דברים בטקס קריאת רחוב על שם אברהם שלונסקי ביום כ"ח בתמוז תשל"ח, 2.8.1978.
שלונסקי נפטר, אך כבודו מלא כל הארץ, שמו של שלונסקי מלא כל העולם היהודי ושירתו של שלונסקי מלאָה כל הספרות החדשה. כי הוא כבש בכוחה כיבוש יחיד את העמק והגיא, את המושבות והערים; כי הוא סלל דרכים בשירה העברית, ריתק אליה חוליה מיוחדת, חידש צורות ונגינות, יצק בה רעננות והעמיד לה חסידים, מורים, ותלמידים. ואף-על-פי-כן, שלונסקי הוא איש-תל-אביב. לא זו בלבד שהיה דר ויוצר בתל-אביב שנים רבות, עד יומו האחרון, אלא הוא ביקש למצוא את ייחודה, אף טיפח וריבה ייחוד זה. הוא ריגל את פינותיה, הקים בה את במותיו, בלש את שפת ילדיה ושם מארב למתקוטטים בשוק, כדי לצותת את קללותיהם בעברית. הוא האמין, שסלנג עברי יכול להיווצר קודם כל בתל-אביב. כתב על כך רשימה בשם "מענה לשון בתל-אביב", ובה ציין, כי "בבתיה, ברחובותיה (של תל-אביב), בכל הצירוף של הקולות והמראות, משהו מתאפיין, מגיע לפרקו. נדמה לי – כך כתב – כי כבר יכול אני להבדיל בין הרעש התל-אביבי והרעש החיפני, או הירושלמי. נדמה לי, שאפילו בין ילדי תל-אביב וילדי חיפה, למשל, אפשר להכיר. עולמות נבדלים, הוויות נבדלות! הילוכם של הללו אחר הוא, רהוט הוא, חצוף יותר, הילוך מתרוצץ, אם אפשר לומר כך (חיפה וירושלים הרריות הן, וקשה שם הריצה!)"
אך הוא עצמו היא מוּפנם, ביחוד בשנים האחרונות. והיה בודק את חדרי-נפשו לאור הרינה והבינה. הוא היה גר ברחוב גורדון, וב"ספר-הסולמות", שבו הגיעה שירתו לפיסגה, מצוי שיר בשם "גורדון 50", שהוא אחד השירים המורכבים והמענינים ביותר, שבו גנוז, אולי, סוד חייו ובו ביטא את הרגשת קיצו המתקרב, את ריצת הכד אל המבוע. ובשפת-הסמלים שלו הוא מרמז, כי ברחוב גורדון, אחד הרחובות, שאין בו כל ייחוס מלבד שמו – מתגוררת בבית מספר 50 חוּ–אָ–לוּ, זוֹ איילת-הפרח, שהיא התגשמות היופי, העדינות והשלמות.
ברחוב זה, בבית זה – הגיע לסוד הצמצום, שמאז ברא אלוהים בכוחו את עולמו, גם האדם היוצר נזקק למידה זו. שלונסקי ייחד לעצמו רחוב ובית, ובו חלם ונחל ש"י עולמות.
ויפה עשתה עירית תל-אביב, שקראה רחוב על שמו של שלונסקי, שהוא אחד מבניה המעולים ויקירי הכשרון. צמצום זה, קיפול זה של שמו הגדול ברחוב אחד, בתוך קריה רבתי, שאהב כל כך, איננו רק קיום מנהג יפה, אלא הוא גם לפי קו-תפיסתו ויצירתו
בשם אגודת-הסופרים העברים בישראל אני מביע קורת-רוח על כך.