חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

אמר שלונסקי: משורר החוזר על עצמו הוא משורר החוזר על עצמו, ואם הוא לא חוזר על עצמו - הריהו חוזר על אחרים


אנקדוטות נוספות...

המשורר בימים ההם

כתובים, שנה ג, גיליון מג, כ"ב בתמוז תרפ"ט, 1.8.29, חתום: א. שלונסקי

... אנגליה תלתה בימים ההם את טובי המשוררים של אירלנד.
... גרמניה הפקירה ללועי התותחים את בחירי רוחה.
... שלוש מאות משוררים צרפתים נהרגו בשדה קטל.
 
מאמר מפתח חשוב זה משקף את עמדתו הפציפיסטית והבלתי מתפשרת של שלונסקי בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים נוכח עליית הפאשיזם והסכנות האורבות לעולם ולאנושות. שלונסקי ראה את תפקידו של איש הרוח בשמירה על קיום הצו "לא תרצח", ותקף בחריפות רבה את המשוררים והסופרים שתמכו במלחמת העולם הראשונה באופן גלוי בשירי הלל, או בהסכמה שבשתיקה. לעומת זאת העלה על נס את תגובתם של המעטים והאמיצים שעמדו בפרץ והבינו כי הצו "לא תרצח" הוא מוחלט, ואין להגמישו בנסיבות כאלה או אחרות.

שלונסקי ייחס חשיבות רבה למאמרו זה, ופרסם אותו ארבע פעמים, בארבעה נוסחים שונים:1 הנוסח הראשון, המתפרסם כאן, נדפס בגיליון כתובים שהוקדש לציון 15 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה וכלל מדור בשם "יובל דמים, 1914–1929". הנוסח השני – גרסה מורחבת של "המשורר בימים ההם" – התפרסם בטורים (28.7.33) תחת הכותרת: "לא תרצח". הנוסח השלישי, הדומה מאד לשני, הופיע כמבוא לאנתולוגיה של שירים מתורגמים ומקוריים נגד המלחמה, שערך שלונסקי, בשם לא תרצח (הוצאת "יחדיו", תל-אביב, תרצ"ב). הנוסח הרביעי כונס בילקוט אשל (1960), תחת אותה כותרת.

בין הנוסח של "המשורר בימים ההם" (1929) לבין נוסח "לא תרצח" (1933) ישנו שוני בולט, בהיקף ובתוכן. שוני זה נובע מהחלטתו של שלונסקי להתאים את המאמר להתפתחויות ההיסטוריות שחלו בשנים 1929–1933. בנוסח "לא תרצח" הוסיף שלונסקי, שלא כדרכו, צבעים עזים למכחולו, במטרה לעורר את הקוראים לפעולה ולהתריע מפני הבאות. שלונסקי "עדכן" את רשימת הסופרים שהתנגדו למלחמה או תמכו בה בהתאם לעמדתם בשנת 1933, ושינה את דברי הערכתו כלפיהם. במיוחד בולט הדבר באשר לסופר הפציפיסט רומן רולן, שהיה נערץ על שלונסקי בשל עמדתו המוסרית בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אך בראשית שנות השלושים, לאחר שהתקרב לקומוניזם, שינה את עמדותיו. שלונסקי גינה את רולן על כך שהעמיד את נאמנות לברית המועצות מעל לצו "לא תרצח".

השינויים בין הנוסחים בולטים בעיקר בפרקים הראשון והאחרון. הפרק הראשון של "לא תרצח" נכתב בזמן עליית הנאציזם ונועד להזכיר לקורא ללא הרף את אימיה של המלחמה שהייתה, ואת הפחד הממשי מפני המלחמה שתבוא. סיום המאמר "לא תרצח" הוא פסימי, וניכר כי נכתב כאשר חשרת העננים של מלחמת העולם השנייה הלכה והתעבתה. בפרק האחרון הוסיף שלונסקי גם דברים כנגד האידיאולוגיה הלאומנית בארץ ישראל, שנציגיה הפוליטיים היו, לדעתו, זאב ז'בוטינסקי ותנועת בית"ר, ונציגיה הספרותיים היו המשוררים יעקב כהן ואורי צבי גרינברג.

עם כינוס המאמר "לא תרצח" בילקוט אשל השמיט שלונסקי פרק אחרון זה כנגד האידיאולוגיה הלאומנית. נראה שממרחק השנים חשב, שאין מקום להשוואה בין משוררי העולם, שלא מחו נגד עליית הנאציזם, לבין המשוררים אצ"ג, יעקב כהן, ז'בוטינסקי ותנועת בית"ר, וכי שואת יהודי אירופה גימדה את ההבדלים האידיאולוגים בין תנועת בית"ר הלאומנית לבין השקפתו הפציפיסטית שעברה גם היא שינויים מרחיקי לכת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הנה מעט מהרבה המסופר לנו במגילת הימים ההם. נדמה כאילו ביקשה אירופה את הסמל האכזרי ביותר כדי להוכיח, שאנו הולכים לקראת החושך האפוקליפסי הגדול אשר בו יכבו הכוכבים, תירמסנה החבצלות וינופצו כלי השיר.

כל חושי האדם נסתלפו, כל הרמ"ח נתפתו לחטא: האוזניים,אשר נוצרו להקשיב אל הרינה, אל צחוק תינוקות ואל לחש דשאים, ביקשו תענוגות ברון יחדיו תותחי מ"ב,2 בהשתקשק גלגלי טנקים, בזעקת פצועים ובכי יתומים.

הנחיריים, אשר נוצרו לגמוע את האוויר, כי הוא נשמת אפם של אלוהים חיים, מצאו ניחוח בקטורת המוות, מאד ערבה להן צחנת פגרים אשר היו תמול שלשום גופים כה חמודים בבשרם ודמם, כה מקודשים בצלם עליון.

הה, חושי אנוש צמאי חטא ורשע! אולי יסולח לכם עוון התענגכם על שפיכוּת דמים וחילול השם. אך איבר אחד יש בכם – והוא הכלי האלוהי, "אשנבי הנפש" קראו לו פייטנים בתפארת כינוייהם – איכה זנה גם הוא אחרי השיגעון? מבעד לעיניים, מן החרכים האלוהיים, השקיפה נשמת האדם – והחרישה? והתעלסה במראות הזעווה? והתפללה לאל שדי? ולא נתעוורה?

קץ הימין הוא – כי הקדוש בכלי הגוף נטמא, כי בתוך טומאת החושים הוטמאו גם היקרים בכלים – המה כלי השיר.

*

זה לעומת זה תספר לנו מגילת הימים ההם:

– חַיַּת גוג ומגוג והמשורר הבוגד.

סעודת "קץ הימין" ערכה החיה האפוקליפסית מגוף משוררים מתמעך בשדה קרב, ואשר לא נשחט גופם – תחבו אל לועה הפעור בעצם ידיהם גם את נפשם:

– הא לך, זֹלִּי! [זללי]

הם לא בחרו לשבת על נהרות בבל דאירופה: לשתוק לפחות בזעקת "איך נשיר".3 אליוני ידיהם,4 אשר לא נתקצצו בדום-דום,5 ריצדו כבעווית-ויטוס6 על מיתרי הבושת של כינוריהם. מעולם לא זנתה השירה כבימים האיומים ההם, ימי 1914-1917 – אולי רק שירת נביאי השקר בימי ירמיהו הענתותי.

"הנני מקדיש את ספרי לאיש אשר הייתיו לפנים ואינני עוד" – בעצם אצבעותיו רשם את ההקדשה הטראגית הזאת ורהארן בחיר המשוררים בשער ספרו בלגיה השותתת דם.7 כן רושם המאבד את עצמו לדעת פ. נ. [פה נקבר] לעצמו. גלגלי הרכבת אשר מעכו את גופו האומלל אחרו: נפשו כבר נתמעכה תחת גלגל המשטמה של מרכבת המלחמה בשעה שהפריש את דמו המורעל בשבועה-קללה: "במותי מי ייתן ושארית כוחותיי יהיו הקללה והמשטמה לגרמנים".

אד עלה מכדור הארץ, אד דם-אדם – ונסך שיכרון. אפילו הוא, "נביאה של אירופה", לא שפך את שיקוי הרעל אשר הגיש לו השטן – ולא זעק: חנפה הארץ! נטמעו השפתיים! בכל שבעים לשון נתקלסו קילוסים לתועבה הגדולה. כל המילות נמשכו אל בי-הילולא [בית שמחה] ולא שמעו הידיים הענוגות, ידי פייטנים באלף השישי, את בכי האותיות אשר נבראו להצטרף אחת לאחת בסוד-כלולות-קודש ל"ברכי נפשי" ל"ואהבת לרעך" ול"לא תרצח".

רוסטאן וריכרד דהמל, ליסַאואֶר ומרינטי, האופטמן ואנדרייב, פול קלודל וד'אנונציו, פרנסיס ז'ם וסופיצ'י, סולוגוב והדוכסית דה נויאל, פול פור וא. ברטון.8 כולם, כולם – הגדולים עם הקטנים – רקדו בין הפגרים, נשקו את לועי הרובים, כנשק מזוזות, להבדיל. אלה היו שיר השירים "לתותחי ע"ה",9 מזמורי תהלים ל"טנקים הדשים את בשר האויב", הלל-הגדול לאדי הרעל הכימיים והנפשיים.

ולא נתביישו לצרף את קיא-כשרונם-שיכרונם במאספים מיוחדים – במבחר האותיות, במיטב הנייר, בהוצאות לוּקְס:

"Poètes de la guerre"– [משוררי המלחמה (צרפתית)]

"Kriegsdichtungen" – [שירי מלחמה (גרמנית)]

כאילו ביקשו לחרות בציפורן שמיר את קלונם:

– ראו נא, כי נבזינו מכל דור, כי זנינו מאד.

ובאותיות לא כל כך מהודרות ובנייר לא כל כך משובח במהדורה עממית נדפס "הרומנטיזם הזה של שפיכות דמים" בעלונים ובקונטרסים – לתִתם לשוכבי בחפירות יחד עם בקבוקי האלכוהול כדי להרעיל את הנפש עם הגוף. ליי"ש-סרדיוטים נהפכה "השירה בת השמים" ומשורריה ל"מוזגים":

– שתו דודים ושיכרו למען המולדת...

*

אך את אשר חטאו "נסיכי השיר" כיפרו "החרזנים" האלמונים. מי הם? מה זכרם במגילת היוחסין של הפָּרְנָסוֹס10 המבורך? בני-בלי-שם הם. המלחמה הגדולה אשר חבשה בסגין אפור אחד את כל הגופים – האפירה ב"אוניפורם" גם את הנשמות. על פיסות נייר קטנות, מעוכות, רשמו אצבעות לא מלומדות דברי מכאוב ומחאה. הם נמסרו מיד ליד. מחפירה לחפירה. ולא ידע איש מי כתבם – כי רבבות כתבום. מיליונים.

רק מעטים מהם נשתמרו ונכתבו על ספר, ואשר נשתמר ונצרר בצרור החיים ייכון כגל-עד לַ"משורר האלמוני". אליו לא ינהרו באבטומובילים ובעגלות-צבים [עגלות מחופות] מדושני נחת ומיטיבי טעם – כאל קברו של "החייל האלמוני" מתחת לשער הניצחון המפואר בפריז המעטירה. כי –

– "הלא החרוזים הללו אינם ראויים לדפוס"...

כן, בוודאי: "הפואמות של צרפת"11 מאת נסיך המשוררים פול פור, הנותן "סטירת לחי בשם צרפת" לגרמניה, הסונטות הנבוזראדניות של רוסטאן,12 הניבול פה הקלגסי של מרינטי, ההמנון המפורסם של ליסאואר13 וכו' וכו'... – הה, הם ראויים לדפוס! הלא שם חרוזים מלאכת מחשבת! הלא שם פתוס תותחים לפי כל חוקי הפרכוס הפיוטי! הלא שם כשרון! ופה – פה גמגום קונדסי, מומי-חרוזים, חטאי משקל ושאגת אמת צורבת. אכן, בימים ההם הייתה האמת "בלתי ראויה לדפוס"...

*

ובסוף דצמבר 1915 ישבה בגבעת סיירה העטופה שלגי שווייץ קבוצה קטנה של מנודים ומגודפים ובראשה רומן רולן.14 ז'וב15 קרא אז בפעם הראשונה את הפואמה שלו "מחול המתים". הלא אנשים אתם16 – זה היה שם ספרו הראשון. זה היה גם הראשון לספרים שנכתבו נגד המלחמה (1915).

"הֲלֹא רַק גַּרְגִּיר חוֹל אֲנִי,

רַק פְּלוֹנִי-אַלְמוֹנִי בְּאֵירֹפָּה, –

וְאוּלָם לְעֵת כָּזֹאת, בְּהֵאָלֵם פִּיוֹת אַדִּירִים –

אֵיכָה אוּכַל הַחֲרִיש עַל כְּאֵב כֻּלָּנוּ?" – 17

זה היה ה"א-או" הראשון בישימון הגדול. ובנות קול ענו: "א-או!" באלחוט הנפש נדברו ביניהם המעטים אשר לא נצטרפו למקהלת השטן.

– פַּיטָנֵי גֶּרְמַנְיָּה!

הָהּ, אֶחָי הָאַלְמוֹנִים!"

שלח מרטינה18 הצרפתי את קול קריאתו אל מעבר לקו האש והדם.

– "אָחִי!

שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל קְרִיאָתְךָ!" –

ענה לו קרל אוטן הגרמני,19

– הָהּ עַמִּים, עַמִּים יְקָרִים!

אַל תַּקְשִיבוּ לִ שְׂ פַ ת שִׁירִי –

הַקְשִיבוּ לִדְבָרַי" –20

הרעים ז'וב בלשון צרפת.

והד ענה לו בשפת אשכנז:

– גָּדוֹל לִבִּי בְּקִרְבִּי,

כְּאַחְדוּת גֶּרְמַנְיָּה וְצָרְפַת!"

זה היה קולו של וילהלם קלם.21

קול – ובת קול. אח לאח קרא: הושע נא! כי רבה הצלמוות מסביב.

*

והקול נשמע. באנתולוגיה הצרפתית המשוררים נגד המלחמה שיצאה לאור ב–1920 עם הקדמתו של רומן רולן נאספו שיריהם של שלושים משוררים ומשוררות. רבת שמות ויקר הייתה גם האנתולוגיה הגרמנית. וכמוה – הרוסית. באיזה אור חדש, בראשיתי נהרו פתאום המלים הישנות: "אדם", "אח", "אהבה". כמן הרחצה עלו האותיות צחות ומטוהרות להצטרף מחדש למילות אהבה וצדק, אשר כדי להיפטר מהן ומחובתן אנו הופכים אותן תמיד למוקצות מחמת בנליות: ונדמה, כאילו זה עתה נצטרפו מחדש שש האותיות: "לא תרצח". הה, הלאו "הבנלי" והקדוש מאד!

אחר כך באו דיהמל ומָיָקוֹבְסְקִי, וילדרק ופרנץ ורפל, אלכסנדר בלוק והאזנקלוור, שטפן צווייג ורומן, מקס ברוד ויוהן בכר22 – ועוד רבים גם אלה אשר סגדו למרס היכו "על חטא"...האופטמן לא יכניס לספר כתביו את מכתבו הידוע לרומן רולן... את כל הונם יתנו ריכרד דהמל ופול פור ואיתם האחרים כדי לשרוף בערמה אחת את חרוזי קלונם. אך "האותיות ציפורי כנף הן, אם יפרחו לא ישובו..." מדור לדור יספרו הספרים האלה על בת השיר אשר זנתה עם הסמ"ך-מ"ם [סמאל, השטן] והשחיזה בידיה הענוגות את החלף הגדול למען יישחט היצר-טוב בטקס גדול, אשר שמו מלחמה למען...

למען גאולת העמים... למען המולדת... למען המהפכה... כן, גם למען המהפכה הגואלת קידשו על כוס הדם ועל הילולת ההתעללות בצלם אלוהים.

לו לפחות הסתפקו ב"מלחמה-מפני-ש..." (מפני ש – "אנו נושאים בדם את צו הרצח", מפני ש – "האלוהים עשה את האדם לִסטים ממילא" וכו', וכו'...) – אין זאת כי אם איום למאד היה פיתויו של הנחש הקדמוני...

*

ולשם סוף פסוק – קצת על הסלף שבתוכנו, על שיכרון המוחין אשר יקדיח את נזיד הפיוט בישראל במאידך גיסא של מושגי "מלכות" ו"חזון".23 בחוצות ירושלים דווקא ובכ"ב אותיות של לשון הקודש מדמדמים ניני ירמיהו בשנת תרפ"ט ליצירה על אתים ומחרשות חלוציים אשר יוכתו לפגיוני סרדיוטים. את כל הטרמינולוגיה הקסרקטינית הרחיקו לתוך הפיוטים על משיח ועל חזון ועל מלכות בית דוד.

הה, המשיח הזה אשר יבוא רכוב על סוס נפוליוני24 בשינל צבאי ויצדיע לסאלוט [הצדעה]25 של תותחי ציון ותרועת סולדאטין [חיילים] מסלפי הגאולה. הנה המלכות והנה החזון, המפויט אצלנו באמצע הזמנים ובאמצע העולם. אפוליטין [סימני דרגות צבאיים], צי למלכות בית דוד, אספסוף מתרוצץ לקראת מרכבת המשיח. לפרימו-דה-ריברה26 רוצים הם להפוך את המלך המשיח – זרע גדול הליריקנים בעולם-יה, – דוד, נעים זמירות הקודש.

הנה היא החיה האפוקליפסית, הסיטרא אחרא של חזון הגאולה. פיוט גוג ומגוג בתרפ"ט ליצירה.

וי לנו, כי לא למדנו כלום מיום החושך הגדול אשר כיבה את כל הכוכבים, רמס את כל החבצלות וניפץ את כל כלי השיר.

"ואף על פי כן היא סובבת" סביב סביב הולכת בת השיר ועל סביבותיה תשוב:

ברכי נפשי את ה' – – –27

1 את גרעינו של המאמר ניתן לראות במאמרו המוקדם של שלונסקי "סתם ככה ולעצם העניין" ("מוסף לדבר", 23.10.25 – ראו לעיל).
2 על פי איוב לח 7: "ברון יחד כוכבי בוקר". כאמור בהערה לרשימה "סתם ככה ולעצם העניין", תותחי מ"ב היו תותחים בקוטר גדול במיוחד של 42 ס"מ שפיתחו הגרמנים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כדי להתגבר על ביצורי העיר הבלגית לייז'.
3 על פי תהלים קלז 4: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון [...] איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר".
4 אגודלי ידיהם (ארמית). לפי המדרש קיצצו הלוויים את ידיהם בשעה שנבוכדנצר ביקש מהם לנגן לפניו בכלי הנגינה של בית המקדש.
5 דום-דום – כדורי רובה בעלי חודים קטומים, הגורמים לפצעים אנושים בגוף.
6 עווית ויטוס – תסמין של מחלת עצבים, המתבטא ברעידות ותנועות לא רצוניות.
7 בספרו בלגיה שותתת דם (1915) גינה המשורר הבלגי אמיל ורהארן (1855–1916) את גרמניה, על שרמסה את מולדתו.
8 שלונסקי מונה כאן שורה ארוכה של סופרים ואנשי רוח אירופאים אשר לא רק שלא גינו את מלחמת העולם הראשונה אלא אף שרו לה שירי הלל: אדמונד אז'ן רוסטאן (1868–1918) – משורר ומחזאי צרפתי, שבתקופת מלחמת העולם הראשונה ביקר בשדות הקרב, עמד מקרוב על מצב החיילים וכתב שירים חדורי פטריוטיות; ריכרד דהמל (1863–1920) – משורר גרמני בעל השקפת עולם פציפיסטית. על אף השקפתו זו התנדב לצבא הגרמני בתקופת מלחמת העולם הראשונה; ארנסט ליסאואר (1882–1937) – משורר גרמני-יהודי. היה לאומני בהשקפת עולמו והתעלם ממוצאו היהודי; פיליפו טומזי מרינטי (1876–1944) – סופר, משורר ופולמוסן איטלקי, אבי התנועה הפוטוריסטית. היה חסיד המלחמה וראה בה ביטוי מוחשי לפעילותו המלאה של האדם. נמנה עם ראשי התנועה הפשיסטית באיטליה בתחילת דרכה, ועם זאת היה בין הפשיסטים היחידים שהתנגדו בחריפות ובפומבי לחוקי הגזע שנחקקו נגד היהודים בשנים 1936–1939; גרהרט האופטמן (1862–1946) – מחזאי וסופר גרמני. חתן פרס נובל לספרות (1912). הואשם על ידי רבים, כי עם עליית הנאצים לשלטון לא הסתייג ממשטרו של היטלר אלא קיבלוֹ בשבחים רבים; לאוניד ניקוליביץ' אנדרייב (1871–1919) – סופר ומחזאי רוסי. התנגד למהפכה הרוסית. ביצירותיו האחרונות נתן ביטוי עז לשפיכות הדמים של המלחמה והמהפכה; פול קלודל (1868–1955) – משורר ומחזאי צרפתי; גבריאלה ד'אנונציו (1863–1938) – משורר, סופר ומחזאי איטלקי. בשנת 1915 התגייס לצבא איטליה. נחשב בעיני רבים לגיבור לאומי והיו שראו בו ממבשרי הפשיזם האיטלקי; פרנסיס ז'ם (1868–1938) – משורר צרפתי שהושפע מהסימבוליזם ומהמשורר הצרפתי ורלן; ארדניו סופיצ'י (1879–1964) – צייר איטלקי. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הצטרף לזרם הפוטוריסטי-פשיסטי; פיודור סולוגוב (1863–1927) – מראשי הסימבוליזם הרוסי; אנה דה נויאל (1876–1933) משורר וסופרת צרפתיה; פול פור (1872–1960) – משורר סימבוליסט צרפתי; אנדרה ברטון (1896–1966) – משורר ומבקר צרפתי שהשתייך לקבוצה הדדאיסטית והניח את היסודות לזרם הסוריאליסטי. בשנת 1927 הצטרף למפלגה הקומוניסטית אך פרש ממנה בשנת 1935 בגלל פגיעתה בחופש היצירה.
9 תותחי ע"ה – תותחים בקוטר 75 מ"מ שפיתחו הצרפתים בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
10 ההר שבו שכנו המוזות, לפי המיתולוגיה היוונית.
11 הכוונה ליצירתו של המשורר פול פור Poemes de France (1916).
12 הכוונה לשירים הפטריוטיים של אדמונד רוסטאן, וראו לעיל הערה 8.
13 שיריו של ארנסט ליסאואר גדושים פתוס והערצת הטבע. בַּ"המנון המפורסם" כיוון שלונסקי, ככל הנראה, ליצירתו של ארנסט ליסאואר "1913" העוסקת בתהילה בקרב ובניצחון.
14 רומן רולן (1866–1944) – סופר, הוגה דעות ומחזאי צרפתי. מאנשי הרוח ושוחרי הקדמה החשובים ביותר במאה העשרים, בעל השפעה גדולה על בני תקופתו, גם בשל יצירתו הספרותית וגם בשל עמדתו המוסרית והמצפונית. במלחמת העולם הראשונה יצא שמו כפציפיסט מושבע וממקום מקלטו בשווייץ השמיע את קולו למען השלום תוך שהוא סופג התקפות ארסיות בצרפת מולדתו. בנוסח שלפנינו משבח שלונסקי את רולן על עמידתו האמיצה כאחד המשוררים הבודדים שלא שר שירי הלל למלחמה. בתקופה שבה שִכתב שלונסקי את מאמרו והרחיבו לנוסח "לא תרצח" התקרב רומן רולן לקומוניזם, ועל כן מחק שלונסקי את הדברים שכתב בשבחו ותחת זו הוקיע ו על שהעמיד את נאמנותו לברית המועצות מעל לצו של "לא תרצח" (ראו להלן).
15 פייר ז'אן ז'וב (1887–1976) – משורר צרפתי פציפיסט. בשנים 1914–1919 כתב שירים ומאמרים נגד המלחמה.
16 "הלא אנשים אתם" ספרו של פייר ז'אן ז'וב (1915).
17 שלונסקי מצטט מתוך שירו של פייר ז'אן ז'וב "שיר לאירופה". השיר נכלל בתוך ילקוט השירים נגד המלחמה לא תרצח בתרגומו ובעריכתו של שלונסקי (עמ' 54–57). כאן מצוטט השיר בנוסח מוקדם ושונה מזה שפורסם בלא תרצח.
18 מתוך השיר "איך?" של המשורר הצרפתי מרסל מרטינה (1944-1887). השיר נכלל בספר לא תרצח (עמ' 58–59).
19 מתוך השיר "הנני" של קרל אוטן (1889–1963) – משורר גרמני שהשתייך לזרם האקספרסיוניסטי (לא תרצח, עמ' 60–61).
20 מתוך "שיר לאירופה" של המשורר פייר ז'אן ז'וב (לא תרצח, עמ' 54-57. שם הנוסח הוא שונה: "לאומים, לאומים יקרים!/ אל תקשיבו לשפת מזמורי, / אל שיר מזמורי נא הקשיבו!".
21 מתוך שירו של המשורר הגרמני וילהלם קלם (1881–1968). בנוסח "לא תרצח" מופיעה הציטטה בשינויים.
22 שלונסקי מזכיר שתי קבוצות של סופרים: הראשונה כוללת שורה ארוכה של יוצרים שהתנגדו למלחמת העולם הראשונה, והשנייה –יוצרים שחזרו בהם והתחרטו על סגידתם למרס, אל המלחמה: ז'ורז דיהמל (1884–1966) – סופר ומשורר צרפתי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא כרופא. חזה מקרוב בזוועות המלחמה וכך התגבשה תפישת עולמו החדשה – ההומניזם הליברלי; שרל וילדרק (1882–1971) – משורר ומחזאי צרפתי. בקבצי שיריו, שנתנו ביטוי למוראות מלחמת העולם הראשונה, בולטת אמונתו באדם, בידידות ובאחווה; וולטר האזנקלוור (1890–1940) – משורר ומחזאי גרמני שהשתייך לזרם האקספרסיוניסטי; ז'יל רומן – שמו הספרותי של של לואי פריגול (1885–1972), משורר וסופר צרפתי. לימים, עם עליית הנאצים לשלטון, הטיף בקנאות מרובה להבנה צרפתית-גרמנית. על סף מלחמת העולם השנייה עמד על טעותו. עם כיבוש צרפת בידי גרמניה נמלט לארצות הברית; מקס ברוד (1884–1968) – סופר ומלחין יהודי-צ'כי. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה פעיל בתנועה הציונית. נודע גם בקרבתו לפרנץ קפקא; יוהן בכר (1891–1968) – משורר, סופר ומחזאי גרמני. שיריו הושפעו מהאקספרסיוניזם. הצטרף למפלגה הקומוניסטית. לימים, עם עליית היטלר לשלטון, היגר לברית המועצות וישב בה עד סוף המלחמה.
23 שלונסקי מתפלמס במרומז עם האידיאולוגיה של אורי צבי גרינברג, באמצעות השימוש שהוא עורך עם המונחים האופייניים לכתיבתו. בנוסח המאוחר של המאמר "לא תרצח" הורחב הפולמוס עם גרינברג בפרק "פרו דומא נוסטרא" [למען ביתנו שלנו].
24 רמז לשירו של אצ"ג חזון אחד הלגיונות" (חזון אחד הלגיונות, הוצאת "סדן", תרפ"ח, עמ' יח).
25 רמז לרשימתו של אצ"ג "אל עבר מוסקבה" שהתפרסמה בקונטרס (25.1.24), עם מותו של לנין. בשורת הסיום של רשימה זו כתב גרינברג: "הפרולטרים העברים על האי העברי עומדים אל עבר מוסקבה בסלוט ללוויית לנין". רמז בולט יותר לרשימה זו, ראו להלן בנוסח "לא תרצח".
26 מיגל פרימו דה ריברה (1870–1930) – גנרל שעלה לשלטון בספרד בהפיכה צבאית בשנת 1924 וכונן בה דיקטטורה צבאית.
27 צירוף של אמירתו המפורסמת של הפיסיקאי והאסטרונום גליליאו גליליי: "ואף על פי כן נוע תנוע" והפסוקים המקראיים: "ועל סביבותיו שב הרוח" (קהלת, א, ו') ; "ברכי נפשי את ה'" (תהילים ק"ג, א').