חיפוש

אַפסוּס

סוס עלוב וכחוש

חידודי לשון נוספים...

איך לשתות שמפניה בלי להיחנק?

בין משה שמיר לאברהם שלונסקי

חגית הלפרין
התפרסם ב: הארץ, תרבות וספרות, כ"ט באלול תשפ"א, 6.9.2021.
* קטעים מהפרק על משה שמיר, מתוך הספר "הבריחה מן הארמון המכושף, שלונסקי וסופרי דור תש"ח" שראה אור בהוצאת צבעונים ומרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב.

משה שמיר (1921- 2004) היה בין הסופרים הראשונים, בני דור תש"ח, שהחלו את כתיבתם בחסותו של המשורר אברהם שלונסקי, והוא גם היה הסופר הראשון שערער על סמכותו. המרד של שמיר בשלונסקי נולד במפגש שהתקיים בין חניכי תנועת "השומר הצעיר" לבין שלונסקי בשנת 1938. במפגש זה ביקר שמיר בן השבע-עשרה את שירו של שלונסקי "בֹּקֶר בעירי". בשיר זה הופיע תיאור ראשו המופשל של כַּנָר, המנגן את הצָ'קוֹנה של יוהן סבסטיאן בך. שמיר, שבאותן שנים ניגן בכינור, טען כי שלונסקי טעה, וכי יש לתאר את הכנר כשהוא מרכין את ראשו כדי להתרכז ביצירה ולא מפשיל אותו. "או שאני אידיוט ואינני מבין או ש..." התריס כלפי שלונסקי. שלונסקי ענה לו: "אני חושב שהחבר הצעיר נתן לנו את הברירה, ואני בוחר את הברירה שלא אני הוא האידיוט..."

כבר באותן שנים נחשב שמיר דמות מרכזית בקרב בני הדור הצעיר. משנת 1939 ערך את כתב העת על החומה – ביטאונה של תנועת "השומר הצעיר", ואף היה חבר בהנהגה הראשית של "השומר הצעיר". בעל החומה פרסם שירים, סיפורים ורשימות, אולם כדי לקבל הכרה בחוגים רחבים יותר היה עליו לפרסם גם בבמות אחרות, ועל כן פנה לעזרתו של שלונסקי. לפגישה עם שלונסקי בשנת 1943 בקפה "קרלטון" הביא שמיר שלושה שירים ואת הסיפור "רומבה, הרימי רגל". הסיפור היה נועז, לפי קנה המידה של אותם ימים, ובמרכזו עמדה דמות של זונה. אולם שלונסקי לא נרתע מהסיפור הפרובוקטיבי ובחר לפרסם בשבועון השומר הצעיר (24.3.1943) דווקא אותו ולא את השירים. העובדה ששלונסקי לא שבע נחת מהשירים ופרסם רק את הסיפור השפיעה עמוקות על דרכו הספרותית של שמיר. לימים אמר: "אולי משום כך אני מספר ולא משורר".

סיפוריו הראשונים של שמיר עוררו סערה בקיבוץ משמר העמק, שבו היה חבר באותה תקופה. הסיפור השלישי שפרסם שלונסקי, "בועז" (משמר, 10.9.1943), נתקל בביקורת נוקבת. גם הסיפור "העיניים" שהתפרסם כמה חודשים מאוחר יותר (משמר, 3.3.1944), עורר ביקורת קשה משום ששמיר הצביע בו על נקודות תורפה כואבות במערכת השוויון שבקיבוץ. "על פי רוב היו ממסמרים אותי אל הקיר", סיפר לימים. לקיבוץ היה קשה לעכל את העובדה שהוא משקף בסיפוריו הריאליסטים את הצללים שבחיי הקיבוץ, ושמיר חש כמי שנתון לביקורת מתמדת "כאילו עומדים העדה – הקיבוץ, הגדוד – ומציצה מעל כתפם".

אולם הביקורות הקשות, שכללו גם את מנהיגי "השומר הצעיר", יעקב חזן ומאיר יערי, לא הרתיעו את שלונסקי. הוא היה אדם רחב אופקים ולא התכוון למנוע בגללן את פרסום יצירותיו של שמיר. הסיפור "שלג על המוחרקה", התפרסם במשמר, 19.5.1944, ולא עוד אלא ששלונסקי הקצה לו עמוד שלם במוסף הספרותי של העיתון . משה שמיר היה מאושר. הוא חש שהרגע הגדול הגיע: "היה זה כאילו שם שלונסקי כתר על ראשי".

לאחר פרסום סיפורו הראשון כתב שמיר (ביום 19.5.1943) לשלמה טנאי: "ליקוי הוא בי מאז ומתמיד שעד שאני נתפס למשורר עוברים עלי חבלי –לידה. רק לאחר זמן רב הוא כובשני. כך קרה לי עם שלונסקי – שעתה אני מעריכו ביותר."

אולם שמיר רצה להיות אוטוריטה לבני דורו בדומה לזו של שלונסקי. באפריל 1943 החל לצאת לאור ילקוט הרעים, כתב העת של סופרי דור תש"ח. שמיר לא השתתף בחוברת הראשונה אך לקראת פרסום החוברת השנייה, שעמדה לראות אור באוגוסט 1945, הצטרף שמיר לבני חבורת "ילקוט הרעים". הוא רצה להשתתף בבמה שבה הצעירים אדונים לעצמם ויכולים לפרסם כל מה שייראה להם. עם זאת ביקשו בני החבורה סיוע מאנשי הוצאת "ספרית פועלים" דוד הנגבי ואברהם שלונסקי כדי שיוכלו להוציא את כתב העת לאור.

ילקוט הרעים לא היה כתב עת לוחמני בדומה לכתובים שנלחם ללא לאות בביאליק וסופרי דורו. אולם עצם העובדה שהצעירים מבקשים לעצמם במה מיוחדת לא נשאה חן בעיני הנגבי ושלונסקי. דוד הנגבי התרשם ממשה שמיר ופרש עליו את חסותו, אך לא היה מוכן לתמוך בכתב העת של הסופרים הצעירים.

בשנת 1945 כתב שמיר מכתב גלוי לשלונסקי שבו ביקר את הדף לספרות שערך שלונסקי. הוא ציטט מדבריו וראה בו את האב שבגד. שמיר טען ששלונסקי דרש בתקופת כתובים לכתוב "ספרות מעמקים", שמעזה לומר הכול ולסכן הכול – ואילו עתה הוא כותב ספרות שבגדה בייעודה זה. הוא לא יצא במפורש נגד שירת שלונסקי אך טען כי בדף לספרות שערך שלונסקי יש ביטוי נרחב לחגיגות של יובלות של הסופרים, ולפרקי שירה "שאינם יוצאים מתחום החביבות", ולא לספרות עמוקה. לדבריו הבמות הספרותיות הסתאבו כולן ו"הסיפורת העברית יושבת בבתי קפה, לוגמת 'למון סקוואוש', מלהגת – או בורחת לבית תפילה, שוקעת בבוץ חמים של עילפון דתי, או מגישה שטרות לגוביינא: 'שיר הבגידה', 'שיר החייל' ."

ממש כשם ששלונסקי טען שביאליק ובני דורו מחפשים חיי נוחות קלים במקום לפנות לדרכים חדשות וקשות, כך כתב עכשיו שמיר על שלונסקי: "קלים ונוחים הם חייה של ספרות קטנטנה. חזקה עליהם על בני דורה שמיד יסמכו עליה את ידיהם. היא חונפת ובוחרת לה את הדרכים הקצרות – וממהרת לדקלם את המבוקש ממנה. במהרה תזכה ללטיפות [...] היוצרים הגדולים של השירה העברית המודרנית כמעט שאינם משתתפים בו".

את המאבק בין דורו שלו לבין דורו של שלונסקי, שהוא עצמו הוביל, סיכם שמיר במבוא שלו לספר ילקוט הרעים (1992). שמיר טען כי הצעירים קיבלו משלונסקי ומנהיגי "השומר הצעיר" מצד אחד "פרס" ומצד שני "קנס": "הפרס" היה עידוד, השתתפות בעריכה של על החומה והדפסת יצירותיהם, ואילו "הקנס" היה קשיחותם של עקרונות אידיאולוגיים והצורך להיאבק על הדרך העצמאית.

בחוברת הרביעית של ילקוט הרעים (31.5.1946), המשיך שמיר במתקפה שלו על דור האבות. הוא פרסם את הסיפור הפָּרודי "מפתחות אבודים" שבה לגלג על שלונסקי, שאותו כינה "המאסטרו", ועל הווי בתי הקפה של הבוהמה התל אביבית. שמו הקודם של הסיפור היה "קפה לוּלְיָן", כפי שניתן לראות בכתב היד בארכיונו במרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב. בכותרת זו היה יותר מקורטוב של זלזול ברמיזה ללוליינותו הלשונית של שלונסקי. אמנם יש בפרודיה כמה משפטים המבטאים את הערכתו של שמיר לדמותו של "המאסטרו" אולם ביטויי הגְנוּת, הבוז וחוסר ההערכה עולים על השבחים. בנוסח הראשון כתב שמיר על שלונסקי: "הנה ישב בפנים הארי שבחבורה, זה שנהוג לומר עליו שהוא משורר גדול. בחבורה הוא משחק שח. מבעד לחלון הרחב נראתה החוצה רק חולצת הפסים המשובצת שלו ומתוכה יותר קפריזית מן החולצה עצמה – גולגולת מהודרת של אמן." בנוסח הסופי הוא מיתן את דבריו וכתב: "זה היה הארי שבחבורה, המשורר הגדול שבחבורה, היה זה המאסטרו בכבודו ובעצמו – והקיבוצניק אשר זה עתה נפל בריב=דברים עם הפאשיסט [...] הביט בו בהערצה: הה זה, אפוא, המאסטרו בכבודו ובעצמו."

לאחר צאת החוברת הרביעית של ילקוט הרעים החליטו בני החבורה להתכנס בקיבוץ משמר העמק ולחשוב על עתידו של כתב-העת. לדברי המשורר שלמה טנאי בני החבורה לא הרגישו צורך לספר לשלונסקי או להסתיר ממנו את דבר הפגישה, משום "שהם כבר לא הרגישו צורך באישור", אולם הסופר יגאל מוסינזון חש שלא בנוח שהפגישה מתקיימת בלא ידיעתו של שלונסקי. לימים הגדיר אותו טנאי כ"סוס טרויאני", שדיווח לשלונסקי על הפגישה. שלונסקי מיהר לשלוח באמצעות מוסינזון מכתב (מיום 14.12.1946) ל"חבורת הרעים" ובו ציין כי הם הכוחות החדשים הצומחים בספרות והוא שמח שבזכותם יש לה עתיד והמשכיות. למרות ששלונסקי טען כי אין לו שום כוונה לבוא אליהם ב"מוסר-אב ועצת-מבין" המכתב מגלה את רצונו להיחשב כפטרונה של קבוצת הסופרים הצעירים.

הידוק הקשר בין בני החבורה בעקבות הכנס לא עזר למציאת מקורות כספיים ולארבע חוברות ילקוט הרעים לא היה המשך. בספטמבר 1947, ניסו סופרי "ילקוט הרעים" להוציא לאור כתב- עת חדש בעל שם שונה: דף חדש, לספרות, אמנות ובקורת בעריכת חיים גליקשטיין, שלמה טנאי ומשה שמיר. דף חדש אמור היה להיות ירחון, אולם בפועל הופיעה רק חוברת אחת והוא נשאר בגדר קוריוז. המחסור במשאבים כספיים ובעיקר מלחמת העצמאות שפרצה, קטעו את הופעתו. אך לפי עדותו של המבקר א"ב יפה גם לשלונסקי היה חלק בסגירתו. הוא העדיף שהצעירים יפרסמו את יצירותיהם בכתב העת עתים שהחל לצאת לאור בעריכתו שלו.

בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 ביסס שמיר את מעמדו וניהל את מאבקיו בשלונסקי גם באמצעות יחסי הקרבה המיוחדים שיצר עם דוד הנגבי. חלוקת הסמכויות בין שלונסקי להנגבי הייתה מקור סכסוך מתמיד. כמנכ"ל ההוצאה רצה הנגבי להתערב בהחלטותיו של שלונסקי, ואילו שלונסקי הרגיש שהנגבי מנסה לדחוק אותו ממעמדו ולהפוך אותו לעובד מן השורה של "ספרית פועלים". הנגבי חשב כי שלונסקי אינו מתרגם מספר מספיק של יצירות יחסית למשכורת שההוצאה משלמת לו באופן קבוע. שלונסקי טען שאין מעריכים בהוצאה את תרגומיו, אין נותנים להם פרסום הולם ואין משלמים תמורתם שכר הוגן. "איני רואה את כל העבודה שלי ב'ספרית פועלים' כמשהו ארעי, מקרי או אינטרסנטי", כתב, "איני מסוגל בכלל להיות דייר-משנה בענייני מפעל ספרותי, ואף לא סְפֶּץ, מומחה שהוזמן לעבודה טכנית". לאחר הצטרפותו של משה שמיר לעבודה ב"ספרית פועלים" גייס אותו הנגבי שיעזור לו לזרז את שלונסקי לטובת פרסום התרגומים בהקדם. ביום 15.12.1949 כתב שמיר לשלונסקי מכתב בלשון רשמית-משפטית: "לכבוד החבר אברהם שלונסקי, הואיל ובטיפולך נמצאים הספרים: 'קולא ברוניון' מאת רומן רולן, 'היינה' מאת פרלמן וה'מרידיאן' מאת וירה אימבר אשר עומדים להופיע בחודש פברואר, ו'פרשת בלק' מאת עגנון אשר עומד להופיע בחודש מרץ, נבקשך להמציא לנו בהקדם כל חומר המצוי תחת ידך שיש בו משום אינפורמציה ותעמולה של הספרים הללו. הכוונה היא לתולדות חיי המחבר, תמונתו, אילוסטרציות נודעות לספרים אלו, דברי ביקורת של אישים נודעים, רשימת הערה עליו, עובדות ומאורעות הקשורים בו וכן הלאה. כן נודה לך אם תפנה אותנו למקורות בהם אפשר למצוא חומר על הספרים כנ"ל." שמיר, שרק לפני כארבע שנים היה מאושר ששלונסקי הכתיר אותו כסופר של ממש, הירשה לעצמו להתייחס עכשיו לשלונסקי, לא כאל "מאסטרו" אלא כאל "מומחה שהוזמן לעבודה טכנית", כפי שהגדיר זאת שלונסקי.

כשכתב העת אורלוגין בעריכת שלונסקי החל לצאת לאור, בדצמבר 1950, סירב משה שמיר להפצרותיו לתרום לו מפרי יצירתו. ביום 20.3.1951, לפני צאת החוברת השנייה של אורלוגין, כתב לשלונסקי: "חבר מאד יקר ונכבד, לצערי לא אוכל לתת מחלקי לקובצי אורלוגין היוצאים בעריכתך – כל עוד לא ייעשה בירור מקיף ויסודי על אפיים, דרכם ותפקידיהם וכל עוד לא יקבלו צביון אשר רק בתחומיו אמצא לי מקום." אך הסיבה העיקרית שבשלה נמנע שמיר ממשלוח יצירותיו לכרכים הראשונים של אורלוגין הייתה כעסו על מאמרו של עזריאל אוכמני "לחשבונה של ספרותינו" שהתפרסם בחוברת הראשונה של אורלוגין. במאמר זה ביקר אוכמני קשות אחדים מסופרי דור תש"ח. בין השאר יצא בביקורת חריפה על ספרו של שמיר תחת השמש וכתב כי הרומן בשלימותו הוא "ספר רע" ה"מורכב חלקים שונים, בלתי שווים".

שמיר חשב ששלונסקי היה אמור למנוע את פרסומה של ביקורת זו. ביומנו כתב: "חוץ מזה נוטר אני טענות חמורות נגד העורך שהוא כמין מושל בכיפה בממלכת האורלוגין. לבד שפתח אורלוגין א' בהתקפה רבתי על 'תחת השמש' – עזריאל אוכמני – הריהו משרה עלי את ההרגשה כי אין הוא מודה אלא במי שמצטמצם בד' אמות של פטרונותו שלו. ואין לי צורך בפטרונותו. נמאס לי להיות במשפחה אצל מישהו, נמאס להיות מקורב, ולו גם מקורב שמן החביבים על 'הרבי'. יש לי ב"ה [בעזרת השם] בית משלי".

לאחר מות סטלין, התקיפו הסופרים הצעירים, שהתפכחו מהערצת ברית המועצות, את שלונסקי וכעסו עליו ועל מנהיגי "השומר הצעיר". הם ראו את עצמם כמי שהולכו שולל והוטעו להאמין בצדקת דרכה של ברית המועצות. בשנים אלה אחדים מהם, "ובראשם משה שמיר, ממש מררו את חייו של שלונסקי".

בשנת 1953 כינס שלונסקי לראשונה את שיריו ובקולנוע "מוגרבי" ערכה הוצאת "ספרית פועלים" מסיבה לכבוד אירוע זה. שמיר סירב להשתתף במסיבה זו לכבוד שלונסקי למרות הלחצים שהפעילו עליו אנשי "ספריית פועלים". הוא טען כי "ערכו של שלונסקי כמשורר הוא קטן מאד" וכי הוא "פורמליסט פאר-אקסלאנס" שעסק כל ימיו "בצעצועי-נוסח" ואין לו "מגע כלשהו עם החיים, עם העולם שמחוצה לו. [...] שיריו מתחילים תמיד, במין סדר מופתי, במילה. שום שיר משיריו לא נגרם על ידי פקיחת -עיניים פתאומית, על-ידי אותה הארה שהאדם שבמשורר זוכה לה לפתע ורואה אל מרחקי הדברים. כל שיריו נגרמו על ידי 'המצאה'".

ביוני 1955 יזמה "ספריית פועלים" פרס הקרוי על שמו של שלונסקי. שמיר לא הסתיר את כעסו ואולי גם את קנאתו, והודה כי ניסה למנוע את ייסוד הפרס. ביומנו כתב כי "הדבר ממש גועלי", וכי אין טעם להעמיד את שלונסקי במרכז משום ש"אין הוא מסוגל לעשות ממרכזיותו שום דבר, לבד מאשר לשמוח בה". הוא חזר על דבריו כי אינו מחשיבו כמשורר וכי "שני כרכיו הם קש וגבבא ברובם".

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, לא שינה שמיר את טעמו. בשנים אלה ניתן למצוא במאמריו על שלונסקי ובמכתבים פרטיים התייחסויות מלאות תודה, כבוד, הפגנת רגש כלפי שלונסקי ואף הכאה על חטא ההתייחסות כלפיו שגרמה לשלונסקי צער רב, בצד עלבונות וחזרה על אמירות קשות נגדו.

לאחר שהוציא שלונסקי את כל כתביו בעשרה כרכים כתב שמיר הערכה מקיפה לשירת שלונסקי, שמתוכה ניכר עד כמה הוא בקי בה. אולם בשנת 1972, כחצי שנה לפני מותו של שלונסקי, חזר שמיר ותקף אותו בחריפות רבה. הוא כתב מאמר פוגעני שכותרתו הייתה "איך לשתות שמפניה בלי להיחנק?" ובו האשים את שלונסקי בכך שבהיותו בפריז בכנס משוררים, נענה לבקשת השגריר הרוסי ונפגש עמו, אך במקום לנצל את הפגישה כדי לדבר איתו על יהודי רוסיה שאינם מורשים לעלות ארצה, דיבר איתו על תרגום שירתו שלו לרוסית. "מה היה קורה, אילו פגם שלונסקי בספירות האצילות של שיחותיו הרוחניות עם נציג הקרמלין והיה אומר לרגע מילה יהודית אמיתית ונחוצה? היו לוקחים ממנו את הבקבוק? היו מרחיקים את כבד האווז?", כתב שמיר.

שלונסקי הוזמן לשגריר הרוסי כדי לדבר על אפשרות תרגום כתביו לרוסית. לדברי יונתן שלונסקי, בן אחיו, האשים שמיר את שלונסקי על לא עוול בכפו. שלונסקי נפגש עם השגריר הרוסי באישור שגריר ישראל בפריז אשר בן-נתן ושוחח עמו גם על שחרור אסירי ציון. אולם הוא לא רצה לספר לעיתונאים על תוכן שיחותיו, שנשמר בסוד, ועל כן לשאלתם "מה עשית עם השגריר הרוסי?" ענה בהומור: "שתינו וודקה". התחכמות זו עלתה לו בהתקפתו העזה של שמיר, וגרמה לו צער רב. אך שלונסקי בחר לשתוק ולא להגיב על ההאשמות נגדו.

בשנת 1987 כאשר כינס שמיר את מאמרו זה בספרו עניין אישי עם שלושים וחמישה משוררים יצא נגדו המשורר והעיתונאי משה דור בחריפות. הוא טען שכל הפוסל במומו פוסל: "שמיר של ראשית שנות השבעים דן את שלונסקי ברותחין", כתב דור, "אך הואיל ויש בתוכנו גם בעלי זיכרון היסטורי, לא ייתכן שלא נהרהר אחר ההגינות המפוקפקת שבהתקפה זו [...]. משה שמיר, שהפרק הסובייטי בעברו איננו מקור של התרוממות הנפש בשבילו, הוא האחרון שרשאי לידות אבן בשלונסקי: והרי הוא שמיר, יצא בחרי אף, מוועידת אגודת הסופרים העברים, בשלהי 1951, כשהועלה שם גורלם המר של סופרי יידיש בברית המועצות של סטלין – הוא ולא אחר, בראותו באותה העלאה פרובוקציה אנטי סובייטית!"

מותו של שלונסקי בשנת 1973 טלטל את משה שמיר. במכתבו לשמעון הלקין (מיום 21.5.1973) מורגש צערו של שמיר והתדהמה שמותו של שלונסקי גרם לו: "ובינתיים הובלנו אתמול את המאסטרו למנוחת-עולמים. לאחר כל השנים הללו, וההתרחקות מרצון ושלא מרצון, ושינוי הטעם ואפילו ההתנגשויות 'החזיתיות' פעם בפעם – לא שיערתי עד כמה שלונסקי משורש וקבוע בתוך הווייתי פנימה. עודני הלום תדהמה, והחיים אינם מה שהיו אתמול, והעולם נשתנה."

מקורות

ארכיוני אברהם שלונסקי ומשה שמיר, מרכז קיפ, לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל-אביב.
ארכיון יד-יערי, גבעת חביבה.
עזריאל אוכמני, "לחשבונה של ספרותנו", אורלוגין, א', עמ' 26 – 33. כונס בספרו: לעבר האדם, ספרית פועלים, 1953, עמ' 299- 317.
נורית גוברין, "ילקוט הרעים – מציאות של המשך ומיתוס של התחלה", ספר ישראל לוין, כרך ב', אוניברסיטת תל-אביב, 1995, עמ' 21 – 52 כונס בספרה קריאת הדורות, ספרות עברית במעגליה, גוונים, 2002, כרך ב', עמ' 100- 131.
משה דור, "כתיבה על שירה בסימן אהבה, עיון אישי עם 35 משוררים", מעריב, 10.4.1987.
אבנר הולצמן, "לעבר האדם או מעבר לספרות: אוכמני, שמיר והוויכוח על ריאליזם סוציאליסטי בספרות העברית", אהבות ציון, כרמל, 2006, עמ' 346 – 359.
שלמה טנאי, שיחתנו מיום 26.7.1999.
א. ב. יפה, שיחותינו בתאריכים 5.12.2000; 1.10.2003; 20.11.2003.
דנה כוגן, שיחתנו מאוגוסט 2000.
עלי מוהר, "רומנים זה עניין קשה" - שיחה עם משה שמיר, דבר השבוע, 2.3.1973.
ראובן קריץ, הסיפורת של דור המאבק לעצמאות, פורה, 1978.
יונתן שלונסקי, שיחתנו מיום 16.9.2003.
משה שמיר, "איך לשתות שמפניה בלי להיחנק", מעריב, 8.10.1972. כונס בספרו עניין אישי, עם 35 משוררים, עם עובד, 1987, עמ' 87 – 91.
משה שמיר, הבעד והנגד , עם בני דורי, סופרים – סופרים – סוגיות בספרות העברית בת ימינו, דביר 1989, עמ' 34 – 38.
משה שמיר, שיחתנו מיום 27.11.2003.
משה שמיר, "1950 -1951: פרקי יומן", בתוך: ממרכזים למרכז, ספר נורית גוברין, בעריכת אבנר הולצמן, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, 2005.
ספר ילקוט הרעים, בעריכת שלמה טנאי ומשה שמיר, מוסד ביאליק, 1992.
פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין עמיתת מחקר (בדימוס) באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ספרות ישראלית. ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש החוג לספרות של מכללת סמינר הקיבוצים.
כתבה את הביוגרפיות של המשוררים: אברהם שלונסקי ("המאסטרו") ואלכסנדר פן ("צבע החיים").