חיפוש

המבואות לשירים במדור זה מבוססים על הספר "מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי" מאת חגית הלפרין בהשתתפות גליה שגיב, ספרית פועלים ומכון כץ, 1997.

על נערה שרצתה להגיש לו פרח "פה רך ברצון אקבל ממך!"
אבל התכוונתי בחית, ניסתה הנערה להסביר, "את החטא אני לוקח על עצמי" השיב שלונסקי.....

אנקדוטות נוספות...

פזמורים

בארכיון שלונסקי נמצאו טיוטות אחדות הכוללות פזמונים, בעיקר מסוג הצ'אסטושקות. חלק מן הבתים מופיעים בכתבי־היד, בכל פעם בסדר שונה ובהרכבים מגוונים. תופעה זאת נובעת מאופייה של הצ'אסטושקה, שבה כל בית עומד לעצמו וניתן להוסיף בתים, להחסירם או לשנות את סדרם.
בכתבי־היד אין תאריך, ואף לא ידוע לאיזו מטרה יועדו: האם לשעשוע בלבד או כדי להציגם בתיאטראות הסאטירים. אפשר לשער את תאריך הכתיבה של חלק מטיוטות הפזמורים בעיקר על־פי תוכנם. הפזמור "הנני רבת החן – –" (כ"י 592־3:1), למשל, נוגע במפורש לתקופת "פולמוס המשמרות", הפולמוס בין סופרי כתב־העת כתובים לבין סופרי כתב־העת מאזנים. זמן חיבור הפזמור הוא אפוא בין השנים 1929־1933.
הפזמור "רדיו. היטלר מבלי הרף – –" מזכיר אירועים פוליטיים מתקופת מלחמת העולם השנייה ובעיקר את מפלותיהם של הגרמנים בחזית הרוסית בשנים 1941-1942.
רבים מן הפזמורים, שנמצאו בטיוטות, דומים לאלו שנכתבו לתיאטרון "כל הרוחות" ובעיקר לפזמור "אצבע משולשת". הנושאים החביבים על שלונסקי בפזמורים שלפנינו הם אותם נושאים של פזמוני "הבימה הקלה": הווי ארץ־ישראל, המצב הפוליטי הפנימי והעולמי, ספרות ותרבות וכן עניינים שבינו לבינה. הכול מעוצב, כמובן, ברוח הומוריסטית.
שלונסקי מתאר את שתיית הגזוז, את החמסין הארצישראלי, את התימנים והאשכנזים. הוא מזכיר אירועים מחיי היישוב כעלייה הבלתי־לגאלית, מנהיגים ארצישראליים כדוד בן־גוריון ושליטים ידועים לשמצה, מתקופת מלחמת העולם השנייה כסטאלין והיטלר.
מתחום התרבות והספרות בארץ הוא מזכיר את הסופרים ביאליק, שמעונוביץ (שמעוני), שטיינמן, ואת השחקנים חנה רובינא ואהרן מסקין.


 

כ"י 592־3:1

הִנְנִי רַבַּת הַחֵן
אֵין שְׁנִיָּה כָּמוֹנִי
אִם לֹא בְּיַאלִיק יִתְחַתֵּן –
יִתְחַתֵּן שִׁמְעוֹנִי.

יֵשׁ מָגֵן לִי וְשִׁרְיוֹן
וּלְרֹאשִׁי יֵשׁ כֶּתֶר
אִם יִמְאַס בִּי בֶּן־גּוּרְיוֹן
אָז אֵלֵךְ לְבֶ'תֶר. <תנועת בית"ר

רַק אוֹתִי אֶהֱבִי־נָא
וְאֶהְיֶה לָךְ קֶעסְט־קִינְד <חתן האוכל "ימים" בבית חותנו
אִם תִּמְאַס בִּי רוֹבִינָא
אָז אֵלֵךְ לְמֶסְקִין.

שְׁטַיינְמַן נוֹרְמַן נָא קִרְבוּ
הַטוּ לִי אָזְנַיִם
אִם הַ"כְּתוּבִים" יְסָרְבוּ
אֶפֶן לְ"מֹאזְנַיִם".
 

כ"י 188־3:1

שֶׁמֶשׁ קַיִץ בַּשָּׁמַיִם
וּפְרָחִים יְפֵי־עֵינַיִם
תַּיִשׁ נָח בְּעֵין־חֲרוֹד.
זֶה נֶחְמָד מְאֹד־מְאֹד.

כ"י 334־3:1

אֵין בֵּיצָה בְּלִי תַרְנְגוֹל
בְּלִי גָּמָל – דַבֶּשֶׁת.
סוֹף שֻׁלְחָן אִם הוּא עָגֹל –
אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת

כ"י 163־3:1

אַךְ פִּתְאוֹם בְּלֵב נִפְעָם
בַּיְתָה הֲבֵאתִיהוּ
וְהֵבַנְתִּי: הַשָּׂפָם
בִּלְתִּי מִפְלַגְתִּי הוּא.

כ"י 331־3:1

בְּכָל בַּיִת פֹּה חֲנוּת
אוֹ סֻכָּה גָּזוֹזִית
הוּא כִּבְּדַנִי בְּגָזוֹז
וְאָמַר לִי פְּרוֹזִיט! <לחיים!

כ"י 180־3:1

אִם אֵינְךָ רוֹצֶה לִשְׁמוֹעַ
יֵשׁ תְּרוּפָה מֵאֵין כָּמוֹהָ
שִׂים בְּתוֹךְ הָאֹזֶן מוֹךְ
עַל הַמּוֹךְ אֶפְשָׁר לִסְמוֹךְ.

כ"י 165־3:1

לַבַּרְבּוּר יֵשׁ בַּרְבּוּרָה
לָאַוָּז אַוֶּזֶת
לַבָּחוּר יֵשׁ בַּחוּרָה
וְהִיא מִתְמַזְמֶזֶת.

כ"י 173־3:1

עֵץ עָמַד בְּרֹאשׁ הָהָר,
וְהָעֵץ – תַּפּוּחַ
הַבָּחוּר אָהַב אוֹתָהּ,
אַךְ הוּא נֹאד נָפוּחַ.

בְּאַרְמוֹן לָגוּר לֹא רַע
טוֹב לָטוּס בְּאוֹטוֹ
אַךְ לִהְיוֹת עִם בַּחוּרָה
גַּם עַל הַחוֹלוֹת טוֹב.

כ"י 177־3:1

אִם מִכָּל בְּנוֹת הַיַּבֶּשֶׁת
לֹא נִשְׁאַר לְךָ בַּלֵּב
אֶלָּא אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת –
אַל תִּבְכֶּה, אַל תֵּעָלֵב!

מְחֵה יָגוֹן וּשְׁכַח הַכֹּסֶף
וְצַפְצֵף עַל בְּנוֹת־שָׂטָן
שְׁמַע מַה שֶׁאָמַר פִילוֹסוֹף
בְּאָתוּנָה, בְּיָוָן.

"כָּל הַבַּחוּרוֹת הֵן שְׁמַאטֶעס,
וְהַבַּחוּרִים טִפְּשִׁים!" –
כֹּה אָמַר זָקֵן סוֹקְרָטֶס
הֶחָכָם בָּאֲנָשִׁים.

טוּב־לֵב כְּקֹרַח
כְּגָמָל־לְאֹרֶךְ
כְּפַר הוֹלַנְדִּי לְשֹׁמֶן
וְרַךּ כַּדֹּמֶן
זֶה חֲתָנֵךְ שֶׁיִּזְדַּמֵּן
אַל תְּסָרְבִי וְאִמְרִי: אָמֵן!
 

כ"י 55־3:1

רַדְיוֹ. הִיטְלֶר מִבְּלִי הֶרֶף
מְנַהֵם כִּבְגַן־חַיּוֹת.
כָּל בָּחוּר נוֹהֵג בָּעֶרֶב
לְדַבֵּר אֵלַי שְׁטֻיּוֹת. 

לִסְמוֹלֶנְסְק בְּרַעַם־זַעַם
כְּבָר הִגִּיעוּ הָרוּסִים
לְדַבֵּר בְּלִי־סוֹף אֵין טַעַם:
בּוֹא נַתְחִיל בְּמַעֲשִׂים.

בַּחוּרִי יְפֵה־עֵינַיִם
אַךְ יֶשְׁנָהּ בּוֹ קְצָת תְּמִימוּת
אִם אוֹמַר לוֹ "בְּלִי יָדַיִם" –
הוּא חוֹשֵׁב זֹאת בִּרְצִינוּת. 

מִן הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר
הַמְּחִירִים – מַמָּשׁ שְׂרֵפָה
הַנְּשִׁיקוֹת הַיּוֹם בְּיֹקֶר
אֵין נוֹתְנִים בַּהֲקָפָה.

אֵיךְ זֶה לֹא כֻּסֵּיתָ אֹדֶם
תּתַּמֵּם מַמָּש מַלְאָךְ!
"אַחַר־כָּךְ" הָיָה כְּבָר קֹדֶם
וְלֹא פַּעַם אַחַר־כָּךְ...

אַהֲבָה אֵינָה רַכֶּבֶת,
אַל תָּרוּצוּ, בַּחוּרִים
כִּי אֲנִי דַּוְקָא אוֹהֶבֶת
אַהֲבָה לְשִׁעוּרִים.

כְּבָר שָׁמַעְתִּי, כְּבָר נוֹדַע לִי,
אֶת מֹחִי אַל תְּבַלְבֵּל!
נֶגֶד כָּל בִּלְתִּי־לֶגָלִי
יֵשׁ שׁוֹטְרִים, תּוֹדָה לָאֵל!

וְאַתָּה וַדַּאי בָּטוּחַ
כִּי שַׂמְתַּנִי בִּמְבוּכָה?!
לֶךְ־לְךָ, אוֹהֵב נָפוּחַ,
גַּם אֲנִי אֵלֵךְ... אִתְּךָ!

שְׁאֵלָה זוֹ אֵין בָּה טַעַם:
דַּע לְךָ בָּחוּר מִסְכֵּן.
אִם אִשָּׁה תֹּאמַר: "אַף פַּעַם!"
בְּלִבָּה תַּחְשׁוֹב לָה: "כֵּן!"

אֵין בְּרֵירָה עוֹד! נִתְחַתֵּנָה
וְנִפְעַל עַל־פִּי תָּכְנִית:
וְשָׁנָה־שָׁנָה נִתֵּנָה
עוֹד חַיָּל לִבְנוֹת־הַבְּרִית.

כָּל חֲמוֹר הוּא קְצָת קְשֵׁה־עֹרֶף,
הִיטְלֶר הִתְעַקֵּשׁ: מוֹסְקְבָה!
אַךְ לְפֶתַע בָּא הַחֹרֶף,
וְעָמְדָה הַמֶּרְכָּבָה.

וְעַכְשָׁיו בָּרוּר: יִקְרֶה מֶה
אִם יִרְחַק וְאִם יִקְרַב:
הוּא יִזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת קְרֶמֶל
כַּחֲמוֹר אֶת שְׁתֵּי אָזְנָיו!

כ"י 614־3:1

בשולי הפזמור רשם שלונסקי ברוסית: "לפי הפזמון 'הרי סיביר גם היא ארץ רוסיה'". הערתו זו של שלונסקי מדגישה שוב את הפרובלמטיקה של קביעת הגבול בין "מקור" לבין "תרגום" או "עיבוד", שהרי ללא הערה זו היה השיר נראה כחרוזי צ'אסטושקה, המבטאים את ההווי הארץ־ישראלי.
אזכור מחנה המעצר בלטרון, מחנה שבו נעצרו אחדים מראשי היישוב בארץ לאחר "השבת השחורה" (29.6.1946), יכול לעזור בקביעת זמן חיבורה של הצ'אסטושקה – המחצית השנייה של שנת 1946נָא, אַל בִּי, פִּקְּחִים, תַּתְרוּ־נָא:

אַל תַּגִּידָה... שֶׁמָּא תִּכָּשֵׁל...
אִם מָחָר יַגְלוּנִי הַלַּטְרוּנָה?
גַּם לַטְרוּן הִיא אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל!