הדים, כרך א, חוברת ד, תשרי תרפ"ג, עמ' 60–61, חתום: א.ש.
-
רשימה זו נכתבה בהשפעת המסה "כשלון ההומניסמוס" (1919) מאת המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק (1880–1921). שלונסקי הזדהה עם הרעיונות שהביע בלוק במסתו, והם היוו תשתית רעיונית להשקפת עולמו הפואטית והאידיאולוגית. הוא תרגם מסה זו ופרסם אותה בהדים (כרך ג, חוברת א, תרפ"ד).
כחטוטרת שאין לה תקנה הועמס על גבנו הַתְּמוֹל, ואתה פורש שחוח לצדי דרכים ומסתתר מעצמך; – גם אתה בעל מניה הנך בהעוול העולמי אשר שמו – תרבות. עוול עולמי! כי מה יודעת תרבות זו, המנעילה כסיות משי1 על כפו של "חרש הערב" נטולת הציפורניים, מה יודעת היא מן העמל ומן הצער של "חָרָש-המחרשה"2 – מוַנקָה ומקַטְקָה.3
וֶרְפֶלִים4 משלים את נפשם ב"הבטחה, כי יום יבוא". אך – לא! רב מדי דבקו הכסיות בעור כפם-כפנו, ואי אפשר, אי אפשר לחלצן. ולחיות, לעבוד – משמע: לשמש בידיים מגודלות ציפורניים ומיובלות.5
ואנה אברח? אנה אברח עם החטוטרת שעל גבי!
ובייחוד עכשיו.
מלמטה: נוהר אספסוף פרוע, יחף ומוקיע על ניסו: "עם הארץ". הורס אל ארמונות, מנפץ חלונות-ראווה ושוסה את תפארת האתמול.
ומלמעלה: אקציונרי התרבות מאתמול, הטהורים שב"חרשי ערב" – כדי להתנשק עם "חרש המחרשה" ולכסות על קופת השרצים התלויה להם מאחוריהם – קורעים בראש כל חוצות את מניות העוול העולמי, מתייחפים, מתערטלים, מגדלים פרע ומתכערים:
מנוולים אנו! ברברים אנו! סקיתים אנו! חוליגנים! בורים! לסטים מזוינים!6 הבה נתנשקה ונקה!7
רק לא תרבות! רק לא אינטליגנטים!
אנה נברח? מה ילד יום?
"חרשי-המחרשה" – הללו חותרים מלמטה ועולים. והלב מהסס: הייצרו תרבות חדשה? הַיְּרַצּוּ עוונותינו? רזי, רזי לי: למה נעלו "נעלי לכה"? היעצרו כוח ליצור את תרבות עם הארץ עכשיו בהכביד הצילינדר על "סנה-ראשם", או יושיטו לנו כף שעירה בכסיות משי שננעלו בידיים לא הסכינו?
חוליגנים! גונבי סוסים! שובו, שובו והשיבונו אל הערבה!
ו"חרשי הערב" – הטהורים שבהם! היזכו לישר את חטוטרתם, לכפר את פני האדמה – או אולי תחככנה ה"לפטיות" [נעלי קש] את רגלי התרבות וייחר הגרון מצווחות התאחוות עקרה לאספסוף. ובציפייה גרויה, מלובנה, כְּחַכֵּי גזר דין, אתה ממשמש כל רגע בגבך:
מי יודע אולי – אולי... אולי נשרה כבר חטוטרת התרבות מעל גבך. את מניותיך הן כבר קרעת (או לא?)
נספח: שיר א במחזור "עָמָל"8
כַּף-יָד לָנוּ קְטַנָּה וְאֶצְבָּעוֹת חָמֵשׁ לָהּ
אֶצְבָּעוֹת-שַׁעֲוָה דַקּוֹת לְהִשָּׁבֵר.
בְּרֵאשִׁיתָן הוֹלֵם דֹפֶק וּבִקְצוֹתָן צִפָּרְנָיִם.
הָהּ מַה נַּעַשׂ לָאֶצְבָּעוֹת בַּיוֹם שֶיְעֻבַּד בָּן?
הֲלֹם בְּאַדִּיר דֹּפֶק-אָדָם! גְּדַלְנָה פֶּרֶא צִפָּרְנָיִם!
אָנוּ הוֹלְכִים אֱלֵי עָמָל!
הוֹ אַשְׁרֵיכֶן הָאֶצְבָּעוֹת אוֹחֲזוֹת מַגָּל בְּיוֹם קָצִיר
חוֹבְקוֹת רֶגֶב כֻּסָּה חָרוּל
אִמְרוּ אַתֶּן:
מַה יֵּעָשֶֹה לָאֶצְבָּעוֹת הָעֲנֻגּוֹת?
