דבר, שנה א, גיליון קטו, כ"ח בתשרי תרפ"ו, 16.10.25, חתום: א. שלונסקי

איני חושב את הספקנות למעלה גדולה, בשביל בניין – בוודאי לא. יש בהם בספֵיקות הכרוניות הללו, פקחות יותר מדי, מסוג אותם "החשבונות המדויקים" המראים תמיד, שלא כדאי. ויש גם גרוע מזה – הלא הוא ה"אֶט"² הידוע עם קצת "נָקוּד על ויחד".³

לנו כאן בוודאי שאין מועיל בספקנות הזו. הבונים, הרוצים בבניין אומרים תמיד: הן!

הרי אתם משערים את עמידתנו כאן. אילו היינו באים בקלקולציה של חכמה ופקחות ממין זה – "חשבון" גדול בוודאי אין בכל העניין הזה – שאנו הלקויים קצת ב"לא חשבון" עונים בו.

ויודע אני: רבים, רבים יבואו אל "המוסף" בספקנות כזו. (אחד בעט כבר – בעיטת-אגב).⁴

אך יש ספקות ממין אחר. ספקות שאינם ספקות בעצם, שכן אין סופם "תיקו" אלא שבירת הלאו, שכן לא בסימן הקריאה ושלוש נקודות אחריו הם באים אלא ב"ה"א" השאלה והרצון.

ואת הספיקות האלה צריך להשמיע. מצווה להשמיע.

צריך להודות פעם בפרהסיא וטוב שייאמרו הדברים מבפנים:

היחס הזה של מוקצה מחמת "אינטליגנטיות" לספרות, שהוא כגושפנקא של פרינציפ אצלנו – ירושה מברנר היא לנו, וירושה מזיקה.

יצא פעם אֹֹהל (קובץ לספרות).⁵ ובכן, לכאורה, מן הראוי היה לכתוב: קובץ לספרות, קובץ ספרותי – או איך שהוא בזה הערך, ואולם... הרי יש גושפנקא של מוקצה: הרי כך עושים "מושכי עט פרופסיונליים". ובכן מתחכמים לכתוב: "לדברים שבכתב" – ורק לא ספרות, כאילו יש דברים שבכתב הראויים לדפוס שאינם ספרות או להיפך: כאלו יש ספרות שאינה דברים שבכתב עד שהיא באה בדפוס.

ואין זה סתם, אין זה מקרה כלל וכלל – זוהי שיטה. זהו פרינציפ. זהו כמעט איזה "איזם" חדש שאיני יודע עוד להגות אותו באותיותיו.

נכשל בזה גם א. צ. גרינברג:⁶ "יותר מיחס והתמסרות שיש לי בתור פייטן לספרות העברית ולאמנות בכלל יש לי בתקופת חיי זו" – כותב הוא ב"לבירור סדן"⁷ – "אהבה התלהבותית ליצירה הקרקעית בא"י לנכסי הברזל והירק העבריים". (כאלו יש כאן שאלה של פחות ויותר). ואף הוא מנער כפיו: סדן אינו קן לליטרטורה. וחברי בעבודה אינם תופשי העט בא"י אלא אלו ההולכים אחרי הפרדות.

שוב: "פרדות" ו"עט". "יצירה קרקעית" – ו"ליטרטורה". (אגב: "ליטרטורה" היא כידוע, מלה לועזית שמשמעותה בדיוק ספרות, כמו שהמלה רנסנסה שא. צ. ג. [אורי צבי גרינברג] נוהג להשתמש בה דווקא, הרי היא מלה לועזית לתחייה – ביטול אין כאן בוודאי).

אך לא. צ. ג. אשיב בדברי א. צ. ג. (קונטרס, רלג):⁸ "כאילו מי שהוא חולק ח"ו ואומר: 'לאו!' כאילו יש אדם החרד לרכוש הביטויי של ספרות האומה; שלא יתנוון חלילה מרוב עזובה, ואינו משיג, ח"ו כמה נחוצה לנו חקלאות ומחרשה"...

אדם "שמעמיד על אדמה קדושה את שולחנו לכתיבה" אינו צריך לבטל את ה"ליטרטורה" מכל מקום...

והנה ההוספה הספרותית של דבר: מדור מיוחד, שהיה עד כה בתוך העיתון ועתה נבדל ממנו משום מה. אני יודע משום מה, וכל אחד יודע, המערכת בוודאי ובוודאי יודעת – אך להגיד פשוט ובפירוש אסור. כאילו "מוסף לשבתות ולמועדים" יותר פרולטרי ופחות "אינטליגנטי" ממוסף לספרות או פשוט הוספה ספרותית.

מה הבושה הזאת? – – – רבש"ע! מה הבושה הזאת. נאקנוניה הפרולטקולטי⁹ כמעט, לא בוש, ואצלנו מתביישים, דווקא.

הנה היא הגושפנקא הזאת, שהרי בעצם לא השם כשהוא לעצמו, לא הצירוף הזה, המעורר אסוציאציה פלונית עיקר, אלא הסימפטום, וסימפטום יש כאן, ומוזר... שהרי בעומקא דלִבָּא אנו אוהבים ספרות – עוד איך אוהבים! וכשראה ד. ז. [דוד זכאי] בדברי פליכס [אשר ברש] (הדים, חוברת אחרונה) פחיתות כבוד ספרותי בש. אש (סופר פרופסיונלי – בוודאי ובוודאי!) חרה לו הדבר מאד. איך כתוב שם: "אנו לא ויתרנו עוד לא על העיירה ולא על הציורים" – בוודאי לא! שהרי גם "יש שמחה בלב, כי ניתן י. ל. פרץ בעברית" ועוד ועוד...¹⁰

לא נורא, כנראה, השד כל כך! אך – הגושפנקא! הגושפנקא!

ואולם אין ספק, שיש כאן גם כוונה ידועה, כמעט אידיאה: אין אנו יכולים להסכים לחלוקה זו של עליונים ותחתונים, של שבת וחולין בחיים. (אגב: הרי בפירוש כתוב: "לשבת ולמועדים"). וכי למה רשימה על שביתה או טרקטור, יבול או אינקובטור, שהם עניינים חיוניים אשר אדם חי בהם רוב יומו, לאו שמם ספרות, – ופיוט ורשימת ביקורת וכל כיוצא בזה – ספרות היא?

מה הזכות הזאת? מה הייחוס? מפני שהם פורשים מן החיים, מן האדמה ומפרי האדמה ומרקיעים שחקים? הרק משום קצת ה"קונטרבנדה [סחורה מוברחת] של קורת רוח", כמו שהתבטא פעם (בערך כך) שמטרלינג בהפועל הצעיר,¹¹ שהמה מבריחים לנו?

אך קודם כל: למה לעשות לכתחילה "חלוקת מעמדות" ואח"כ לאסור "מלחמת מעמדות"? וכי מי זה אומר שיש כאן עליונים ותחתונים, ש"מגפיים פחותים משקספיר"? ואשר ל"ארץ ושמים" – הרי כל אדם שאינו צופה למרחוק רואה אותם, את הארץ והשמים, שם – באופק – "נשקי אהדדי". צריך רק... עין צופה למרחוק. באמת צריך.

ולמה זה חברו דווקא על ספרות? למה פסנתר כשר ושיר פסול? ולמה עסקן ציבורי ודווקא פרופסיונלי (שהרי אם לא יהיה פרופסיונלי יהיה בטלן או דילטנט ולא יצלח) – וכי למה עסקן זה הגון וראוי ונחוץ, וסופר פרופסיונלי (הרי אפשר, אם אין הגושפנקא הזאת, להסביר את שם התואר הזה גם אחרת – בהגדרה הנרדפת קצת למתמיד ובעל כשרון) הוא אינו הגון ואינו ראוי ואינו נחוץ? – האם מפני שעסקן ציבורי מתפרנס מעסקנותו וסופר (גם פרופסיונלי!) – להיפך בתכלית ההיפוך, ואעפ"י כן אינו מרפה ומראה מסירות באמת, ובמקום שיש מסירות – ה"פרופסיונליות" בוודאי זוכה למהות וערך אחרים...

ואל תורו לי באצבע על פלוני אלמוני.. וגם שאלת הסופר והאדם אינה עניין לכאן, שלא ממין הטענה כלל...

ובכלל אין האדם שטח שטוח ככף, שעפ"י חכמת היד אתה לומדה בטביעת עין של תלמיד חכם מפלגתי, ולא בפסיכולוגיה אריתמטית תיחקר הנפש.

היה מקרה ונפגע ב. כ. [ברל כצנלסון]. א. בר אדון ברשימה "למה השתיקה"¹² (דבר, פד) הלבין את פניו ברבים והעליל עליו ועל חבריו אתו עלילת-סופרים ר"ל[רחמנא לצלן] (במקור: "מושכים בעט". אצלנו זה נהפך כבר לשם נרדף לסופר. נדמה אפילו, שבכינוי "סופר" יש עלבון יותר).

וכאן מתחילה ההתנצלות, נעירת החוצן: סופר – חס ושלום!

1. "אין חיינו המתייצרים על ידינו ניתנים לכתיבה של סופרים פרופסיונליים".

2. "ל א ב כ ו ח ה כי ש ר ו ן ה ס פ רו ת י (הפיזור שלי – א. ש.) גברה עיתונותנו עד הנה".

3. "ברגע זה שמסירת ענייני העבודה והחיים לקוראים תיהפך להיות נחלת יודע-כתוב וחדלה ספרות העבודה להיות את אשר הייתה עד היום".

קשה להבין מדוע "אין חיינו המתייצרים על ידינו ניתנים כלל לכתיבה של סופרים פרופסיונליים". שהרי אם יש קצת אמת בפסוק השני ("לא בכוח הכשרון הספרותי" וכו') הרי זה מסייג אותה. האמת לשעתה (כאמור "עד הנה") שרק המשטב [קנה מידה] של חיי-מצער וצרכי-מצער שומרים עליה ועל טוהרתה. ועם הרחבת הגבולין אתה רואה מיד, כי אמת קטנה הייתה זאת, אינטימית מאד, לבבית מאד – אך קטנה ובת-חלוף. וצר על החמימות והאינטימיות האלה השובקים חיים לכל חי. והרחבת גבולין זו באה – והראיה זה וזה... עיתון פועלי א"י ובאמת הגיע ה"רגע הזה שמסירת ענייני העבודה והחיים (ובייחוד הביטוי האמנותי – א. ש.) לקוראים תיהפך להיות נחלת יודעי כתוב (סופרים! – א. ש.)" באמת "חדלה ספרות העבודה להיות את אשר הייתה עד היום" – כי מעם הגורל והבניין הייתה זאת ועם הרחבת הגבולין נוספו לנו, צריכים שיתווספו, "יודעי כתוב" שהם משלנו, עצם מעצמותינו. וכאילו "עד היום" לא ברנר הוא טבעת הגוף והנפש שלנו.

כאילו לא היה ברנר סופר, סופר עד ציפורני רגליו, ועל כן ודווקא על כן זכה "בכוח כשרונו הספרותי" לתת ניב וביטוי לשכול וכישלון שלנו.

וכאילו לא היה א. ד. גורדון¹³ אפילו סופר – חבל רק, שלא סופר גדול (מבחינה ספרותית!) כאחד העם,¹⁴ למשל. כי אז היינו זוכים לקבל ממנו, כמו שקיבלנו מאחד העם את התורה הגדולה, "מרכז" אחר לעומת ה"מרכז הרוחני", כי דברים כאלו ניתנים "בכוח הכשרון הספרותי", והדורות הבאים אחרינו לא יותן להם כבר להיות מתלהבים ומושפעים מתפארתו האישית הגדולה. והרשו נא לי להטיל ספק גדול באגדה זו שנצטעף בה אחד העם, שאינו סופר ח"ו (הוא בעצמו היה מעיד בו כזאת) אדם שנתן דפוס וצורה למחשבת הדור, אדם שלִמֵד את הסופרים בישראל לכתוב בצורה אנושית – סופר הוא וסופר גדול!

כי זה ברור: הסופר אינו עליון ואינו תחתון – הוא פשוט ה"פֶּה" לאלמי נפש וכל מה שהוא יותר פרופסיונלי (אני בשלי: מתמיד ובעל כשרון!) הרי הוא מעמיק יותר לדלות את הנפש הזו ונותן לא "קונטרבנדה" אלא "פרקמטיה" כשרה בתכלית עם תשלום מכס של דם ואמת –

דם התמצית ואמת לאמיתה!

וכולנו מתפללים, כתפילת ורפל,¹⁵ לסופר הגדול אשר יקום מתוכנו ו"בכוח הכשרון הספרותי" הגדול, בכוח החסד העליון שהוא צירוף התפארת שבנפש והגבורה שביצירה, ייתן ביטוי ל"אלמי נפש", שיהא "חרש רעיון הערב" ל"מי אשר בבוקר הוא חרש המחרשה".

ומי שמתפלל תפילה כזאת צריך לדעת, שאת יחס המוקצה הזה "יש להפסיק", באמת יש להפסיק!

ואל יפחד י. ר. [יעקב רבינוביץ]¹⁶ אין כאן לשון של גזרה, חלילה, אני אומר את זאת גם לעצמי, כי אודה: גם אני מרגיש לפעמים, בשעת ייאוש עפי"ר [על פי רוב], את טבעת הגושפנקא הזאת בבשרי ודמי. אך אני יודע, כי שעת רפיון היא לי ולפעולות לא תעוררני.

וספק הוא, כי ביחס כזה יצליח גם ה"מוסף" להיות מדור לחיים ספרותיים אינטנסיביים.

שאם לא כך, אם לא חיים אינטנסיביים, אם לא בפירוש הוספה ספרותית, אם לא מאה אחוזים של יחס ורצון – הרי זה יהיה רק "מוסף לשבתות ולמועדים". באמת "קונטרבנדה של קורת רוח". ולשם זה לא כדאי – לכל הדעות.