חיפוש

אל תאמר הֶאָח בטרם תִצְלַח

מקבילה של שלונסקי לפתגם המקראי: "אל יתהלל חוגר כמפתח"

חידודי לשון נוספים...

זמר (לא אורחת גמלים)

לחנים: נחום נרדי, מרק לברי
פרסום ראשון: משמר, 7.9.1945 נכלל בתוך: על מלאת, 1947
מבואה מאת חגית הלפרין

השיר "זמר", או כפי שהוא ידוע לפי מילות הפתיחה שלו "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", מתאר את תקופת "גדוד העבודה". בחודשים המועטים שבהם שהה שלונסקי ב"גדוד העבודה" הוא כתב שיר אחר, או יותר נכון פזמון. היה זה הפזמון "תה ואורז יש בסין" (1922) שבו תיאר בהומור את הווי החלוצים. השיר "זמר", לעומת זאת, לא נכתב בתקופת "גדוד העבודה" אלא 23 שנה מאוחר יותר. זהו שיר נוסטלגי, מלא געגועים לתקופה הקסומה של מחנה האוהלים הלבנים בעין חרוד שבה "הלב פותח שער ונדמה, לעד לא יינעל".
מה גרם לשלונסקי לחזור ולתאר את התקופה שלו בגדוד העבודה בעין חרוד לאחר שעבר זמן כה רב? ניתן להעלות שתי השערות: הראשונה היא ששלונסקי לא היה מרוצה מהשירים שכתב בתקופת גדוד העבודה ואת רובם גנז. בתקופת שהייתו בגדוד הייתה לו ביקורת על החיים בתוך הקולקטיב והם נראו לו נטולי שאר רוח. העבודה הגופנית לא הותירה מקום לחיי נפש עשירים ובמיוחד לעשייה ספרותית שהייתה נשמת אפו של שלונסקי. רק שנים אחדות לאחר שעזב את הגדוד, כשניתן היה לבחון את המעשה החלוצי מפרספקטיבה רחבה – יכול היה לכתוב את שיריו החשובים על עמק יזרעאל ולתאר בהם את המהפכה של עם שחזר לשבת על אדמתו. בשירים המאוחרים האלה העלה את החיים בעמק למדרגה של קדושה והעניק חשיבות לבניין הארץ כמו לעבודת הקודש: העבודה המפרכת הפכה לבעלת משמעות רוחנית והמפגש עם הארץ – התגלות אלוהית.
אך הסבר זה, לדעתי, אינו מספיק שכן כל יתר השירים על עין חרוד ועמק יזרעאל נכתבו כחמש- שש שנים לאחר עזיבת הגדוד ואילו שיר זה הוא היחיד שנכתב שנים רבות לאחר שעזב אותו. מה אפוא גרם לו לחזור לפתע לתקופת העמק? נראה שניתן למצוא תשובה לכך בתאריך הפרסום של השיר: בחינת הפרסום הראשון של השיר ביום 7.9.1945 מגלה ששלונסקי כתב אותו כשבועיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. נראה שעם תום המלחמה שלונסקי ביקש לחזור לתקופה שסימלה בעיניו יותר מכל את תקומת העם היהודי החוזר לארצו ובונה אותה. בהקשר ההיסטורי של זמן כתיבתו אפשר לראות ב"זמר" גם שיר ניצחון של העם היהודי שממשיך ובונה את ארצו למרות הכול.

זמר

לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ,
לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב.
זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ,
הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב.

הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,
שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים.
הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ,
שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.

שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל.
שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.

כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר,
כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה.
כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶּמֶר
לָנוּ הַתַּגְמוּל
וְהַתְּרוּמָה.

שׁוּב כְּאָז לָבָן הוֹלֵךְ הַסַּהַר
וּמוֹשֵׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל.
שׁוּב כְּאָז הַלֵּב פּוֹתֵחַ שַׁעַר,
וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל.

אֵיךְ הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן
שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז
לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן,
לְפַעֵם שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז.

שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל.
שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.

כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר,
כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה.
כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶּמֶר
לָנוּ הַתַּגְמוּל
וְהַתְּרוּמָה.

מדיה

שושנה דמארי שושנה דמארי