לחן: יאיר רוזנבלום
מבואה מאת חגית הלפרין
השיר נקרא במקור "שבת" אך הוא ידוע יותר בשם "בואי כלה" או במילות הפתיחה שלו "עטוף נא אל שדי את נפשי בטלית". שלונסקי פרסם אותו לראשונה בעיתון "דבר" ביום 2.4.1926 , והקדיש אותו לרעייתו הצעירה לוסיה (השיר נכלל לראשונה בספרו "לאבא-אמא", 1927).
שלונסקי כמעט לא כתב שירי אהבה, וגם שיר זה אינו שיר אהבה רגיל שנאמרים בו דברים מפורשים על אהבה, או געגועים לאהובה. למעשה ההקדשה ללוסיה היא הפרט הקונקרטי היחיד המקשר את השיר לאהובתו באופן מפורש. לוסיה הייתה חברתו האהובה מאז היותו כבן 15 והיא כבת 17. היא הייתה נערה זהובת שער וכחולת עין, שנראתה כגויה. בשיר מופיעה דמות אישה בשורה: "הו, אשתי היפה הדליקי הנרות ולקידוש הכיני החלה". אך אם מקשרים את השיר ללוסיה – התיאור שלה בשיר כאישה יהודייה חסודה, המברכת על הנרות אינו תואם את המציאות העובדתית ואין לו קשר ללוסיה. במציאות הייתה לוסיה שחקנית, בוהמית בנשמתה, רחוקה ממנהגי היהדות ובקושי דיברה עברית. על כן נראה לי כי האישה היפה המדליקה את נרות השבת ומכינה את החלה לקידוש איננה בת דמות של לוסיה אלא השלכה של שלונסקי עצמו, או יותר נכון עיצוב סמלי של תחושת האושר והשלמות פנימית שחש כאשר כתב את השיר.
השיר הזה יוצא דופן בין שיריו של שלונסקי, שכן רוב שיריו מתקופה זו היו שירים פסימיים וקודרים שתיארו עולם ריק מאמונה, או את התבל השיכורה הנעה כקרוסלה ומסתחררת ללא מטרה ואת בדידותו של האדם בעולם זה. לעומת זאת השיר "שבת" הוא שיר מפויס, אופטימי, המתאר עולם הרמוני, ואדם הנמצא בקוטב האמונה התמימה וחוסה בצל אלוהיו. שלונסקי הרחיב את משמעות ה"שבת" שבשיר וביקש לבטא בעזרתה את יסוד "הגבהות" בחיים, את היסוד המתעלה מעל החולין, מעל החומרי, מעל צורכי היום יום. "השבת" מסמלת גם את היסוד הרוחני והיא מנוגדת למושג החולין, לששת ימי המעשה, המסמלים את היסוד החומרי הנחות.
חלפו למעלה מארבעה עשורים בטרם הולחן השיר אך שווה היה לחכות ללחן המיוחד שכל כך הולם את המלים. לכבוד מסיבת יובל השבעים של שלונסקי שנחוג בעין חרוד הלחין יאיר רוזנבלום את השיר ושלונסקי היה מאושר לשמוע את שירו זה מעל הבמה עם הלחן היפה ומושך הלב.
שבת
עֲטָף־נָא אֵל־שַׁדַּי אֶת נַפְשִׁי בְּטַלִּית
וְזַמֵּר בְּקוֹל: בֹּאִי כַלָּה!
הוֹ אִשְׁתִּי הַיָּפָה הַדְלִיקִי הַנֵּרוֹת
וּלְקִדּוּשׁ הָכִינִי הֵחֵלָּה.
הַלַּיְלָה כְּבָר בֵּרַךְ עַל נֵרוֹת שַׁבַּתּוֹ
וּלְבָנָה לְקִדּוּשׁ מוּטֶלֶת.
הַיּוֹם אֲנִי רוֹצֶה בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה
לְנַשֵּׁק הַמְּזוּזָה בַּדֶּלֶת.
אֲרֻבּוֹת הַסְּפִינָה כְּבָר חָדְלוּ עֲשָׁנָן.
כְּבָר חָדְלָה אֶת בִּכְיָהּ סִירֶנָה.
שְׁמֵי־שַׁבָּת יִשַּׁחוּ עַל אַרְצִי נוֹפֶשֶׁת
כְּסַבְתָּא עַל צְאֶינָה־וּרְאֶינָה.
כִּי שִׁבְעָה הֵם יָמִים יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ
וְשִׁבְעָה יֵשׁ קָנִים לַמְּנוֹרָה.
וּמִי אֲשֶׁר הִדְלִיק הַמְּנוֹרָה בַּנֶּפֶשׁ
הוּא יִצַּק הַשֶּׁמֶן לְאוֹרָהּ.
הוֹ צַק נָא הַשֶּׁמֶן וּרְאֵה כַּמָּה מִזְמוֹר
פֹּה הֻתַּז מִגְּבִיעַ זְהָבְךָ
עַל גַּגּוֹת עַל כְּבִישִׁים עַל חוֹלוֹת בְּאַרְצִי –
הֵן יָדְךָ רִבּוֹנִי זוֹ שָׁפְכָה.
הֲתִזְכֹּר עֵת שַׁרְנוּ בִּסְפִינוֹת הַנָּכְרִים
אֲנַחְנוּ הָעוֹלִים בְּשִׁמְךָ:
"... עֵת יְהוּדִים יָבוֹאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
מַה־תִּרֶב בִּמְעוֹנָם הַשִּׂמְחָה."
הַאַתָּה שָׁכַחְתָּ? וְיָדְךָ הֵן פֵּרְשָׂה
מִפְרָשִׂים לַסְּפִינָה הָעוֹלָה.
אֲנַחְנוּ רְאוּיִים לָשֶׁבֶת רִאשׁוֹנָה
בְּמִשְׁתֵּה שַׁבַּתְּךָ הַגְּדוֹלָה.
עֲטָף־נָא רִבּוֹנִי גּוּפֵנוּ בְּטַלִּית
וְזַמֵּר בְּקוֹל: בֹּאִי כַלָּה!
נָשֵׁינוּ הַיָּפוֹת תַּדְלֵקְנָה הַנֵּרוֹת
וְאָנוּ נְקַדֵּשׁ עַל חַלָּה.