חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

הספר "לא תרצח" הוא פרסום מחודש של חוברת בשם זה מאת המשורר אברהם שלונסקי, שהופיעה בשנת 1933,
ומשקפת את עמדתו האנטי-מלחמתית בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. עריכה ודברי מבוא מאת חגית הלפרין, הוצאת בלימה.

אל תאמר הֶאָח בטרם תִצְלַח

מקבילה של שלונסקי לפתגם המקראי: "אל יתהלל חוגר כמפתח"

חידודי לשון נוספים...

עבודתנו התרבותית

מחיינו, עיתון "גדוד עבודה ע"ש יוסף טרומפלדור", יוצא לאור בעין-חרוד. גיליון כה, י"ד באדר תרפ"ב, חתום: פלוני

 

אברהם שלונסקי הצטרף ל"גדוד העבודה" בעין חרוד בשנת 1922, חודשים ספורים לאחר עלייתו ארצה, ושימש בו כמורה לעברית. שיעורי העברית התקיימו בערבים לאחר יום עבודה מפרך בחקלאות ובסלילת כבישים.
לפי האתוס של העלייה השלישית הוצבה עבודת הפועל ועובד האדמה בפסגת ההיררכיה החברתית, ואילו איש הרוח נפל מהם בחשיבותו. שלונסקי חש, אפוא, על בשרו את הקונפליקט של משורר ב"גדוד העבודה". הוא כתב שירים בסתר, "בסודי סודות", מחשש פן יתפסוהו בקלקלתו ויכנו אותו בשמות הגנאי "אינטליגנט" או "תרבותניק". "בימים ההם, ימי הבראשית ביזרעאל, הייתי מן ה'תרבותניקים'", כתב שלונסקי בזיכרונותיו בתארו את עצמו כ"יצור כלאיים" – "חצי פועל, חצי מורה" (שלונסקי, "מעגבניה עד סימפוניה", 1954; בתוך ילקוט אשל).
ברשימות "לעבודתנו התרבותית" ו"לעבודתנו התרבותית בעין חרוד" ביקש שלונסקי להדגיש את חשיבותו של החינוך למבוגרים ולילדים ב"גדוד העבודה", ובתוך כך להעלות את הסטטוס החברתי של המורה ואיש התרבות.

1.

פינה נידחת וטפלה ככל דבר שבתרבות אצלנו – שיעורי ערב. אין שַׂם אל לבו את מצבו של מוסד חשוב זה: אם בקו השלום הוא או לקוי, ואם לקוי, – למצוא ארוכה לשפרו. ולפיכך אין איש יודע כי שעורי הערב שלנו עדיין במצב "היולי" הם. ומכל שכן, שאין איש יודע את סיבות הדבר. החומר האנושי – נוזל עדיין: הללו נוספים והללו נגרעים – ואלה ואלה מעכבים בעד התקדמותם של הקבועים ועומדים. את אי קביעותם של המתלמדים יש לתלות בהרבה סיבות.

מקצתן – צדדיות-ארעיות ורובן – כלליות, מחויבות המציאות, המסובבות על ידי התנאים המיוחדים ללומד-פועל בכלל, ששעתו הפנויה קצרה ואינה מספיקה לו למלאות את כל צרכיו האישיים והציבוריים (שיעורי הגנה ועוד) ולומד-פועל ארצי-ישראלי שאי-ההתאמה בין התפתחותו הרוחנית ובין ידיעתו את השפה כל כך גדולים עד שהוא צריך להדיר עצמו מהנאת כל הצרכים הרוחניים ולחזור אל בית-רבן, אל ספסל דרדקים.

קביעות והתמדה מלבר ומלגו (כלומר: בחומר האנושי ובהתקדמותו), עלולה להיות בייחוד בכיתת המתחילים שידיעותיהם או ביתר דיוק: אי ידיעותיהם, של מתלמדיה דומות זו לזו. מה שאין כן בכיתות האמצעיות, כיתות הביניים, שההבדלים וההדרגות בידיעותיהם של הנלווים עליה כל כך מסובכים עד שכמעט מן הנמנע הוא להביאם לידי "מכנה משותף" והשיעור חדל להיות "מעניין" בשווה לכל נפש.

ולפי כך יש לשמוע מפני בני כיתה זו טענות ודרישות שונות זו מזו – הללו תובעים ממשיות יבשה, רק הקראות, רק דקדוק: אני הלכתי, אתה הלכת, הוא הלך... וכנגדם דורשים הללו לחלוחית: תנ"ך הבה לנו, ספרות, כי בהשתלמות אנו רוצים, במזון רוחני בשפה העברית. ואתה לך ותפוש את החבל בשני קצותיו. להתגבר על קושי זה ולספק לכל אחד את צרכיו אפשר רק על ידי מיון יותר מדויק ומכוון, כלומר על ידי ריבוי הכיתות וסידורים לא רק על יסוד שיתוף הידיעות הממשיות אלא גם, ובעיקר, בהתאם לשיתוף הצרכים. לפני שבועיים התחיל הדבר להתגשם: המתלמדים נחלקו לד' כיתות, מן המתחילים לגמרי עד המשתלמים שידיעותיהם בשפה מספיקים להם לשבור את צורכיהם הרוחניים בשפה העברית. ואולם נסיעתו של הח' י. שויגר1 הפסיקה את העבודה בראשיתה והמצב חזר ליושנו.

2.

ולהוסיף על הקשיים הללו קפצה עלינו בהיסח הדעת בזמן האחרון שאלה לא פחות סבוכה מן הצד הרוחני שבדבר ולא פחות קשה מצדו המעשי. הלא היא שאלת חינוך ילדים. כי הן לא בארעי ולא "במשהו מעין" את השאלה הזו נפתור.

איני רוצה להפליג ולהפריז בתבונת חינוך חדש בהתאם גמור לעולם החדש שאנו יוצרים, ואיני תופס את הדבר אלא במיעוטו. – עלינו ליצור, לפחות, את הסביבה השכיחה, את צורת חייהם של תינוקות דבית רבן, – עבודה הטעונה השתלמות מוסרית ופדגוגית והתמסרות של יום עבודה וגם יותר מזה.

3.

קיצורו של הדבר: כל אותם הקשיים, שבאו בעטיים של התנאים שפורשו לעיל, ששעות ערב לפועלים נתונים בהם, והשאלה החדשה, רבת האחריות והתוצאות, שעמדה על פרק, שאותנו מוכיחים למדי עד כמה מן ההכרח שאיננו סובל דיחוי זמן כל שהוא – היא הדרישה המעשית: להמציא מיד (מתוך הגדוד או מחוצה לו) גננת מומחה (לא "מדופלמת" במשמעותו הקזיונית [המתפלפלת] של שם תואר זה) אשר תכשר לקבל על עצמה את חינוך הילדים בכל רוחבו ועומקו של מושג זה, ולפחות, עוד מורה אחד, כדי לספק בשיעורי ערב את צורכיהם המרובים והשונים של חברינו.

1 יצחק דמיאל (שויגר, 1892–1972) – סופר ומחנך, מפעילי "אחדות העבודה". שויגר היה מורה לעברית ב"גדוד העבודה" עוד לפני הצטרפותו של שלונסקי לגדוד.
2 בתחילת הרשימה ובהמשכה פירט שלונסקי את מספר הספרים שבספרייה וציין את התפלגותם לשפות עברית, יידיש, רוסית וגרמנית. פירוט זה לא נכלל כאן.
3 "המקראה", במשמעות "חדר קריאה", הוא ככל הנראה חידוש לשון של שלונסקי.
4 ארמית (גיטין יג) – עבד בהפקרות נוח לו, במשמעות: העבד מופקר מטבעו ובז לחוק ולמוסר.