רונן סוניס
התפרסם לראשונה: הארץ, "קו המשווה", 6.10.2022
מי אינו מכיר את התרגום המייהד? לדוגמה, תרגומה של דליה רביקוביץ ל"מרי פופינס" מאת פמלה לינדון טרוורס, שבו משתנים שמות הילדים מג'יין ומייקל לחנה ומיכאל, עצי האשוח של חג המולד נעלמים כלא היו, וה-scones (מאפים אנגליים המוגשים בשעת התה) הופכים לאוזני המן. התרגום הזה, שהופיע בשנת 1961, הוא דוגמה מאוחרת למדי לתרגום המייהד, שתקופת הזוהר שלו חלה במאה התשע-עשרה, בתקופת ספרות ההשכלה העברית ובימיהם של "רם ויעל" (רומיאו ויוליה) ו"איתיאל הכושי" (אותלו) בתרגומיו של יצחק אדוארד זלקינסון לשקספיר, ושל "אלישע בן אבויה" (פאוסט) בתרגומו של מאיר הלוי לֶטֶרִיס לגתה. במאה העשרים נדחק התרגום המייהד לשוליים, לתחומי ספרות הילדים. כך, לפחות, נהוג לחשוב.
כאשר מדברים על תרגום מייהד משתמשים לפעמים בביטויים כמו "קולוניאליזם תרבותי". לדעתי, יש מידה של הגזמה, ואפילו של חוסר הגינות, בנקיטת לשון כזאת. מלכתחילה לא נועד הייהוד להתקיף, לכבוש, להתנחל ולהמיר את דתם של הטקסטים הזרים, אלא לקנות את לבם של הקוראים העבריים בני המאה התשע-עשרה מבלי לעורר בהם התנגדות אינסטינקטיבית. המתרגמים שאפו להגיש לקוראיהם את המועיל והמשכיל, אבל ללא אזכור מפורש של מנהגים נוצריים, אלילי יוון ורומא, מאכלות אסורים והשקפות אנטישמיות, שהיו עלולים לעורר את התנגדותם, וגרוע מכך – את התנגדות הממסד הרבני.
הפעם איני מעוניין לקטרג על התרגום המייהד, אלא לצאת למסע קצר בעקבות אמנות הייהוד:
1864: מה יעשה מתרגם עברי בן המאה התשע-עשרה, שנתקל בביטוי נוצרי כמו "השילוש הקדוש" (אלוהים האב, אלוהים הבן ורוח הקודש), אבל אינו מעוניין להשמיט אותו לחלוטין? אליהו מרדכי וֶרְבֶּל איש אודסה החליף את השילוש הקדוש ב"קדושה משולשת" (כלומר, הזכיר את התפילה היהודית שבה נאמר הפסוק: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, מלוא כל הארץ כבודו"), כאשר תירגם השיר "אלוהים" של המשורר הרוסי גבריאיל דרז'בין (בעברית נקרא השיר "הללו-יה").
1942: מה יעשה מתרגם עברי בן תחילת המאה העשרים, שמתקשה למצוא חרוזים אפקטיביים? המתרגם הוא אברהם שלונסקי והשיר שהוא מתרגם נכתב על ידי וֶלִימִיר חְלֶבְּנִיקוֹב, וזה תרגומו המלולי: "איני צריך הרבה!/ פיסה של לחם/ וטיפה של חלב./ ואת השמיים האלה,/ ואת העננים האלה". כל כוחו של השיר הפשוט הזה בא לו מחריזת המלים "לחם" ו"שמיים", והמלים "חלב" ו"עננים". אבל שלונסקי תרגם כך:
לֹא הַרְבֵּה דָרַשְׁתִּי...
יֻתַּן נָא לִי כַּד מַיִם
וְקַב שֶׁל חֲרוּבִים.
וְאֵלֶּה הַשָּׁמַיִם,
וְאֵלֶּה הֶעָבִים.
מאין באו כד המים וקב החרובים? מן המסופר במסכת תענית על רבי חנינא, שדי היה לו בקב (מידת נפח) של חרובים מערב שבת לערב שבת. ומה הקשר בין שירו של חלבניקוב לרבי חנינא? לדידו של שלונסקי – אמרת הסתפקות במועט? אמרת רבי חנינא.
1997: והנה גם דוגמה ממתרגם בן זמננו. כך כותב דורי מנור בהקדמה לתרגומו מתוך "פרחי הרע" מאת שארל בודלר: "רק ניצול הדהודהּ הפנימי של העברית עשוי לשוב ולטעון את שירת בודלר בעוצמות שהתקפחה מהן, מעת שאיבדה את מיידיותו של עולם ההקשרים הצרפתי והנוצרי... בשיר 'הענֶקֶת' לדוגמה, מדמיין בודלר, בתרגומי, כיצד היה מתהלך ושט בגופה של בת הענקים כחגב; השימוש בשני הביטויים הללו, האחד מעורר את זכרם של דברי השטן בפתיחת ספר איוב, והשני מעלה על הדעת את דברי המרגלים בתארם את נפילי כנען (שני ביטויים שאינם מצויים אצל בודלר), מבקש להשרות על השיר המתורגם את הנופך המיתולוגי-קדמוני הקיים במקור... ההחלטה על שיבוצים ממין זה, חשוב להדגיש, אינה נעשית באורח יזום ומחושב: זהו מנגנון מודע-למחצה, מנגנון סינתטי ולא אנליטי, הכרוך ללא הפרד במלאכת כתיבת השירה".
ולבסוף, יש לציין שלתרגום המייהד יש אח תאום, קולוניאליסטי לא פחות – כוונתי לתרגום המאזרח. אם התרגום המייהד משבץ בתוך המקור רמזים והדהודים מן המקרא, התפילה והאגדה, הרי שהתרגום המאזרח שותל בתוך המקור רמזים והדהודים מחיי היומיום הישראליים. אחת מהדוגמאות הידועות ביותר לתרגום מאזרח כזה הוא תרגומו של המשורר אריה זקס לסונטה ה-130 של ויליאם שקספיר:
My mistress' eyes are nothing like the sun;
Coral is far more red than her lips' red;
If snow be white, why then her breasts are dun;
If hairs be wires, black wires grow on her head.
I have seen roses damasked, red and white,
But no such roses see I in her cheeks;
And in some perfumes is there more delight
Than in the breath that from my mistress reeks.
I love to hear her speak, yet well I know
That music hath a far more pleasing sound;
I grant I never saw a goddess go;
My mistress, when she walks, treads on the ground.
And yet, by heaven, I think my love as rare
As any she belied with false compare.
סונטה מס. 130/ ויליאם שקספיר
מתוך הספר: "מבחר השירה האירוטית", הוצאת כתר, 1989
עיני אהובתי לא זוהרות כשמש,
ארגמן שפתיה מקורו שפופרת פלסטיק.
שדהּ כוסה ביקיני, לא הולבן כשלג,
שערהּ איננו משי, והיא כן לועסת מסטיק.
כבר ראיתי כותרות-ורד סמוקות לבן-אדום
אך ורד בלחייה לא ראיתי, ונניח
שבושם שקניתי לא אתמול באווירון
(בלי מס) לאפי יערב מריח פיה.
קולה אומנם נעים, אך תמיד אני זוכר:
קולה של ג'ניס ג'ופלין ריגש אותי יותר.
אהובת-פייטנים בכל דור ריחפה:
הפרענקית שלי דורכת על רצפה.
אבל, תאמינו, במיטה היא אלמותית,
או לפחות שווה יותר משקר ספרותי.
(אעיר בסוגריים שאילו פעל אריה זקס במאה התשע-עשרה, הוא היה מוציא מתחת ידו תרגום מייהד ולאו דווקא תרגום מאזרח. איך זה היה נשמע? אולי ככה:
סונטה ק"ל/ וילים שעקספיר
עיני אהובתי אינן יונים,
שדיה לא דמו לעופרים,
שפתיה לא אדמו כרימונים,
לא מראשה גלשו העדרים.
הושר על שושנים ותפוחים,
אך לחייה – יערֵי-חוחים.
מתוק ניחוח לבונה, אודה,
אבל ריחהּ כריח השׂדה.
יקר לי פטפוטהּ בקול ענות,
אך השמינית ערבה לי פי שמונָה.
אומרים כי יש כנפיים לשכינה –
ליונתי יש עשר בהונות.
אבל לכסיל, שלהּ קושר כתרים,
אין די בכל פסוקי שיר השירים.)