עלייתו1 של אברהם שלונסקי ארצה – בין ביוגרפיה למיתוס
חגית הלפרין
התפרסם במדעי היהדות, כתב העת של האיגוד העולמי למדעי היהדות, כרך 44, תשס"ז, פברואר, 2008, עמ' 249 – 263.
אחת מנקודות הציון החשובות בביוגרפיה של שלונסקי הייתה בעיניו תאריך עלייתו ארצה. הוא ייחס לתאריך זה חשיבות עליונה.
בן 21 היה, 'עם ראשית הבגרות', והיה זה בעיניו 'תאריך התאריכים' של דורו: העלייה לארץ ישראל בתקופת העלייה השלישית2.
מקובל לחשוב שהעלייה ארצה נעשית מתוך התרוממות הרוח ושהעולה־החלוץ מרגיש באותה שעה שהוא מגשים את גדול מאווייו, אולם לא כזאת הייתה עלייתו של שלונסקי.
במבט ראשון נראה כאילו עמדה עלייתו בסימן ההרמוניה השלמה, ולא הייתה אמורה להיות מלווה בקונפליקטים או ברגשות מעורבים וזאת משום שתי סיבות:
א. הוא בא מבית ציוני, ועלייתו לא רק שלא לוותה בניתוק מבית ההורים, במרד ובבריחה, אלא הייתה מלווה בברכתם, והם אף הצטרפו אליו – דבר שלא היה שגרתי באותה תקופה.
ב. למעשה זו הייתה עלייתו השנייה של שלונסקי ארצה. לראשונה עלה ארצה בשנת 1913, ללא ההורים, כדי ללמוד בגימנסיה הרצליה ושהה בארץ שנה. בביקורו בבית ההורים בקיץ 1914 נקטעו לימודיו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אולם הארץ, מנהגיה, נופיה ואווירתה כבר לא היו זרים לו, והוא חיכה בקוצר רוח לרגע שבו יוכל לחזור ולעלות שנית3.
אף על פי כן הייתה עלייתו של שלונסקי כרוכה באירועים דרמטיים ומסעירים, שהותירו משקע כבד בנפשו. הסיבה העיקרית לתחושתו האמביוולנטית כלפי עלייתו נעוצה ככל הנראה בעובדה שהוא התקשה לנתק עצמו מעולם המסורת היהודית בגולה ונשאר חצוי בנפשו גם במהלך עלייתו ארצה. ואולם סיבה נוספת העיבה על שמחת עלייתו, והיא ההאשמה שעזר ל'קומוניסט מסוכן' לעלות ארצה. בעקבות האשמה זו ניסו לעכב את מתן היתר העלייה לו ולבני משפחתו.
החלק הראשון של המאמר מתאר את הקשיים ואת הקונפליקטים שליוו את עלייתו של שלונסקי ארצה. החלק השני של המאמר עוסק בחותם שהטביעה העלייה ארצה על שירתו.
העלייה ארצה היא מן המאורעות המעטים שזכו לביטוי ישיר בשירתו. לפחות ארבעה שירים קשורים בה: 'בחופזי' (1919), שנכלל בנוסח שונה בתוך ספרו 'בגלגל' (1927), 'רכבת' (1923), נדפס לראשונה במוסף 'דבר' (1926) אך כונס רק כעבור שנים רבות בשני כרכי כתביו שיצאו בשנת 1954, 'לך־לך' (פריז תרפ"ה), שנכלל ב'בגלגל', ו'עכברים בלילה' (1932), שנכלל בתוך 'אבני בוהו' (1934).
בכל אחד מהשירים מוארת העלייה ארצה מזווית אחרת, וגיבור השיר עוסק בה ושופט אותה באופן שונה.
השאלה המרכזית שנשאלת במאמר זה היא: מדוע חזר שלונסקי ותיאר את עלייתו ארצה בשירים אחדים, ומדוע הוא רואה אותה באור שונה בכל שיר? התשובה על שאלה זו מקושרת לפן העקרוני של היחס בין 'האמת הביוגרפית 'ל'אמת השירית' ועוזרת להבין כיצד היוצר בונה בשירתו 'מיתוס ביוגרפי'.
*
סיפור עלייתו של שלונסקי ארצה לא סופר מעולם במלואו, ושלונסקי זרע רק רמזים וקטעי רמזים על כל הקורות אותו. כדי לקבל תמונה מלאה ומהימנה תתואר בראשית הדברים הפרשה ההיסטורית של עלייתו ארצה כפי שסופרה בפי שלונסקי, כפי שתיארו אותה חוקרי חייו ושירתו וכפי שהיא עולה מתעודות שנתגלו בארכיונו העשיר שבמרכז קיפ, במכון כ"ץ, לחקר הספרות, באוניברסיטת תל אביב. חומרים היסטוריים־ביוגרפיים אלו יעומתו עם שיריו, שבהם מעוצבת חוויית העלייה ארצה.
א. עלייתו של שלונסקי ארצה והניסיונות שקדמו לה
השנים 1917–1919 היו שנים של סבל רב ליהודי רוסיה בכלל וליהודי יקטרינוסלב, שבה ישבה משפחת שלונסקי, בפרט. לאחר המהפכה הרוסית, עברה העיר משלטון לשלטון לפעמים בתוך ימים אחדים. שלטו בה לסירוגין הסובייטים, האוסטרים, הגרמנים,הצבא הלבן, האוקראינים וכנופיית הפורעים־האנרכיסטים שבראשה עמד מאכנו4.
בקיץ 1919 שלט בעיר הצבא הלבן בראשותו של הגנרל דניקין, והיהודים סבלו משוד ומגזל. משפחות רבות עזבו את העיר. אברהם שלונסקי החליט לנסות ולעלות ארצה. הוא תכנן להגיע לקרים, ומקרים לטורקיה. שם קיווה לעלות על אנייה ולהפליג ארצה. בכיסו לא הייתה פרוטה, ותכניתו הייתה הרפתקנית ונמהרת, אך הוא לא היסס וצירף אליו למסעו את חברתו, ולימים רעייתו, לוסיה ואת חברו אברהם וילנסקי, לימים חתנו של המשורר שאול טשרניחובסקי. שלושתם היו מצוידים בעיקר רוח נעורים העשויה לבלי חת. דרך ארוכה עברו עד שהגיעו לקרים – ככל הנראה בספטמבר או אוקטובר 19195
בקרים עבדו השלושה, עם התושבים הטטרים, בבציר ענבים ורעבו ללחם. 'סבלתי רעב ומחסור כאשר יתואר רק ברומנים ידועים, ולא ידעתי את ההתאוננות' תיאר לימים שלונסקי את 'תקופת קרים' במכתבו לאשר ברש משנת תרפ"ד ('גנזים', 6991/16).
בהתאם לתכניתו ניסו שלונסקי וחבריו לעלות על אנייה, שיעדה היה קושטא, אולם ניסיון זה נועד לכישלון. באותם הימים גברה ידו של הצבא האדום, והוא החל להתקדם דרומה. עם התקדמותו החלה הנסיגה הגדולה והאחרונה של הצבא הלבן. 'הלבנים' שנמלטו מפני הצבא האדום הגיעו לקרים ומשם ביקשו להפליג לטורקיה או לרומניה. לשם כך החרימו את כל האניות שעגנו בנמל. הניסיון לעלות ארצה נסתיים בלא כלום, ושלונסקי חזר לעירו יקטרינוסלב ערום, יחף ורעב6.
בראשית שנת 1921 החל סניף 'החלוץ' ביקטרינוסלב לארגן קבוצה ראשונה של חלוצים צעירים לקראת עלייה ארצה. הקבוצה הייתה מורכבת ברובה מסטודנטים, ואברהם שלונסקי ועמו אחיו דב ואחותו פַנְיה נמנו עם חבריה7. התכנית הייתה לנסוע למינסק שברוסיה הלבנה ומשם לגנוב את הגבול לפולין, אלא שכדי להגיע למינסק זקוקים היו לרישיון יציאה. שלונסקי פנה למשורר פרץ מרקיש, שעבד ב'נארקומפרוס' ('הקומיסריון להשכלה'), בבקשה לעזור לו ולקבוצתו להשיג רישיון כזה. התירוץ היה שבמינסק הולך ומוקם מכון לתרבות יידיש, והקבוצה שלהם רוצה להשתלב במכון זה. מרקיש, שהיה יידישיסט מושבע, אהד בתקופה זו גם את החלוצים 'צעירי ציון', התגייס לעזרתם והשיג להם רישיון עד חרקוב בלבד. חרקוב הייתה אז בירתה של אוקראינה, ולשם נסיעה למינסק היו זקוקים לאישור מהדרג הגבוה ביותר.
מכאן החלה מסכת ייסורים וטלטולים שנמשכו חודשים רבים. שוב התגייס אברהם שלונסקי לנסות ולהשיג את האישור המיוחל. הוא נזכר שבחרקוב נמצא משה הייסינסקי, חברו הטוב מימי הגימנסיה. הייסינסקי המוכשר, שבנעוריו היה ציוני 'נצרר בסערת המהפכה האוקטוברית והיה לבולשביק קנאי ומסור8'. הוא טיפס ועלה בסולם הפקידות הקומוניסטית ונהפך למזכיר הצ'קה [המשטרה הרוסית החשאית] באוקראינה, ובו תלה עכשיו שלונסקי את כל תקוותו לקבלת רישיון מעבר. תחילה התפרץ הייסינסקי בכעס ודרש משלונסקי בתקיפות לחזור לביתו ביקטרינוסלב. הוא הכיר את חברו מנוער והיה ברור לו ששלונסקי אינו מתכוון כלל ללמוד בפקולטה ליידיש, וכי כל מטרתו היא לגנוב את הגבול כדי לעלות ארצה. הקומוניסט הנלהב איים על חברו שאם לא יחזרו הוא וחבריו לבתיהם, ימסור אותם לידי הצ'קה. שלונסקי יצא מהפגישה מדוכדך ומיואש. להפתעתו, ימים אחדים לאחר הפגישה הקשה הופיע אצלו הייסינסקי חגור אקדח וחבוש כובע מכוכב ושוחח עמו בידידות רבה. התברר שהייסינסקי, איש הקצוות חם המזג והבלתי צפוי, שקל את הדברים בינו לבינו. באותו זמן שככה התלהבותו מן המהפכה והוא חשב על אפשרות לעזוב את משרתו הבכירה ולברוח בעצמו מרוסיה. הוא הסכים לעזור לשלונסקי בתנאי ששלונסקי בתמורה יעזור גם לו וישתדל אצל המוסדות הציוניים שירשו לו לעלות ארצה. העניין הוסדר ושלונסקי קיבל את הרישיון הנכסף. לפני נסיעתם אמר לו הייסינסקי:'בעוד כמה שבועות ניפגש במינסק9'. כך יצאו מאוקראינה והצליחו להגיע למינסק 'כדי ללמוד בפקולטה ליידיש' בעזרתו של חבר הילדות, איש הצ'קה. היה בכך מעין צחוק הגורל ששלונסקי, הלוחם הגדול למען השפה העברית והמתנגד הקנאי ליידיש, השיג את רישיון העלייה שלו תודות לתירוץ של 'לימודי היידיש'. לכן אולי, הדגיש בראיונות שבהם תיאר את עלייתו ארצה כי הפקולטה ליידיש, שנוסדה כביכול באוניברסיטת מינסק, הייתה כולה פרי המצאתו.10
במינסק היה ציבור יהודי גדול, ובשל קרבתה היחסית לגבולה המערבי של רוסיה חיפשו העולים דרכים לחצות דרכה את הגבול באופן בלתי־לגאלי. ואולם גבול זה נשמר היטב וסכנת חיים ארבה למנסים לחצותו11. בינתיים, עד תכנון המבצע המסוכן, היה עליהם לחיות זמן מה במינסק, ושלונסקי התפרנס כמנהל עבודה בקבוצת חופרי כבול. מובן שהוא לא ידע דבר וחצי דבר על כריית כבול, אך למזלם עבד במשרד יהודי ציוני שלימד אותם כל מה שהיה צריך לדעת...
כעבור זמן קצר הגיע למינסק גם משה הייסינסקי, שהתחמק מעבודתו בצ'קה ועזב שלא על מנת לחזור. שלונסקי עזר לו כפי שהבטיח, והשיג בעבורו אישור שהופנה אל סניף 'החלוץ' בוורשה, ואליו התכוננה קבוצת החלוצים לנסוע.
הימים עברו, והעסקנים הציוניים שבמינסק עדיין לא הצליחו לסדר את מעבר הגבול הבלתי לגאלי. ואולם לשלונסקי אצה הדרך, והוא הפעיל לחצים על ועד העלייה במינסק כדי שיזדרז לעזור להם. במאבק זה הסתייע גם בעטו השנון וכתב חרוזים סטיריים (ברוסית) על אחדים מציוני מינסק. הוא ראה בכך 'עימות בין חלוציות מרדנית וציונות בעל־ביתית'12: ברחוב "ההקדש", שם דר לו תנעזר המורה13/לו עין פוזלת בקצה הפנים וכרס סולידית עבה. / בצל קורתו של מעונו השאנן היו מתכנסים בשבתות סביב שולחן התה, כל חורצי הגורלות הציוניים. / היה שם מאן־דהוא סופר עברי, כך העידה עליו חזותו, הן ברוסית ייקרא 'אוביוואטל' [פיליסטר], ביידיש –א בטלן א ייד [בטלן יהודי]14 /ועוד לא סיפרנו על פרלובה המזכירה15 /עם צמה ועין פוזלה, כפי הנראה –כדי להיות בוועד העלייה דרוש כי לפחות עין אחת מפזילה / הייקטרינוסלבים הגיעו, הפזילה עינו של תנעזר –האין זה מטרד בשבילנו, החלוץ השנורר הלז?! / הוי אל תזילו דמעה תנעזר וכל השאר, וכדי שיהיו הדברים ברורים, נגיד לכם קצרות: החלוץ מצפצף עליכם!16…
לאחר שקץ בציפייה המתישה לחסדי ועד העלייה במינסק, החליטו הוא ושניים־שלושה מחבֵריו – בהם רֵעוהמשורר לובה שפוטינובסקי (אלמי), לגנוב את הגבול לפולין בכוחות עצמם. הם יצאו ממינסק בשיירת עגלות רתומות לסוסים עד הגבול הפולני. שפוטינובסקי וחבר נוסף חצו את הגבול לפולין כדי להחליף את כספם לכסף פולני, אך הם נתפסו והוחזרו למינסק. ניסיונם השני לחצות את הגבול הסתיים בתפיסתה של כל החבורה. הפולנים חשדו בצעירים שהסתננו מברית המועצות כי הם מרגלים לטובת הקומוניזם ואסרו אותם. שלונסקי שיגר פתקים בעברית לרב המקומי, לסניפים המקומיים של ההסתדרות הציונית ולשתדלני הקהילה היהודית. הרב שלח להם אוכל, וגם אנשי הקהילה וההסתדרות סייעו לאסירים.
לבסוף הצליחו לשחררם והחבורה נסעה לווילנה, שבאותה תקופה הייתה שייכת לפולין. לווילנה הגיעו שלונסקי ובני חבורתו מחוסרי כול, משום שלאחר חציית הגבול הפולני נגנבו מזוודותיהם.17 בווילנה התפרנסו בני החבורה מחטיבת עצים, אך שלונסקי המשיך גם את פעילותו הספרותית שנקטעה עם התחלת המסע לארץ ישראל. הוא תרגם מרוסית לעברית שתי יצירות לילדים בשביל הוצאה חדשה, 'פ' קראסני', שנוסדה בווילנה כדי לספק ספרי לימוד לנוער. חוברת אחת שנקראה 'הצפרדע', מספרת על גלגוליה השונים של הצפרדע, ואחרת, 'אחיו הצעיר של הדב' (מאת ויליאם יוסף לונג), מספרת על חייה של משפחת דביבונים. אך עוד בטרם ראו הספרונים אור, עזב שלונסקי את וילנה והמשיך בדרכו.
כתב היד של 'הצפרדע' נתגלגל לידי אחד העובדים הצעירים בספריית שטראשון בווילנה. הבחור חמד את התרגום היפהפה והחליט למסור אותו למנחם רודניצקי18 (לימים מנחם אדיר), שטיפל בהוצאה לאור, בהעמידו פנים שהוא עצמו תרגם את היצירה. רודניצקי לא עמד על התרמית, שילם לבחור שכר תרגום והדפיס אותו בהוצאת 'תרבות' (וילנא תרפ"א), כשראשי התיבות של שם הבחור ר. ק. מופיעים על הכריכה כשמו של המתרגם. לאחר זמן שאל רודניצקי את הבחור בפליאה מניין לו עברית נפלאה כל כך והבחור התוודה וגילה לו את הסוד כי התרגום הוא של שלונסקי.19 החוברת 'אחיו הצעיר של הדב' נדפסה בהוצאת קראסני בשנת תרפ"ב כמתוכנן. אלה היו תרגומיו הראשונים של שלונסקי שראו אור בדפוס.
באמצע שנת 1921, יותר מחודשיים לאחר שיצאו מיקטרינוסלב, הגיעו שלונסקי וחבורתו לוורשה. לכאן נהרו חלוצים ובני נוער שעלה בידם לעבור את גבולות רוסיה ולהגיע לפולין בתקווה לקבל סרטיפיקטים לעלייה לארץ. המשרד הישראלי אכסן את הבאים ב'בית החלוץ', ברח' דזיקה 5. את המזון הדל סיפק להם ארגון הג'וינט, שהחל לפעול אז בפולין. 20
השהייה ב'תחנת ורשה' ארכה חודשים אחדים והייתה ארוכה מהצפוי. בדצמבר 1920 הונהגה שיטת הסרטיפיקטים, ולאחר מאורעות מאי 1921,שבהם נרצח הסופר י"ח ברנר, עצרו הבריטים את העלייה לארץ כליל, והעולים נעצרו בדרכם21.
מנהל המרכז הארץ ישראלי בוורשה היה חיים ברלס, ואליו היו העולים מגיעים כמעט מדי יום ביומו להיוודע אם כבר הגיעו הסרטיפיקטים לעלייה לארץ. בין הבאים למשרדו של ברלס היה גם אברהם שלונסקי, שכבר התייחסו אליו כאל אישיות חשובה. כמו במינסק, גם בוורשה הנהיג שלונסקי מעין מרד נגד המוסדות שטיפלו בהם. הוא מחה נגד האוכל הדל שניתן להם ונגד הסחבת שננקטה, לדעתו, בהשגת הרישיונות לעלייתם ארצה. בעיני הסובבים אותו נראה שלונסקי צעיר מרדני, ארוגנטי, בטוח בעצמו ובצדקת דרכו ומתגאה בידיעת העברית שלו.
ואולם ממכתב שכתב לחבר נעוריו, שלמה יסינובסקי, שכבר ישב בארץ22, אפשר ללמוד על מצבו הקשה בתקופה זו. 'רע אהוב, שלמה' כתב שלונסקי, 'לא מחסה, לא מנוחה, טלטולים ונדודים מעיר לעיר: כאן אסור להיות, כאן אסור לחיות'. ובהמשך: 'יושבים אנו עכשיו בוורשה (אני עם ליוסיה) בקסרקטין הנקרא "בית חלוצים", יושבים סתם, בלי טעם, בלי תועלת, וחיים חיי רעב למחצה, ואם תרצה יותר מלמחצה. [־ ־] להסתדר כאן אי־אפשר לחלוטין. [־ ־] המשרד [הארץ־ישראלי] מסתלק לגמרי מלתמוך אפילו במשהו ואפשר שצודק הוא במעשה זה. וכך אני יושב חודשים אחדים בבטלה ובשעמום ומי יודע כמה אשב עוד…'. הוא מבקש משלמה ומרעיו האחרים בארץ שיעזרו לו, יצרפו את פרוטותיהם ויחלצו אותו. 'כבר כשל כוח הסבל' וסאת צרותיו 'מתגדשת ועוברת על גדותיה…'. בהמשך, הוא מתחנן על נפשו ועל נפש לוסיה אהובתו: 'יש בעניין זה משום פיקוח נפש!! מובטח אנוכי בך כי לא תיאלץ את רעיך אברהם וליוסיה להיות נמקים כאן בשיממון וברעב גופני ורוחני ותצליח בהקדם הכי אפשרי. [־ ־] עשה, שלמה, ככל אשר תוכל למען הקל מעלי את עול הייסורים והטלטולים הרבים שאינם פוסקים מלהתרגש ולבוא עלי... חלצני מכאן ותן לי וללוסיה להיכנס לארץ'.
מכתב נואש זה, מאדם מאופק וסגור כשלונסקי, מדבר בעד עצמו ומשקף את הרגשת העייפות וקוצר הרוח שאחזה בשלונסקי להגיע לארץ המובטחת לאחר שנה של טלטולי דרך.
ואולם הימים ארכו ו הסרטיפיקטים המיוחלים לא הגיעו. שלונסקי הבין כי יש דברים בגו, וכי לא רק מאורעות 1921 עיכבו אותם. לימים סיפר כי המשרד הארץ ישראלי בוורשה חשד בהם שהוא עזר לידידו, משה הייסינסקי, מזכיר הצ'קה באוקראינה, שנחשב בעיני המשרד ל'קומוניסט מסוכן', לעבור את הגבול ולהגיע ארצה23, ועל כן, לא רק דחה את מתן הסרטיפיקטים למשפחת שלונסקי אלא גם מינה מישהו שיבלוש אחריו ואחרי בני משפחתו. נראה שידיד המשפחה, לימים העיתונאי והמתרגם דב בר מלכין24, הוא שגויס למשימה זו, והוא שהודיע לשלטונות שאין כל יסוד לחשדם. נוסף על כך פנה שלונסקי גם אל חיה ויצמן ־ליכטנשטיין, אחותו של חיים ויצמן, שהכירה את המשפחה עוד מיקטרינוסלב, שתדאג להעיד על ציוניותם של בני המשפחה. ויצמן־ ליכטנשטיין קיבלה עליה את המשימה ודאגה להביא מן הקונגרס הציוני פתק שכתב אחיה, הפרופסור חיים ויצמן, המעיד על 'כשרותה' של משפחת שלונסקי...25
הדרך לעלייה ארצה הייתה עתה סלולה. אמו של שלונסקי קיוותה שהוא ידחה את עלייתו ארצה וירכוש השכלה אוניברסיטאית בברלין או בווינה26, אבל שלונסקי היה נחוש בדעתו לעלות ארצה ללא דיחוי. עם בני חבורתו נסע לטריאסט שבאיטליה, ומשם הפליג באנייה ארצה.
ואולם שלונסקי הרגיש שלמרות 'מכתב ההכשר' שנתן לו חיים ויצמן קבוצת החלוצים ששהתה עמו על סיפון האנייה עדיין חושדת בו, מחרימה אותו ואיננה מקבלת אותו כאחד משלה, ולכן חש זר ובלתי רצוי בתוכה. הפתק של חיים ויצמן 'לא יישר את כל ההדורים', כתב. 'לנסוע ארצה נסעתי עם משפחתי לא כחלוץ אלא כקאפיטליסט'. רק במשך הנסיעה הארוכה נפוגו החשדות, ושלונסקי סיפר כי אל החוף עלו כולם יחד 'בצוותא אחת עם החלוצים – כשרים ומטוהרים'27. בעיניו, העיבה פרשת החשדות בו ובמשפחתו על שמחת העלייה ארצה.
במשך שלושת השבועות של המסע באנייה לא יכלו הנוסעים להשיג מאכל ומשקה ונאלצו להסתפק במה שהצטיידו לפני הנסיעה. שלונסקי הגיע ארצה לנמל יפו בסוכות תרפ"ב (ספטמבר 1921)28 באנייה 'קליאופטרה', של חברת המספנות 'לויד טריאסטינו'.29 זו הייתה האנייה הראשונה שהביאה עולים לארץ דרך איטליה לאחר גזרת ה'סטופ אמיגריישן' של הנציב הבריטי בארץ.
ב. השתקפותה של העלייה ארצה בשיריו
רק מעט מאירועי חייו של שלונסקי באים לידי ביטוי בשירתו, והם רחוקים בדרך כלל מתיאורמימטי־ריאליסטי. שלונסקי ראה את תולדות חייו הפרטיים כסִמליים לתקופתו. קורות חייו, לדעתו, היו לא רק אישיים־אינטימיים אלא שייכים לעולם כולו.30 שלונסקי הרחיק את החוויה והעבירה ככור־היתוך, והחוויות הביוגרפיות בשירתו מוכללות ומבטאות הוויות קבועות, מיתיות וסימבוליות.
המחקר ההיסטורי־ביוגרפי ועדותו הישירה של שלונסקי על עלייתו ארצה מגלים את הבעייתיות הקשורה בה. עלייה זו לוותה, כאמור, במתחים, בהתנגשויות ובתחושה של זרות וחשדנות. עם זאת, רק לאחר קריאה בשיריו של שלונסקי, הנושאים את חותם המשקע של העלייה, מתגלה התמונה השלמה. השירים, יותר מכול, מגלים את גודל המשבר שעבר עם פרידתו ממולדתו הקודמת ומנעוריו ברוסיה.
שלונסקי לא כתב על העלייה ארצה סמוך לה, אלא רק שנתיים עד עשר שנים לאחריה. עובדה זו אינה מקרית, והיא קשורה בפואטיקה של המשורר, שסבר כי שיר טוב נכתב רק לאחר שהחוויה נצטללה.
כאמור, לפחות בארבעה משיריו נזכרת פרשת עלייתו ארצה: 'רכבת' (1923), 'בחופזי' (בנוסח של ראשית שנות העשרים), 'לך לך' (תרפ"ה) ו'עכברים בלילה' (1932). מתברר כי ככל שהשיר נכתב ממרחק השנים, ככל חלף הזמן מהחוויהשל העלייה ארצה, כן הוא מתקרב אל מהותה ומתאר אותה תיאור מהימן, חושפני ונוקב.
1. השתקפותה של העלייה ארצה בשיר 'רכבת'
בשיר 'רכבת', שנכתב בשנת תרפ"ג מוזכרת העלייה ארצה בשתי שורות בלבד:
מַה, תָּעִיתָ? תְּעוֹת טָעִיתָ?
דֶּרֶךְ רוּסְיָה, פּוֹלִין, לִיטָא –
תכניו של השיר משניים, ועיקר חשיבותו היא לשונו הייחודית. זהו מעין 'שיר מעבדה' שבו הראה שלונסקי את כוחו במצלול עשיר, אונומטופיאי ובכתיבה בהברה ספרדית.31 ואולם שלונסקי עצמו ראה בו גם 'שיר של מחשבות וחוויות –על נדודי היהודי, וקודם כל הנדודים שלי'.32 מכל מקום, הזכרת הנדודים אינה מעלה כל תחושה של עצב, צער, או כל רגש אחר. הקורא נמשך אחרי המצלול האונומטופיאי המחקה את שקשוק גלגלי הרכבת, והתוכן כמעט אינו ממלא כל תפקיד. השורות הקשורות לעלייה מזכירות את התחנות השונות בדרך: רוסיה, פולין וליטא, אך אינן עוסקות במשמעותן ובהשלכת הנדודים על נפשו של גיבור השיר.
2. מיתוס אי־העלייה בפואמה 'בחופזי'
הנוסח הראשון של הפואמה 'בחופזי' נכתב בשנת 1919, בהברה אשכנזית, בהיות שלונסקי בקרים (נוסח זה נשמר גנוז בכתב יד בארכיונו שבמרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, באוניברסיטת תל אביב). הפואמה מתארת את מיתוס האדם הפראי, התאוותן, היצרי, שכל העולם כורע ברך לרגליו. למרות הדומיננטיות של היסודות המיתייםשבפואמה, ניכרים גם בנוסח ראשון זה עקבות הזמן: רישומה של המהפכה הרוסית וכן תחושה של עולם מתמוטט העומד לחזור לתוהו ובוהו. ישנן בפואמה גם שורות הרומזות לאימי הפרעות.
פואמה זו נכתבה מחדש שנים אחדות לאחר עלייתו של שלונסקי ארצה33, ובגלגולה השני היא אוצרת בקרבה חומרים ביוגרפיים לא מעטים שיסודם בניסיונו הכושל לעלות ארצה בשנת 1919.
עלילת הפואמה בנוסחה המאוחר רופפת ומתפצלת לשלושה סיפורים שונים, ואחד מהם,הנוגע לענייננו, עוסק בסיפור התבגרותו של נער יהודי בצל המהפכה והפרעות ובניסיונותיו לעלות ארצה.
מהשוואה בין תולדות חייו של שלונסקי ובין 'בחופזי' נתברר שישנןסתירות בין המידעהנמסר בפואמה ובין העובדות החוץ־ספרותיות.לפי העובדות הביוגרפיות, כאמור, שלונסקי חזר ליקטרינוסלב ולא המשיך בעלייתו ארצה, משום ש'הלבנים' מנעו את נסיעתו לאחר שהחרימו את אנייתו. לעומת זאת, לפי הפרק החמישי שבפואמה,
גיבור השיר חזר משום שלא יכול להיפרד ולעזוב את אחָיו, בני עמו הנרדפים:
לַשָּׁוְא שָׁם יְשַׁטַּח הַתּוֹגָר כְּנֶגְדִּי
מִפְרָשָׂיו הַלְּבָנִים
לַשַּׁוְא!
אֵיךְ אוּכַל וְאֶגְנֹב גְּבוּל יַמִּים זֵידוֹנִים
וְשָׁם מֵאֲחוֹרַי לִי קוֹרְאָ היַבֶּשֶׁת
אֲיֻמָּה כִּסְדוֹם.
לפישורות אלו ניתנת לגיבור השיר הזדמנות לצאת כשהספן הטורקי, 'התוגר', מזמינו להפליג, עוזר לו ו'שוטח כנגדו' את המפרשים. ואולם הוא אינו יכול לעזוב, משום שהוא נמשך למולדת, לרוסיה, גם אם היא 'איומה כסדום'. והוא ממשיך:
אֲנִי רוֹצֶה לָשׁוּב אֵלַיִךְ אֵם בּוֹכָה
אֵלַיִךְ הָעִיר הַחוֹרֶגֶת־מוֹלֶדֶת
הָעִיר הַמְיֻלֶּלֶת עַד לֵב הַשָּׁמַיִם
מִפַּחַד יְהוּדִים בַּלֵּילוֹת.
גיבור השיר חש הזדהות עמוקה עם גורלם המר של אחיו ואינו מרגיש עצמו חופשי לנטוש את המערכה ולהימלט באמצעות העלייה ארצה. גם רגשותיו כלפי המולדת אמביוולנטיים, והוא מכנה את יקטרינוסלב 'העיר החורגת־מולדת'. קשריו האישיים וקשריו האנושיים־הלאומיים גוברים, ובגללם חוזר גיבור השיר הביתה בוותרו על העלייה מרצונו.
ב'בחופזי' אפשר לראות כיצד שינה שלונסקי את האמת הביוגרפית ועיצב מיתוס המתאראת היציאה מחיק המולדת האכזרית ואת השיבה הכאובה אליה, בגלל מחויבות עמוקה ליהודי הגולה ובגלל קשר עמוק לעיר המולדת האיומה.
3. 'לך לך' – עלייה לנינוה או בריחה תרשישה
השיר 'לך לך' נדפס לראשונה בכתב העת 'השלוח' (כרך מ"ו, חוברת א', תרפ"ו–תרפ"ז), בכותרת 'הה, למה ריבונו של עולם? (פואמה)'. בסיום מודפס: פריס, תרפ"ה.
ב'לך לך' נבחנת העלייה ומשמעותה מזווית שונה.34 העלייה איננה ניסיון בריחה כדי להציל את נפשו מאימת הפורעים, כפי שהיא מוצגת ב'בחופזי', אלא שליחות שגיבור השירים מקבל עליו. זוהי שליחות של שליח ציבור המתפלל למען הכלל:
אָנֹכִי עָלִיתִי לְבַקֵּשׁ תַּחְנוּנִים:
־ סְלַח, אָב בַּשָּׁמַיִם!
מצבו של גיבור השיר מנוגד למצבו של יונה הנביא שברח תרשישה. הוא, שלא כיונה, 'ירד בספינה' ירידה לצורך עלייה, לצורך התעלות רוחנית, שהיא העלייה לארץ ישראל.
נוסף על הממד הדתי־ציבורי, יש לעלייה ארצה גם ממד חלוצי:
שָׁמַעְתִּי אֶל מִזְמוֹר חֲלוּצִים בַּקֹּדֶשׁ:
עַם יִשְׂרָאֵל חָי
עַם יִשְׂרָאֵ ל חָי
עַם יִשְׂרָאֵל – עַם יִשְׂרָאֵל – עַם יִשְׂרָאֵל
חָי
אולם הייעוד הכפול של העלייה – השליחות הציבורית־דתית והשליחות החלוצית – אינו מתמלא.
האנלוגיה הנוצרת בשיר בין הגיבור ובין סבו מלמדת על ההבדל שביניהם. בעוד הסב יכול לדבר עם קונו בלשון הקודש, הגיבור מתאר את עצמו כמי שהוא נעור ריק מכול, ונפשו כ'מזוזה שנמחק לה שדי'. הוא איבד את הקשר עם המסורת ועם אלוהיו, והוא יוצא לדרכו ללא צידה:
וָאֵלךְ.
לֹא טלִּית וּתְפִלִּין
לֹא אָב בַּשָּׁמַיִם
לֹא תְּפִלַּת־הַדֶּרֶךְ בְּפִי אַבָּא־אִמָּא.
מצד שני, הזדהותו עם החלוצים בשיר איננה מלאה. בתארו את עלייתו הממשית, הביוגרפית, סיפר שלונסקי על המתיחות ששררה בינו ובין החלוצים שהיו עמו באנייה, משום שהללו חשדו בו שהבריח קומוניסט. ב'לך לך' הוא מקנה לקונפליקטמשמעות שונה: החלוצים יכולים לשיר את שיר תחיית העם, 'עם ישראל חי', וללכת לקראת חיים חדשים של עם בארצו, ואילו הוא נקרע בין התפעלותו מן החדש וראייתו את שירם כ'מזמור חלוצים בקודש' ובין נאמנותו לעם ישראל הדווה, שנשאר בגולה. על כן הוא מבחיןבין 'עם ישראל' ובין ' רֶבּ ישראל'. ' רֶבּ ישראל' מופיע בדמות יהודי גלותי, עלוב, גיבן ואביון שאינו מרפה מהגיבור:
אַךְ אֵי־מִי הֵגִיחַ מִצְּרוֹרִי הַמְקֻפָּל
גִּבֵּן כְּסִימַן־הַשְּׁאֵלָה:
–וְרֶבּ יִשְׂרָאֵל?
וְאֶבְיוֹן כָּמוֹנִי אָז יָשַׁב עַל יָדִי.
רב ישראל מזמר את שירו העצוב, המנוגד לשירה הצוהלת ומלאת הביטחון של החלוצים. שיר זה מגלה את אופייה המורכב של עליית הגיבור: אין זו עלייה מתוך שמחה, אלא מלב דואב. הוא מבקש להמשיך את מעשי סבו ולדבר עם בוראו, ואינו יכול. מצד שני, גם להזדהות עם החלוצים בשלמות אינו יכול, והוא נקרע בין שתי הנאמנויות – לישן ולחדש.
4. 'עכברים בלילה' – תמצית החוויה וחישוף שורשיה של האימה
'עכברים בלילה' נכתב למעלה מעשר שנים לאחר עלייתו של שלונסקי ארצה, והוא פורסם לראשונה בכתב העת 'כתובים' (כרך ה', אלול תרצ"ב). בשיר זה העלייה ארצה מתוארת לא כחוויה קונקרטית, חד־פעמית, למרות החומרים הביוגרפיים המופיעים בו, אלא כמימוש תמציתי של חוויית האימה הקיומית שאופפת את גיבור השיר.
חווית האימה מעוצבת בסמל של 'חלום הכרסום'. חלום בלהות זה חוזר בשיר שוב ושוב, והוא מוצג בווריאציות אחדות: יער רקוב שבו העכברים מכרסמים את העצים, עכבר המכרסם את גרון הגיבור, עכבר המכרסם את הירח, חולד וחפרפרת הנוברים ביער תחת כל עץ אשוח. חלום הכרסום מממש את המטפורה השחוקה 'הפחד מכרסם'.
מתברר כי 'חלום הכרסום' המופיע בשיר יסודו בחלום אמתי שהציק לשלונסקי לילות רבים, והוא מתארו ביומנו ומקשרו לשיר 'עכברים בלילה'. ביום 5.1.43 כתב שלונסקי:
שנים רבות לא הירפה ממני חלום בלהות אחד, שהיו לו שתי מהדורות:
או שמחט ננעצת בבת עיני, באישון, ממש באמצע בשחור שבעין,
או שעכבר מכרסם את הפיקה של גרגרתי, ושוב: באמצע הצוואר
בפיקה. והעכבר קטן מאד. מה יאמרו הפרוידיסטים – איני יודע. ־ ־ ־
אותו גם הזכרתי בדרך מסומלת באחד מהשירים ב"אבני בוהו" ־ ־ ־35
שלונסקי תוהה ביומנו מה יאמרו הפרוידיסטים על חלומו וטוען שאינו מבין את משמעותו, אולם ב'עכברים בלילה' הוא נוקט במודע או שלא במודע את טכניקת הפסיכואנליזה, יורד למעמקי נפשו, נועץ אזמלו בפצע הפתוח ומבקש לרדת לשורשיו של חלום האימים.
לפי השיר, יסודו של חלום האימה הוא בחוויית ילדות שגרמה להרס עולמו המוגן והבטוח של הילד הרך. חוויית אימה זו חשפה אותו לפחד עמוק כאדם וכיהודי. לשורשי האימה מגיע השיר בהדרגה,מתוך חישוף אטי של מקורותיה. גיבור השיר חוזר לתקופת ילדותו ומתאר את עולם הבלהות שהקיף אותו בתקופת מלחמת העולם הראשונה והפרעות. הקן החמים של בית ההורים נפרץ, והילד הושלך לתוך עולם פרוץ ופתוח, נעדר גבולות וללא מחסה בטוח.
חלום הבלהות מתפרש אפוא כסמל לגדיעת עולמו של הילד התמים כאדם וכיהודי שהיה עד לקטיעת החיים היהודיים ברוסיה בשנים הראשונות לחייו.
לפי השיר תגובת הגיבור הצעיר על הפרעות, הרצח והשכול היא בריחה, ובריחה זו מזוהה עם העלייה ארצה. במונחים פסיכולוגיים אפשר לומר כי גיבור השיר חושף באומץ את החוויה המודחקת, שהיא מוסר הכליות שליווה את עלייתו ארצה:
כֶּרֶם יְשֻׁרוּן! הַאִם חָטָא הַנַּעַר
כִּי נִכְנַף בַּלַּיְלָה בֵּין הַתַּבְעֵרוֹת?
כִּי נִכְנַף – וַיֵּלֶךְ. וַי! הַאֵין זֶה עָוֶל:
לְשַׁכֵּל בִּן־לַיְלָה רִבֹּאוֹת אַחִים!
על השאלה הקשה, אם חטא בעלותו ארצה ובעזבו את אחיו הסובלים, הוא משיב תשובה אמיצה. הוא מתוודה בשיר בעקיפין כי אכן הייתה בעלייתו משום נטישת אחיו הסובלים. היה בה מן האגואיזם, מן הפחד והבריחה מהשליחות:
לַיְלָה – וְנִכְנַפְתִּי. לַיְלָה – וּבִדְחִילוּ.
לַיְלָה – וּנְטַשְׁתִּיךָ כֶּרֶם יְשֻׁרוּן.
שלא כבפואמה 'בחופזי', כאן אין ניסיון לשנות את העובדות ההיסטוריות ולתאר את החזרה לעירו, כדי לעמוד לימין אחיו, אין כאן גם ניסיון – כמו ב'לך לך' – לראות בעלייה, לפחות לשעה קלה, ייעוד ציבורי, להיות מליץ יושר לעם ישראל. ב'עכברים בלילה'יש ראייה מפוכחת, חישוף האשמה ומודעות למוסר הכליות שבא בעקבותיה.
בשיר זה רגשותיו השליליים פורצים כלפי עלייתו ועולים על פני השטח. בהתאם לטכניקה של הפסיכואנליטיקן, לאחר החישוף הכואב של הבעיה הכמוסה מגיע רגע הקתרזיס. ואכן הגיבור בשיר חש עצמו מטוהר עד כדי כך שהוא יכול עתה לתאר את חוויית העלייה גם כחוויה של שלמות, המנוגדת לחוויית האימה:
כְּחֹלֶת חֲתוּלִית גַּלֵּי־גַלִּים הִבְטִינָה.
אֶת צְרוֹרִי נָתַתִּי בֵּין צְרוֹרוֹת אֶחָי.
עַל סִפּוּן מוּאָר חַשְׁמַל לוֹיְד טְרִיֶּסְטִינוֹ,
הִתְנגּנוּ רַגְלַיִם: עַם יִשְׂרָאֵל חָי.
לֵיל – כְּשׁוּלַמִּית לִי.
לֵיל – כְּנֵס בָּרוּחַ.
אֲבוּקָה דוֹלֶקֶת בַּל־יִפְחַת אוֹרָהּ.
וּבָרםֹ תָּלוּי יָרֵחַ – כְּתַפּוּחַהַ נָּעוּץ בְּדֶגֶל שֶׁל שִׂמְחַ ת־תּוֹרָה.
הירח אינו מכורסם אלא עגול, שלם ומלא כתפוח. ושוב, כמו בילדותו, יש לרגע קט קשר הרמוני בין עולם המסורת המעוגל והשלם ובין גיבור השיר.
ואולם השיר אינו מסתיים בתיאור הרמוני זה. הירח נטרף שוב ללא כל סיבה או הסבר. הסיום הפסימי נראה כנובע מהשקפת עולמו של שלונסקי, הרואה את החיים, ובעיקר את חייו הוא, כרצף של גלגולים מטוב לרע ומרע לטוב. לעולם אין המשורר מגיע לתחנה הסופית של גן העדן ולעולם לא יגיע למנוחה ולנחלה. על כן גם העלייה ארצה אינה סוף פסוק, וההרמוניה אך זמנית היא:
גַּם מָחָר כֹּה יֶהִי. כֹּה יִהְיֶה לָנֶצַח.
יָפוֹ. הַגִּלְבֹּעַ . מוֹנְפַּרְנָס, וּ – דְוָי.
*
קריאת השירים ברצף מגלה את ההתפתחות שחלה בעיצוב חוויית העלייה ארצה בשירי שלונסקי. מהתייחסות סתמית מאוד בשירו 'רכבת', לשינוי העובדות הביוגרפיות, כדי להתאימן להלך הנפש ולכסות על רגשי האשמה בנטישת אחיו בגלות ב'בחופזי', דרך הניסיון שנעשה ב'לך לך' לראות בעלייה מילוי של שליחות ושל ייעוד – אף כאן אולי כדי לכסות על רגשי האשמה. רק בשיר המאוחר, 'עכברים בלילה', ישנו וידוי חושפני שאינו מנסה לייפות את העובדות ולהצדיק את העלייה ארצה. בכסותן של שורות השיר שלונסקי מתוודה כי ראה בעלייה ארצה גם משום בגידה בעם הנשאר בגולה. וידוי בוגר זה מאפשר לגיבור השיר לראות את שני צדדיה של העלייה במלואם: העלייה כנטישת העם היהודי לעומת העלייה כהליכה לעולם חדש שבו אפשר לחיות, לפחות לשעה, חיים הרמוניים.