לֹא מְעַטִּים אָנוּ –
רַבִּים!
לֹא שָׁוְא מֵעָבִים הֵצִיץ שֶׁמֶשׁ לָנוּ
כְּמִן אֶשְׁנַבִּים.

אַךְ דֶּלֶף יָרַק בַּפָּנִים.
רוּחַ הִצְלִיף בְּשׁוֹט.
דֶּלֶף! רוּחַ!
עוֹד!

יָדַעְנוּ: מָחָר פֹּה נִתְגּוֹלֵל פְּצוּעֵי-יָהּ
וּמְזֵי כָּל חָזוֹן
וְאַתֶּם תִּתְפְּרוּ תַכְרִיכִים לְכֻלָּנוּ
בְּחִפָּזוֹן.

וַאֲנַחְנוּ
(מַה נָּעַמְתָּ הַשְּׁבִי!)
אֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ הִנַּחְנוּ
עַל קֶרֶן הַצְּבִי.

וְעַל-נְקַלָּה
נֵשְׂטְ מִכָּל מְדוּרָה אֲשֶׁר כָּבְתָה.
בּוֹאִי כַּלָּה! בּוֹאִי כַּלָּה
הַמָּוְתָה!