשי הזרם הפוטוריסטי בשירה הרוסית ומשוררה המובהק של מהפכת אוקטובר. בנוסח ילקוט אשל (ספרית פועלים, 1960) במקום "המיקובסקים בחרו" נכתב: "היו שבחרו".
14 "הפלאית" – נראה שהכוונה לשירו של בלוק "האלמונית" (1906).
15 קטקה – דמותה של האישה הזונה, קורבן המהפכה בפואמה "שנים עשר" של בלוק.
16 המשפט: "ואת הצלב הזה נשא בדומיה אל הגולגלתא שלו: פה נצלב – – – " הושמט בנוסח ילקוט אשל.
17 סרגיי יסנין (1895- 1925) משורר רוסי שהשפיע רבות על שלונסקי בראשית כתיבתו.
18 הכוונה לפונטיוס פילטוס, הנציב הרומי ביהודה, שהיה אחראי לצליבת ישו. כאן, בהשאלה, הכוונה לצולבי הליריקה.