נחפשה דרכנו

מחיינו, כ"ד בסיוון תרפ"ב, חתום: א. ש.

רשימה זו נכתבה ערב עזיבתו של שלונסקי את "גדוד העבודה" לתל-אביב, באייר תרפ"ב (מאי 1922), לאחר ששהה בו קרוב לארבעה חודשים, והיא מתעדת את אכזבתו מחייו חסרי הסיפוק הרוחני בגדוד. הרשימה נדפסה כחודש לאחר עזיבתו של שלונסקי את הגדוד, אולם יש לשער שעורכי "מחיינו" לא ראו כל מניעה לפרסם את הדברים, משום ששלונסקי הציג את עזיבתו כזמנית, וביקורתו התקבלה כביקורת של חבר מן השורה. שלונסקי תיאר את שהייתו בתל אביב כשהייה של ארעי, ובמכתבו לידידו דאז, המשורר יצחק למדן, מראשית אייר תרפ"ב ("גנזים", 11588/1) כתב, כי הוא מתכוון לחזור לעין חרוד "אחר כך", ולא עוד אלא שבחזרתו הוא יגשים את עצמו כחלוץ ויחזור "לא בתור מורה, כי אם לעבוד". בדיעבד מתברר כי הייתה זו עזיבה לצמיתות.

  

משבר פנימי עובר כעת על הגדוד. זאת היא כמדומני הרגשה כללית של החברים בעלי ההכרה, בכל פלוגות הגדוד, וחובתנו היא לחפש, לחקור לסיבות המשבר ולמצוא את הדרכים לבער אחריהן אם אנו רוצים בקיום בריא והתפתחות נורמלית של גדוד העבודה. אופטימיות מושבעת "קזיונית"1 רק תכסה את הפצע בקוּר דק והמוגלה תוסיף להתפתח ולהצטבר מבפנים עד אשר יתפקע הקרום, ואז נשקפת סכנה לכל הגוף, לקיומו של גדוד העבודה.

בין יתר הטענות הרגילות והידועות לכולנו בדבר אי הסדר, חוסר הסדר, והאשמים בהם נשמעת בזמן האחרון יותר ויותר נעימה חדשה בשיחות חברים רבים שנאמנותם לגדוד אינה מוטלת בספק. והיא – אי סיפוק בחיי הגדוד. ואין זה עניין של נקרנים, החיים על מצבי רוח ומהלכים בגדולות, אלא הרגשה כמעט כללית של חברים עובדים הרוצים בחיי עבודה ושואפים לצורת חיים חדשה. לכאורה הרי לא נתהוו שום שינויים בצורת חיינו, אך לכל מי שמתבונן בתשומת לב לנעשה במחננו צריך להיות ברור, כי אי סיפוק זה שהוא לכאורה הופעה חדשה בחיינו, אינו אלא תוצאה טבעית מסִדרי המקום מיסודם ומראשיתם, שלא הספיקה עד הזמן האחרון לבוא לידי גילוי מפני קוצר הזמן של חיינו החדשים ומפני עצם חדישות דרכנו, דרך הקומונה הפרימיטיבית בעבודה ובסיפוק כל צרכי החיים המביאה את היחיד לידי אפטיה גמורה מפני חוסר עניינים, צרכי חיים יום-יומיים ויותר מקיפים – מוכרחת להביא לידי מועקה נפשית ואי שביעות רצון, שרוב חברינו נתון בהם בהכרה או שלא בהכרה, והיא גם הגורמת בהרבה לכל אותו אי הסדר וחוסר הסדר, היוצרים אטמוספירה של אי עניין וחוסר התעניינות. ולא יועילו כאן שום דברי מוסר והוכחות כי כל אחד צריך, מוכרח ומחויב להתעניין בעבודה ובכל מהלך חיינו – החלשת האימפולס הכללי של חיי הפרט בתוך אותו הסבך של מקריות, בתוך אטמוספירה של אדישות, חוסר בסיס ותליה באוויר, שהפרט נתון בה היא המביאה גם לידי החלשת ההתעניינות בעבודה ובכל חיי הכלל. ושאלת סיפוק הפרט, היחיד, איננה אצלנו שאלה של פרפורים בלתי רגילים ודאגות פרטיות פיסיולוגיות של אינדיבידואליסטים חולניים, אלא שאלה של חיים וצרכי חיים בריאים, חיים בלתי תלושים, שהפרט לא ירגיש בהם לחץ ומועקה חומרית ורוחנית בצד הכלל, חיים שהיחיד ירגיש בהם בסיס תחת רגליו, ואינו תלוי בכל רק באיזה "כלל מופשט" מה שאין עד כה אצלנו. החבר נותן את כל מרצו לכלל ומקבל מאתו את כל צרכיו בצורה מרוכזת פרימיטיבית כזו, שהוא טובע בו בכלל זה, וה"אני" של היחיד נשאר ריק ומיותם תובע את תיקונו ואינו מוצא, ומכאן תוצאות הריקנות ושממון, אפטיה ואי שביעות רצון. מלבד העבודה ומחוץ לעבודה אין לכל החברים עניין כל שהוא, הנהלת ענייני הכלל אינה יכולה וגם לא צריכה להימסר לכל הקיבוץ של מאות חברים, מלבד זה שישנם חברים שעל פי מהותם אינם מסוגלים או אינם מוצאים להם עניין בדברים אלה. (ומובן מאליו שבמצב כזה אין אז טעם לדבר על צורת חיים קבועה ועל חיים קבועים). הרצון והלהט והשאיפה לחיים חדשים שהביאו את כל אחד מאתנו אל הגדוד, יכולים להתפוצץ אל סלע המציאות, אם לא נתחשב בה. משך שנה-שנתיים יכול הפרט להתכווץ ולהימצא גם בתוך תנאים מעיקים עליו, במשך שנה שנתיים חשבנו נחיה ונראה. כל אחד מאתנו חשב: הכאוס הכרחי הוא בתקופת התוהו שלפני היצירה, במשך הזמן יתגבש הכל ויקבל צורה בהירה – והאמנם נתברר לנו במשך הזמן שאנו חיים יחד, מה הם התוכן והצורה שאנו רוצים בהם? אבל הרי אי אפשר להמשיך את קיומנו במצב כזה.

הסתמיות ואי הבהירות של ההרגשה והמחשבה מוכרחות לפנות מקומן להבנה בהירה והרגשה בריאה, אם אין אנו רוצים להגיע במשך הזמן מצד אחד למדרגת חֶבר אנשים היודעים רק לדרוש מאת ההנהלה לחם ושעשועים, מדרגה ידועה הן מן הבחינה האישית והן מן הבחינה החברתית, מדרגה שאין בה מן "הנפליוויט"2החופשי רק מן "עבדא בהפקרא ניחא ליה'",3 ומן הצד השני – לכיתת אנשים היודעים להתגבר על עצמם ולוותר, אנשים שבורים החושבים כי בהתמזגותם ובהיטמעם בחיי ה"כלל" הם מעלים את מהותם הסגופה במובן מוסרי. ואי המוצא?

1 ככל הנראה מהמילה הרוסית: казённый - רשמית, בנלית, פורמלית. כאן במשמעות: אופטימיות מתוך הרגל, "מצוות אנשים מלומדה".
2 "הלא אכפת"
3 ארמית (גיטין יג) – עבד בהפקרות נוח לו, במשמעות: העבד מופקר מטבעו ובז לחוק ולמוסר.