(1936- 2022)
חגית הלפרין
התפרסם ב: הארץ, 2.9.2022
נפגשתי עם רותי לראשונה בשנת 1976 לאחר שנחתם הסכם עם אוניברסיטת תל אביב להעברת ארכיונו של שלונסקי למכון כץ לחקר הספרות העברית (כיום מרכז קיפ). הגעתי בשעה היעודה לרחוב גורדון 50 יחד עם חברתי לעבודה גליה שגיב. שתינו היינו נרגשות ונפעמות לקראת המפגש הראשון עם בתו של המשורר אברהם שלונסקי ולקראת סידור הארכיון בחדר עבדותו.
את הדלת פתחה לנו אישה יפת מראה ונעימת הליכות, שיצרה איתנו קשר מיידי ועשתה לנו סיור בחדר העבודה המרשים של שלונסקי. זאת הייתה כמובן רותי. הקירות היו עמוסים בארונות ספרים ואת שולחן הכתיבה כיסו כתבי יד ומסמכים ממסמכים שונים. מהרגע הראשון רותי נתנה לי הרגשה שהיא סומכת עלינו בכול. היא נתנה מפתח לגליה ולי, ולפני שהלכה לדרכה טרחה להכין לנו קפה בהסבירה לנו שאנו חופשיות בעתיד להשתמש במטבח ולהכין לנו תה וקפה ככל שנחפץ.
כך החל הקשר בינינו. קשר של למעלה מארבעה עשורים. יותר ויותר למדתי להכיר את רותי מסבירת הפנים, העניינית, הצברית "הדוגרית" והמנומסת, אך זו שיודעת גם לבקר ולהילחם על צדקת עקרונותיה במידת הצורך. רותי דאגה מאד לארכיון שלונסקי ונהגה לשלוח אלינו כל מסמך ופריט שקשור לשלונסקי כדי להעשיר את הארכיון. הייתי יחד איתה חלק מאגודת "יד שלונסקי", וראיתי עד כמה היא מסורה להנצחת מורשתו. ברבות הימים שהרגישה שאין בכוחה להמשיך לעשות את העבודה הנדרשת ב"יד שלונסקי" דאגה שילדיה, סיגל ודגן, דור ההמשך, יצטרפו וימשיכו את המורשת.
במשך כל השנים הקשר ביני לבין רותי היה מקצועי וגם אישי וקרוב. בזמן שכתבתי את הביוגרפיה של שלונסקי התוודעתי לקורות חייה המורכבים והלא פשוטים: שנותיה הראשונות לא היו סוגות בשושנים, וזאת בלשון המעטה. נראה שהסבך המשפחתי שאליו נולדה לא הקל עליה את החיים. אך רותי לא דיברה על כך ולא שיתפה אותי בקשייה. היא דיברה בפתיחות על נושאים רבים אך את חוויות ילדותה שמרה לעצמה. אני מצדי כיבדתי את רצונה זה, ורק יכולתי להעריך עוד יותר את צמיחתה והפיכתה לאישה מוכשרת, רבת פנים ומעניינת. נראה שלצמיחה זו אחראי במידה רבה חבר נעוריה אילן אשל שהקים עמה בית ומשפחה מאושרת בקיבוץ שער הגולן.
הכישרונות שהצניעה רותי בילדותה התגלו בבגרותה. מאביה ירשה את אהבת הספרות ובהמשך גם עשתה תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב וכתבה עבודות מצוינות על "אורלוגין" - כתב העת האיכותי שהוציא שלונסקי בשנים 1950 – 1958 ועל שירת אביה.
רותי סיפרה לי שבילדותה לא רצתה ללמוד בכלל ובוודאי לא לימודי ספרות, וכי היא לא קראה את שירי אביה מלבד את "עלילות מיקי מהו". "בכלל", אמרה לי בכנותה המופלאה, "קראתי רק מה שהייתי חייבת לקרוא לבית הספר". אולם בהמשך הודתה שכן קראה את התרגומים של אביה... המפנה הגיע כשהחלה ללמוד במכללת עמק הירדן ובאחד השיעורים נלמד שיר של שלונסקי. זה היה הרגע, סיפרה רותי, שבו התקרבה לשירתו. שלונסקי היה עדיין בחיים וזכה לדעת שבתו היחידה מכירה ומוקירה את שירתו.
רותי הייתה בת נאמנה ומסורה. משער הגולן הייתה נוסעת לתל אביב ומבקרת את הוריה לעתים מזומנות. לאחר מות מירה אמה הכפילה את דאגתה לאביה. למרות היותה מטופלת בילדים הגיעה להיות איתו מידי שבוע. שלונסקי מצדו היה גאה בבתו שהצטרפה לקיבוץ שער הגולן. הוא העריך את אנשי ההתיישבות העובדת והיה מקורב לאנשי הקיבוצים של השומר הצעיר. כמי שהיה בעין חרוד בגדוד העבודה, בוודאי שמח על כך שבתו הגשימה את אחד מחלומות נעוריו. בשירו "בוקר טוב" משנת 1960 תיאר שלונסקי את גיבור השיר ששנתו נטרפת בלילות, ואילו בבוקר הוא ניעור להתחלה חדשה והוא מברך את הדמויות החשובות בחייו: אמו, אשתו ובתו. הבת העובדת בכרם מייצגת את יסודות החיים הבסיסיים והחיוביים והוא מברך אותה: "בוקר טוב, בתי אשר בכרם!". בשירו "האב והבת" תיאר שלונסקי את רותי בתו כקמע שלו: "בת, אשר שמך כקמע לי".
והנה המכתב ששלח אליה בילדותה:
שלום רב לך רותיקל!
שמחתי, כי המברק שלנו גרם לך תענוג, ושמחתי לקבל את מכתבך. כאן כבר קר. רוחות. גם גשם. והחדר שלי פתוח כמעט לכל ארבע רוחות השמיים. וזה מילל בימים ובלילות. ובכל זאת, יפה הוא הכרמל שלנו! יפה למראה, לטיולים, לעבודה. בקרוב, בתי היקרה, נתראה.
אני גומר את "טיל אולנשפיגל" וחוזר הביתה.
שלום והרבה נשיקות, -
אביך אוהבך