חיפוש

אברהם שלונסקי יצא לאחר ההצגה הראשונה של התיאטרון הסאטירי "המטאטא"- -. נשאל: ומה דעתך?
השיב: אין המטאטא אלא מעט התה שנשתייר מן הקומקום (הכוונה לתיאטרון הסטירי "הקומקום")

אנקדוטות נוספות...

אסוף ידיך בעל הרפואות

 "דווי" – ספרו הראשון של אברהם שלונסקי

חגית הלפרין
התפרסם בתוך: גופי הקרוע מלבלב, על מחלה ורפואה: מאמרים וקטעי ספרות, בעריכת ד"ר יהושבע בנטוב, הוצאת כרמל, 2009, עמ' 159 – 165

בשנת 1923 (תרפ"ג) ניגש שלונסקי לפרוע את השטר שלו כמשורר, המבקש לרשת את מקומו של ביאליק, ולהיות ראש וראשון למשוררים המודרניסטים בספרות העברית המתחדשת בארץ ישראל. הוא החל לעבוד על שתי פואמות והשקיע בהן את מיטב כוחו היצירתי. עד לשנה זו פרסם שלונסקי משיריו החדשניים בכתבי עת אחדים. עתה ביקש שלונסקי לשטוח לפני הקורא משנה שירית- רעיונית סדורה, ולהוציא לאור ספר שירה ראשון בשם "דווי". הפואמות, שתכנן לכלול ב"דווי" נקראו "צרעת" ו"הברית האחרונה", והן נכתבו ברוח הזרם האקספרסיוניסטי. פואמות אלה אמורות היו להמחיש לקורא הארץ ישראלי את "החדש" שהביא באמתחתו. הספר הראשון נועד להיות מעין תנ"ך חדש של המאה העשרים, ספר הספרים של הספרות העברית החדשה. הקישורים בין שתי הפואמות לבין התנ"ך והברית החדשה נעשו בתפרים כמעט גסים. כותרתה של הפואמה, "הברית האחרונה", רמז על רצונו של שלונסקי לקבוע את מקומה כספר האולטימטיבי של דורו, שכמוהו כתנ"ך וכ"ברית החדשה" בדורם. רעיונותיו של שלונסקי הושמו בפואמה בפי דמותו של איוב, הקורא את מגילת הברית האחרונה. מגילה זו מתוארת בפואמה ככתובה על "ספר התורה השחור" ושמורה בארון הברית של "הספינה השחורה". כיוון שהמגילה היא למעשה התנ"ך החדש כתב אותה שלונסקי בסגנון מקראי, חילק אותה לפרקים ואף הוסיף לה את טעמי המקרא. שלונסקי גם "שיכתב" בפואמות אחדים מסיפורי התנ"ך: את סיפור בריאת העולם, סיפורו של קין, סיפור המבול, יונה הנביא, איוב ו"הברית החדשה". מחומרים אלה יצר תערובת מודרניסטית, אליגורית וחדשנית. במרכז מגילת "בראשית" החדשה עומד "הדווי" – מושג ששלונסקי מילא אותו תוכן ייחודי. הוא ראה ב"דווי" את התגלמותו של הכאב האנושי, המחלה האנושית האימננטית, שאין לה כל מרפא:

"בראשית היה הדווי והדווי היה את האלוהים ויברא אלוהים את האדם בצלם אלוהים דווי ברא אותו. ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה והתו השחור אשר לקין החל להימחות מני מצח, ויראו את החדוה כי טובה ואת הדווי ראו כי רע ומר הוא וינאצו את שם אלוהים. ויבא אלוהים מבול על הארץ ונח עשה את התבה הלבנה כי ככה ציווה אותו האלוהים למען יציל נפשו.

ויהי כאשר שכו המים ויינחם אלוהים על התבה הלבנה אשר ציווה לעשותה. ויתעצב אל לבו כי אמר למה ינוס אנוש מני מבול והוא הדווי הגדול. וימן אלוהים רוח סועה וינפץ התיבה הלבנה עד היותה שבבים קטנים. וירע אל נח רעה גדולה על אודות התבה ויחר לו וישאל נפשו למות וימת.

ויהי בחצות הלילה וירד אלוהים ויחטוב עצים שחורים מגן העדן אשר למכאובות ויעש ספינה גדולה ויקרא שמה דווי כי היא הפדות הגדולה.

ויצר אלוהים את איוב על הספינה ויאמר: הנה משחתיך לרב חובלים וחובלים אין עמך. כי הנה קטן האדם והוא חפץ את הישועה הקטנה ואת הפדות הגדולה לא יבין כי המה החיים עלי אדמות. ואתה צא והלכת בימים רחוקים וארצות רבות תעבור לעשות נפשות לספינתך. וקרב אליך איש נענה וידוע חולי ויבך רפא נא לי איש האלוהים. וענית ואמרת חלילה לך אתה הגדול. וקרב זב וצרוע וחינן קולו אספני מצרעתי איוב. וענית ואמרת חלילה לך כי אתה הקדוש.

ובאו חלכאים ומרודים ודלת העם וקראו הופע-נא, הושע נא. וענית ואמרת חלילה לכם כי אתם הנושעים. וקראת בעיניהם את דברי הבשורה השחורה הזאת והמה ילעגו וגם יבוזו לך. והמון רב ייקהל עליך לידות אבנים בך לרגמך. ואתה אל תערץ ולבך אל יפול כי לגואל שמתיך באדם ובידך הפדות הגדולה."

מיתוס בראשית נוסח שלונסקי מהופך לסיפור גן העדן האבוד של האנושות, שבו התהלך האדם ישר ותמים, שלם עם אלוהיו ועם עצמו לפני בריאת החטא והסבל האנושי. העולם, שמתאר שלונסקי, הוא עולם שבראשיתו נברא "הדווי", אותה מחלה ללא מרפא, אותו כאב קיומי-אנושי-נצחי שאין לרפאו. אולם שלונסקי משנה את הערכיות של הדווי ומיסוד שלילי הוא נהפך ליסוד חיובי. ניתן לתמצת את החידוש, שביקש שלונסקי להביא לאדם במאה העשרים, במשפט הקצר שאומר איוב, הגיבור המרכזי בפואמה "הברית האחרונה": "אסוף ידיך בעל הרפואות". בנוסח הראשון של "דווי" אומר איוב את הדברים לישו, המופיע כדמות בפואמה והוא מנסח אותם כך: "אסוף ידיך, ישו! / האותי לרפא אמרת?". בנוסח המאוחר שנתפרסם במהדורת "כל כתבי", 1970, כרך ראשון, הוחלפה דמותו של ישו בדמות אנונימית הנקראת "קול ראשון".

"הדווי" עוטף את העולם כולו ואין מקום פנוי ממנו, אולם לפי השקפתו של שלונסקי אין כלל צורך להביא לאדם מזור ותרופה, והוא פוסל כליל את הניסיונות לגאול את האדם ממחלתו הנצחית ומכאביו. בפואמות הוא מבקש להראות, כי האדם הפשוט, הקטן והעלוב לא הכיר בטובו של "הדווי". הוא חיפש לו תרופות לשעה ובכך היה חטאו. "הדווי" הוא אבן הבוחן לגדולת האדם. ועל כן אסור לאדם לחפש את השמחה הקטנוה והחדווה הרגעית. החיפוש אחרי מזור רגעי ממחלת ה"דווי" הוא שהביא את המבול על העולם. לפי שלונסקי דווקא "הדווי" הוא הפדות, הישועה, הצלתו של האדם. הכאב הגדול, לדעתו, הוא כוח המפרה את האדם, הוא כוח, המעורר את האנושות. אלא שהאדם בעליבותו חיפש לו ישועות קטנות: ממון, נוחות, חיי בורגנות שבעים ותפלים, שאין בהם מיסוד הגדולה – כפי שרואה אותה שלונסקי.

בפואמות של "דווי" באו לידי ביטוי השקפות היסוד של שלונסקי, שבהן החזיק כל ימיו. העיסוק במיתוסים וארכיטיפים התאים לפואטיקה שלו הדוגלת בהכללות וסמלים ומתרחקת מ"הקונקרטי", הכולל תיאורי זמן ומקום. הוא בחר בסמלים קיבוציים ואוניברסליים, שביקשו להקיף את האנושות כולה במאה העשרים.קין ואיוב מסמלים ביצירתו את האדם הסובל, ובמיוחד את המשורר המקולל הנושא את הכאב האנושי- קיומי. בשתי הפואמות של "דווי" באה לידי ביטוי גם השקפת העולם המחזורית שלו. שלונסקי האמין ב"קבוע" בתוך "המשתנה". האדם נע מתחנה לתחנה וכל חייו הם מסכת נדודים, וכך גם העולם נע מגלגול לגלגול. הפרט והאנושות כולה כמהים לגאולה נצחית שתביא מרפא, למשיח, לגואל. אך חיפושי הגאולה אחר גן עדן עלי אדמות לעולם לא יישאו פרי. המשיח, ברוח המסורת היהודית, לעולם לא יבוא. שלונסקי דורש מהאדם לוותר על החלומות המשיחיים שלו. לדעתו אין לאדם צורך בהם, משום שהגבורה האמיתית היא לשאת בגאווה ובכבוד את הסבל המתמשך, לשאת אותו באופן גברי ואמיץ ללא בכי ודמעות. הסבל הוא חלק מהווייתו של המשורר, המורם מעם, והוא מונח על ראשו, בכל כובד משקלו, ככתר. הכבוד ניתן לדמויות הסובלות כקין ואיוב, שהן הן מיצגות את האדם בכלל ואת אברהם שלונסקי המשורר בפרט.

במכתב שכתב למבקר צבי וויסלבסקי באותה תקופה, שבה החל להיכתב "דווי", תיאר שלונסקי את השקפת עולמו בזו הלשון: "כי יש מחלות שאין להן ריפוי אלא אונאה עצמית: משקים 'אקוא דיסטילטא' [ = מים מזוקקים] ואומרים: 'תרופה רדיקלית לשחפת' [ - - ] והבכיינות רעל. אין בכיינות צודקת" (ט"ז בכסלו תרפ"ג, גנזים 4845/3).

שתי הפואמות "צרעת" ו"הברית האחרונה" רצופות מלים, ביטויים ומצבים מכוערים, מעוררים גועל בנוסח השירה האקספרסיוניסטית הרוסית והיידית האוונגרדית בראשית המאה העשרים: בפואמות מופיעים הבשר ששוקץ בצרעת, נבלת סוס, צחנה, כלבלבים צרועים, התבל שכולה שחין מק וצואה, מוגלה, עטינים צומקים, גולגולת ערופה,ריאה שחופה, בהרת שפושה על גב תינוק, חוטמים רקובים, חוטטרות על גב ושאר מרעין בישין...

בפואמה "צרעת" תיאר שלונסקי חולי צרעת אחדים, אולם יותר משנתכוון לתאר את "מצבם הקליני", מטרתו הייתה לאפיין את המחלה כתופעה מהותית קוסמית. בצד החולים תיאר שלונסקי את הניסיונות להביא להם מרפא: בפואמה מופיע הכהן, המנסה לגאול את העולם מן הצרעת באמצעים שונים: על ידי היטהרות בנהר הגנגס הקדוש (פיתרון שמציעות דתות שונות), באמצעות עבודת האדמה (הפיתרון שהיציע הסופר הרוסי טולסטוי מצד אחד ו"דת העבודה" של א. ד. גורדון מצד שני). ניסיונות אלה נכשלים והאנושים מחפשת גאולה על ידי המהפכה התעשייתית נוסח העולם המודרני. נוח מנסה להציל את האנושות באמצעות התיבה הלבנה, אולם גם הוא נכשל. כל פתרונות הגאולה נכשלו והצרעת נותרה בעינה. אולם הכישלון הוא כישלון קולוסאלי, המגלה באופן פרדוכסאלי את גדולתה של האנושות. גדולתה טמונה בכך, שהאמיצים שבאנשים מוצאים בעצמם את הכוח להתמודד עם הוויית המחלה, הוויית הצרעת כמציאות קיומית. האנושות החולה והדוויה ממשיכה באומץ בדרך הייסורים. אין קיצורי דרך ואין אפשרות להיגאל בבת אחת ולתמיד. הקונוטציות השליליות, המקושרות לצער, הופכות לחיוביות, ושלונסקי, כאמור, דורש מן הקורא להניח בצד את השקפותיו על בריאות וחולי, טוב ורע וללכת בדרך החדשה שהוא מתווה, דרך שבה הערכים שונים הם: הבריאות היא חולי והחולי הוא בריאות.

במהלך הפואמה "צרעת" לא זו בלבד שהצרעת אינה נעלמת, אלא שהיא מתגברת. אולם המצורעים, שהיו מוקצים מחמת מיאוס, והורחקו מהחברה, זוקפים את גבם, נושאים את מחלתם בגאון וקוראים:

טוב! טוב!

משכמנו ומעלה גבהנו היום מכל –

אנחנו המצורעים!

גבהנו! –

וראשינו הקרחים – כהרי אררט על כתפיים עמסנו.

הכהן, שהוא הגואל החשוב מכולם, לא רק שאינו יכול להושיע אלא שבסוף הפואמה אף הוא הופך לצרוע וטובל עד צוואר בשלולית הצהובה. הבשורה שנושאת הפואמה נמסרת בסיום הפואמה בשתי מלים מפיו של העורב השחור המקרקר:

בצררעתכם חיו!

בצררעתכם חיו! - - -

תיאור מצבו של האדם וניסיונותיו להיגאל ממשיך גם בפואמה "הברית האחרונה". כאן מוצגת התמודדות בין איוב, קברניט הספינה השחורה, היא ספינת "הדווי", לבין משיחי שקר שונים, המנסים לגאול את העולם: משה, ישו ,אליהו והמשיח. גם פואמה זו חוזרת על התפיסה, שאין אפשרות לגאולה חד פעמית. איוב מציג את מגילת "הדווי", שהיא השליחות הנבואית האמיתית. מגילת "הדווי" היא הברית האחרונה והאמיתית בניגוד ל"ברית הישנה" ול"ברית החדשה". בניגוד לבריתות אלה, שמציגות לאדם גאולות שוא, מאמינה "הברית האחרונה" בכוח הסבל של האדם ומקדשת אותו. האדם אינו מודע לכוחו זה והוא מבקש לו את "הישועה הקטנה" במקום את "הפדות הגדולה", שמקורה בסבל. איוב הוא היחיד הנותן לאדם כבוד ומאמין "כי גדול האדם" ועל כן "ילך לסבלותיו ויאהבן, [ - -] כי היא הפדות!". בסיום היצירה בולע איוב את המגילה, ובמקום לגאול את האדם בגאולה המסורתית הוא משאיר את האדם עם מחלתו ועם "נגעיו הגדולים".

כמעט חמישה עשורים לאחר פרסום "דווי" הסביר שלונסקי, כי ב"דווי" ביקש להראות, שהתוגה האנושית איננה תאונה ואיננה תוצאה של קיפוח ועוול שעשה מישהו. אלא זה חולי וכאב שקיימים בכל יצור אנושי באשר הוא. האדם מחפש גאולה ממחלת "הצרעת" שהיא מטפורה לסבל האנושי, ולצער האנושי האין סופיים. "אני התכוונתי", הסביר שלונסקי ל"צער השייך לבריאת העולם". "המילה 'דווי' מביעה את המכאוב שלא הרפואה ולא החברה יכולות להעלות לו ארוכה" ו"זה יהיה גם כשתבוא מלכות שדי עלי אדמות, גם כשיהיה 'טוב', מה שקוראים 'טוב' מבחינה חברתית. התוגה הזאת כחוויה, כאיזו השראה, כאיזה רגע חיים" (ריאיון של שלונסקי עם הלית קתמור (ישורון), "מסיכה ומבעד למסיכה", "דבר", 'משא', 14.1.72).

שלונסקי הדגים את ההבדל בין המושג "כאב" – שניתן לרפאו למושג 'דווי' – כאב שלא ניתן לרפאו, באנקדוטה הבאה: הוא סיפר , כי לאחר פרסום ספרו "דווי" אמר לו ביאליק: "שלונסקי, מה עשית? עכשיו כל אדם שיהיה לו כאב שיניים יאמר: 'יש לי דווי בשיניים'"... ( אורטון , עיתון תלמידי בית הספר המקצועי –תיכון אורט חולון, סיו תשל"ב, מאי 1978 עמ' 5 – 6).

הפואמות של "דווי" יצאו מעטו של משורר צעיר, בן כ"ד שנים, בוטח בעצמו, בכוחו ובבשורה הספרותית שהוא מביא. אולם עוד בטרם יבשה הדיו, כבר היו סימנים לכך, כי התקבלותו של הספר תהיה פרובלמאטית. כתב היד של הספר הוגש לעורכי כתב העת "הדים", הסופרים אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שהכירו היטב את שלונסקי ואת שירתו. השניים עלעלו בספר, ולא קראו בו קריאה של ממש. "החצץ" המודרני הזה לא היה לפי רוחם. הם החליטו החלטה נחושה לפרסם את הספר, משום שנתנו אמון בשלונסקי כמשורר שמייצג את "החדש", אולם בשום אופן לא יכלו ליהנות מהפואמות המודרניסטיות. ליבם לא היה שלם עם "דווי", והם החליטו לפרסמו למרות שהספר לא דיבר אל ליבם כלל. הם הרגישו ששלונסקי מוכשר, חדש, אחר, דומיננטי. ייתכן שחשבו שאולי רק הם אינם אוהבים את הספר ואינם מבינים אותו משום שאינם שייכים לדור החדש, אולי,חשבו, יאהבו הצעירים, אנשי העלייה השלישית, את הספר, אולי הם יעריכו אותו. מתוך גדולת נפש ורחבות אופקים החליטו לתמוך בו בכל מחיר. גם לאחר שהספר יצא לאור לא מיהרו לקרוא בו. "את הספר טרם קראתי" כתב רבינוביץ באלול תרפ"ד. "הקיץ אינו זמן קריאה. יבוא הסתיו וראשית החורף. אקרא ואומר עליך מה שיש לאמר" (ארכיון שלונסקי 3:10-726).

היה זה אבסורד כמעט ש"דווי", הספר הראשון שיצא בהוצאת "הדים", היה ספר שברש ורבינוביץ לא התלהבו ממנו. בכל זאת, למרות הקשיים הכספיים הגדולים, הוציאו ברש ורבינוביץ את ספרו של שלונסקי, כשאת כריכת הספר עיצב הצייר ליטבינובסקי ברוח האקספרסיוניזם. הספר יצא בט' בתמוז תרפ"ד, בלא שרבינוביץ וברש ידעו, כיצד יכסו את ההוצאה הכספית הכרוכה בפרסומו.

במטרה לעזור להתקבלות הספר ולמכירתו נסע שלונסקי לחבריו מגדוד העבודה שבעמק יזרעאל, וקרא לפניהם קטעים. היה זה הקהל האוהד ביותר ששלונסקי יכול היה לצפות לו. חבריו לשעבר זכרו אותו בחיבה והיו גאים בהתקדמותו הספרותית. אולם הספר לא קנה לו אחיזה בליבם של חבורת החלוצים. יותר מאשר השפה הקשה והעשירה - הרתיעו אותם הרעיונות הגלומים בפואמות. הקטעים, שקרא בפניהם, היו רחוקים מליבם כרחוק מזרח ממערב. הם לא הבינו דבר. מה להם ולמחלת הצרעת? מה להם ולייסורי האנושות הדוויה? האם שכח שלונסקי, שהם יצרו חיים חדשים בעמק? הלא הם הם הגאולה. מה להם ולכאב הנצחי, לדווי, לדמויות הסובלות של איוב וקין? למה לא יכתוב המשורר עליהם, על "החדש" האמיתי, על "חיי הבראשית" בעמק? הרי בשר מבשרם הוא שלונסקי, מי שהיה חבר בגדוד העבודה!

"אני לא הבנתי מה זה 'דווי', סיפרה רחל פריבר, אשתו של הפסל אהרן פריבר, שהייתה באותן שנים חברה בגדוד העבודה. "אני חשבתי שזה 'דאוואי', ו'דאואי' ברוסית זה 'תן' במובן אגרסיבי. ולא הבנתי מה פתאום שלונסקי שהוא משורר גדול וחכם מדקלם את כל ה'דאואים' שלו" (שיחתי עם רחל פריבר בשנת 1987).

המרחק בין כתיבתו של שלונסקי לבין קהל הקוראים בארץ לא ניתן היה לגישור. מראשית כתיבתו לא קיבל שלונסקי את הצורך של הקהל הארץ ישראלי לקרוא יצירות, המתעדות באופן ישיר את החיים בארץ. הוא הסכים עם ברנר שכתיבה ב"ז'אנר הארץ ישראלי", כפי שביטא ברנר במאמרו "הז'אנר הארצי-ישראלי ואביזרייהו" ("הפועל הצעיר", שנה ד', גיל' 21, תרע"א, 1911) היא כתיבה עלובה, נמוכה, שסופר בעל שיעור קומה ירחק ממנה. שלונסקי דרש להתרחק מן החוויה, עד שחומריה "יצטננו" ויהיו ראויים לבוא בשיר ובסיפור, הוא רצה ספרות של "הוויה" ולא "הווי", כפי שנהג לכנות זאת. שלונסקי חזר מביקוריו בעמק מאוכזב מאד. אי היווצרות הקשר בין החלוצים, שהעריך את מפעלם החדשני בעמק, לבין פואמות "דווי", שבעיניו סימלו את "החדש" בספרות היה בבחינת סימן לבאות.

שלונסקי הרגיש, כי הקרקע נשמטת מתחת רגליו. הוא התחיל להבין, כי המאמץ הכביר שעשה, הפואמות שכתב והספר, שהוציא לאור, לא השיגו את מטרתם. עדיין לא היה בטוח בכך, עדיין לא נתפרסמה ביקורת על הספר, אולם יותר ויותר חש, כי הספר לא יזכה אותו בפרסום ובתהילה, שאליהם שאף בכל מאודו. הוא הבין שעליו לקחת פסק זמן, להתרחק מן הקהילייה הספרותית בארץ ישראל, וכך קיבל החלטה לנסוע לחו"ל. רוב חבריו, שאיתם עלה ארצה, נסעו לאירופה, זה בכה וזה בכה, והוא החליט ללכת בעקבותיהם. כשנתיים קודם, בזמן עלייתו ארצה בשנת 1922, אצה לו הדרך להגיע לארץ, ולהגשים את מטרתו להיות משורר חשוב בישראל. על כן לא נענה למשאלת לבה של אמו לעצור בדרך, להישאר באחת מבירות אירופה וללמוד לפני שהוא עולה לארץ ישראל. אולם עתה, משהרגיש איך חלומותיו מתפוגגים – הרעיון ללמוד בחו"ל החל לקרום עור וגידים. לא הלימודים משכו אותו אלא הצורך להתרחק, לעשות דבר מה אחר, ולא להתבזות ולראות כיצד ספרו מונח במחסני ההוצאה כאבן שאין לה הופכין. הוא החליט להשאיר את הטיפול בספרו לברש ורבינוביץ ולנסוע למלא מצברים, להחליף אוויר ואווירה ואולי גם ללמוד ולהתפתח. שבועות אחדים לאחר צאת הספר, באמצע אב תרפ"ד נסע שלונסקי לפריז.

חששותיו של שלונסקי התגשמו וכצפוי לא קיבלה הביקורת את הספר "דווי" בסבר פנים יפות. עובדה זו השפיעה עמוקות על דרכו הספרותית של המשורר בימים הבאים.

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין עמיתת מחקר (בדימוס) באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ספרות ישראלית. ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש החוג לספרות של מכללת סמינר הקיבוצים.
כתבה את הביוגרפיות של המשוררים: אברהם שלונסקי ("המאסטרו") ואלכסנדר פן ("צבע החיים").