חיפוש

כתבי יד

בשנת 1935 שלונסקי ובני חבורתו הסתכסכו עם בעל קפה "רצקי" ועברו לקפה "אררט". שלונסקי הסביר כי בהתרגש עליהם המבול (הריב עם רצקי) חיפשו בני החבורה מקלט, והלא "אררט" הוא המקום שבו נחה תיבתו של נוח לאחר המבול...

 

אנקדוטות נוספות...

Super User

Super User

Posuere ornare vulputate sit erat ad et quam in. Nonummy dignis sim suspe disse tincidunt diam sit ipsum potenti leo malesuada amet sociis nascetur vestibulum varius. Posuere ornare vulputate sit erat ad et quam in. Nonummy dignis sim suspe disse tincidunt diam sit ipsum potenti leo malesuada amet sociis nascetur vestibulum varius.

רביעי, 28 נובמבר 2018 19:13

בעשט-סלר

בעשט-סלר

בחגיגות לכבוד הבעש"ט אמר שלונסקי: הבעש"ט הפך לבעשט-סלר

חידודי לשון נוספים...

רביעי, 28 נובמבר 2018 19:11

אפסוס

אַפסוּס

סוס עלוב וכחוש

חידודי לשון נוספים...

רביעי, 28 נובמבר 2018 19:01

אילוזיה

אילו זה היה

תרגומו של שלונסקי לאילוזיה

חידודי לשון נוספים...

רביעי, 28 נובמבר 2018 18:56

כסית

כסית

שמו של בית הקפה של חצקל "איש- כסית" הוענק לו ע"י שלונסקי שצירף יחד המלים "כיסא" ו"כוסית"

אנקדוטות נוספות...

חמישי, 22 נובמבר 2018 09:36

חידודי לשון ואנקדוטות

חידודי הלשון של שלונסקי הם מאוסף  חגית הלפרין. החידודים נאספו ממקורות רבים ולהלן המרכזיים שבהם: ארכיון אברהם שלונסקי מרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב; ספרו של פרופ' דב סדן קערת אגוזים; מילון חידושי שלונסקי מאת יעקב כנעני; תרגומיו של שלונסקי ונאומיו; עיתונים ושבועונים: "דבר", "הארץ", "הבוקר", "דבר", "מעריב", "הדור", ,"למרחב", "העולם הזה", "פנים אל פנים", "דבר השבוע", "במחנה גדנ"ע", "במחנה", "השבוע בקיבוץ הארצי" וכן מאנשים פרטיים ובראשם ישראל זמורה ופרופ' יעקב רותם.

חמישי, 15 נובמבר 2018 00:00

הִתְגַּלּוּת

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד... וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְּלִיָּעַל...
וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה'
                    שמואל א' ב


אֵי-מִי קָרָא לִי: שְׁמַע.
אֵי-מִי קָרָא בִּשְׁמִי.
מַה?
מִי?

עֵלִי אָמַר: שׁוּב שְׁכָב.
עֵלִי אָמַר: לַשָּׁוְא.
עֵלִי אָמַר: אֵין חָזוֹן, כִּי כָּהֲתָה עֵינִי.

אַךְ שׁוּב קֹרָא לִי: שְׁמַע.
אַךְ שׁוּב קֹרָא בִּשְׁמִי.
אֵיכָה אַעַן: הִנֵּנִי!?

חֲצוֹת. עֵלִי יָשִׁישׁ עַל יְצוּעוֹ יִתְיַפֵּחַ:
"בָּנַי... הָהּ בָּנַי..."
וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְקוּם בִּי, פָּצוּעַ כַּשְּׁקִיעָה
בֵּין פִּגְרֵי-עֲנָנַי.

יָדַעְתִּי הִנֵּה יָבוֹא יְהֹוָה.
הִנֵּה יָבוֹא וִינַשֵּׁק פִּצְעֵיכֶם בְּסָעַר.
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד. וּבְנֵי עֵלִי נְבָלִים.
וַאֲנִי עוֹדִי נָעַר.

אַךְ הִנֵּה שׁוֹאֵג יְקוּם
הִנּוֹ כּוֹאֵב וָרָן
וּבַמִּזְרָח הָאָדֹם אֶצְבַּע בָּרָק לִי קוֹרְאָה.

– דַּבֵּר יְהֹוָה כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ.

רביעי, 14 נובמבר 2018 00:00

שלונסקי לטייטלבוים 23 ביוני 1972

יקרה שלי יקרה

חוּ-אַ-לוּ,חוּ-אַ- לוּ, חוּ-אַ-לוּ!

מכתבך הגיע אלי זה עתה - ראשון, חם, מכתב אהבה – רק נשיקות יכולות להיות כל-כך חמות וטריות, כל-כך לגמרי "פָּנים-אל פָּנימיוּת", כל-כך חד-פעמיוֹת בהישנותן, וחשבתי לעצמי אולי לדחות את התשובה למחר? מפני שאם אשיב מייד, אני אצעק, אקרא בקול רם, ואת הרי יודעת, את כבר יודעת , חוּ-אָ-לו שלי, שצעקה איננה בטבעי, ושבדיבור בקול רם אני קטן יותר, טיפש יותר מאשר בדיבור בקול דממה דקה (בקול שקט ושותק). כנראה שהשתכרתי מלשמוע אותך, מלראות אותך, לחוש אותך דרך אותיות המכתב, דרך המגע החם של הכתב ושל מילותיך – אבל לעולם איני שיכור באמת, כמו פיכחות, כשהיין היחידי והחזק הנמצא במרתפי הוא חד-פעמיותה של אהבת אמת, שהיא נס, נס שהתחולל עבור שנינו. אני אומר לעצמי – אברי, קח את עצמך בידיים, כמו אז כשהמשורר גבר על הצייד, ושתוק – חכם, עצוב ובוטח. את הרי יודעת באיזו מידה, ועד איזה עומק אמרתי לך הכל, ללא דיבור. "לדבר" זה לעיתים קרובות להחריש אוזניים, זה תחליף לרגשות , - הרי לכן אנחנו כותבים שירים ולא מילים, ניגונים, אימאז'ים, הסוואות מוזיקליות של תשוקותינו המבוישות. מפני שכל מה שהוא יפה ואמתי הוא מבויש. מעולם לא חשתי את עצמי כל כך "האמלטי": לשתוק או לדבר, לדבר, לדבר? אני מתכוון "לדבר" במובן של "לומר" , לומר עד התהום. חוּ--לוּ אהובה ויקרה שלי. בעברית קיים ביטוי כזה: "כל עצמותי תאמרנה", לא רק הפה אומר בשם הדם והלב. ברגע של דבֵקות כל החושים, כל האיברים, "כל העצמות". אגב, בעברית קיים ביטוי נוסף "בכל רמ"ח", כלומר רמ"ח איברים – מפני שחכמי התלמוד חישבו ומצאו, כדרכם, שזהו מספרם המדויק של האיברים בגוף האדם. (רמ"ח זה 248) והכוונה היא בשלימות. וזאת היא הרי אהבת אמת: בכל העצמות ובכל האיברים, בכוליות מלאה. האם לא כאלה הם הדיאלוגים בין אבּרי וחו--לו?

את רואה יקירתי, צדקתי כשרציתי לדחות את תשובתי למחר- האם ראית אותי אי-פעם במצב של מי שאיננו מדבר כמו עכשיו? אבל מה אוכל לעשות? אני הרי מדבר, זה מדבר מעצמו! והאשֵמָה היא את, מכתב-הסמבטיון שלך, שחיכיתי לו בקוצר רוח שכזה, מבלי לחוש שבעצם חלף בינתיים עוד שבוע...הא, טיפשים שכמונו. אנחנו שוכחים שמי שמאוהב (או אולי מוטב להגיד שאוהב) אין לו שעון, יש לו לוח שנה, ושבוע ציפייה הוא כמו חצי נצח.

אפילו עכשיו, ממש בזה הרגע, בדיוק עצרתי ואמרתי לעצמי: אבּרי, קרע! , מדוע אתה צריך לכתוב "בגילופין". שתיינים מנוסים יודעים מהניסיון שהנוראה בשתיות היא השתייה על לב ריק, - זה הופך אותך ברגע אחד לשיכור כלוט: מייד רואים שרעבתי אליך רעב גדול – ומכתבך שיכר אותי ב"לוטיוּת". ביידיש שלום-עליכמית טובה אפשר לומר עלי כנראה: תראו תראו איך הוא מיילל! ואכן יכולתי לגמרי בקיצור ובפשטות לומר לך:חוּ--לוּ שלי, יקרה שלי, יחידה שלי, אני מתגעגע אליך חזק, חזק מאוד, ומיום ליום חזק יותר. אני אוהב אותך חזק, חזק מאוד, ומיום ליום חזק יותר – ומה יהיה הסוף?

יקרה, יקרה שלי, אני נושק אותך תמיד, חזק יותר. כתבי כתבי לעיתים קרובות והרבה. קשה עד היום (כבר שבוע!) לקום מוקדם ולדעת שהצלצול לא יגיע, וחדר הספרים שלנו יוָתר שומם, וכל הספסלים בבולוואר נורדאו מיותמים, יממה שלמה וכך גם מחר והרבה מחרים...אני בורח אליך דרך שירים. ואת יודעת? שיר אחד הוא על... קנאה... ועוד שיר – חזרה לעניין "המשורר והצייד", אבל באופן שונה, בצורה, בסמלים, ב"סיפור המעשה". ועוד אחד אודות חלום רע. ושיר אחד שיר אירוטי שיר-השירימי: מאוד ברור ומוסווה, ועוד. אני כותב ומוחק, כותב ומשחיז – וכמדומני שאלה יהיו שירים חזקים - שירים אודות חוּ--לוּ, כל הזמן רק אודותיה, אודותיך, אודות אבּרי. אני כבר רואה אותם נקראים, חוּ--לו, בגורדון 50. כן! עוד שיר - בלילה אני מחפש לבדי בשדרות נורדאו ...(נורדאו בולוואר) שהסבתי את שמו ל"שדרות האיילות"...אני רואה אותך כעת מקצה-האצבע ועד קצה-הראש. יקרה שלי, האם לא טעיתי כשלא קרעתי את המכתב והוא הולך אליך לנשקך בחוזקה, חזק חזק?

אבּרי שלך, אחד משני הילדים המשוגעים המאוהבים.

נ.ב. ה- 23 ביוני היה יום שישי ואני איבדתי שני ימים (מחר זה הרי שבת!) והמכתב יטוס אליך רק ביום ראשון – חבל!

יקרה, סלחי ליידיש המגומגמת וחסרת התקנה שלי. ובעיקר לכתב המקושקש (במיוחד לקראת סוף המכתב) האם יש בכך חידוש? הרי כבר שעה שלמה שאני מדבר ומדבר ומדבר יידיש! בכל זאת יכולתי להעתיק לנקי – אבל אינני רוצה לעשות כן: שיגיע אליך אותנטי! כפי שאני.

אברי.

מיידיש: רחל שליטא

רביעי, 14 נובמבר 2018 00:00

שלונסקי לטייטלבוים 24 ביולי 1972

אודות שירי

חו--לוּ, חו--לו! היקרה לי מכל!

... אז קרה בדיוק מה שדימיינתי לעצמי: אני נוסע הביתה מ"ספריית-פועלים" וכל הדרך אני חושב ומחשב ומנסה לפתור את החידה: יש? אין? הגיע? לא הגיע? - כמו נערה מאוהבת שתולשת עלה אחר עלה מפרח, "אוהב?" " לא אוהב?" ואני חושב לעצמי, כמובן, על מכתב ממך. וכן!! מכתבך הגיע. נקי, רוטט כמו מעין – אמנם הוא חם מגעגועים, ו"גייזרי" – ממש חמסיני, נוסח גורדון 50, - אולם הוא כל -כך צלול, כל-כך חכם ומלא-חן, כל כך חוּ-אַ-לוּ-אִי. חכמה שלי, חוכמתך היא "איילתית", כמו פנים חכמים עם גומות חן של נעורים שאינם בני-חלופיים (יש בכלל מלה כזאת?) מצועפים בבד דק-דק בין-השמשותי, של עצבות (את יודעת הרי שאני אוהב צעיף אנושי-דומע של עצבות מחרישה). הרי זוהי מלה נרדפת לחוכמה אמיתית. לא "קלוגשאפֿט של הראש, לא פקחות, אלא חוכמת-הלב, שבלעדיה מתה השירה, וכלל לא היתה נולדת. אבל חוכמה בשירה היא גם מסוכנת מפני שהיא דורשת צניעות, ענווה, חוש של דיסטאנס, של פרופורציה, של "משחק גומלין" בין לדבר ולשתוק (שוב!) להגיד ולא להגיד עד תום, להגיד ולא לחזור חזרה מיותרת (וגם לא לשתוק יותר מדי) כלומר - צריך להישמר מפניה כמו מאש – אבל איך ניתן לתאר שירה ללא אש?

האינך רואה, יקרה שלי, אהובה שלי, שאני מדבר ומדבר ומדבר... זה נובע מתוך רעב! אני פשוט הורעבתי לחוּ-א-לוּ, לקרבתה, ל"פָּנים-אֶל-פָּנים" שלנו, לאמיתיות המתלהבת שלה. לכישרונה החד-פעמי שהוא לה מתנת-אֵל, לומר בנשיקה את אהבתה עד תום. בכתיבה אליך ובקריאת מכתביך אני נושק לך ומנושק על ידך ללא סוף. האינך חשה בכך?

כתבתי לכם (לשלושתכם) הבוקר "בספריית-פועלים", פשוט: עוד הזדמנות, עוד תירוץ לנשק את חוּ-אַ-לו שלי, גם אם באופן לא ליגאלי. אני בטוח שאתם תענו לי בקרוב, ושיגיע מכם (ממך) עוד מכתב קטן (אולי האחרון) לפני נסיעתי, עשֹי את החשבון שמכתב הולך 5-6-7 ימים.

אני מאמין שאביא איתי את המהדורה החדשה של תרגומי ל "שנים-עשר" של בלוק. זה יהיה אלבום עם אילוסטרציות – אילוסטרציות אורגינליות מאת אננקוב**שעבד עליהן בעצמו עם בלוק. אילוסטרציות נפלאות בסגנון של אותן השנים (מייד לאחר המהפכה).ההוצאה היא דו-לשונית: רוסית ועברית . אחת מול השנייה, וזאת מתנה בשבילכם (בשבילך!!!) הייתי באמת רוצה לכתוב את ההקדשה לחוּ-אַ-לו (האם זה אפשרי? האם זה יהיה טקטי? את תחליטי)

אתמול תרגמתי עוד שיר מספר שירייך – "ים מאוהב" - למרות שלא כללת אותו ברשימה. שיר כל-כך חינני! את כל התרגומים – כל החבילה –אקח איתי ונעשה להם יחד הגהה ("קונטרול") אחרונה מאלף עד תו.

אני חייב למהר: ברצוני שהמכתב ייצא אליך בקרוב. לכן אלך מייד לבית הדואר.

אני מחבק אותך, יקרה שלי, בידיים משוגעות מגעגועים, ובשפתיים מנשקות אני מתפלל את "קוד" התפילה שלנו: "מקצה הראש ועד לקצה האצבע."

אני קורא חו-א-לו ! חו-א-לו ! חו-א-לו!

ואני שומע איך את עונה: - אַבּרי! אַבּרי! אַבּרי!

המשוגע שלך לגמרי, אברי

 

מיידיש: רחל שליטא

זֶה לֵילוֹת אֲחָדִים יוֹלִיכוּנִי רַגְלַי לִשְׂדֵרוֹת-הָאַיֶּלֶת
הַמְגַלְּפוֹת בְּעַל-פֶּה שְׁתֵּי דְמֻיּוֹת שֶׁאֵינָן –
זֶה לֵילוֹת אֲחָדִים בְּגַפִּי.

הִרְהוּרַי מוֹרִיקִים אָז אֵלַיִךְ כְּעֵשֶׂב צָעִיר
וַחֲלוֹם-בְּהָקִיץ
מְהַלֵּךְ נְהָרוֹת אֶל לִבִּי כְּאֶל יָם
וְלִבִּי לֹא מָלֵא.

(אִילָנוֹת-אַיָּלִים בְּמִפְצַל הַקַּרְנַיִם
נוֹגְחִים אָז גַּנִּי עַד כּוֹכָב).

יֵשׁ פֻּלְחָן שֶׁל עוֹבְדֵי-אֱלִילִים
בְּקִדּוּשׁ עֲצָמִים וְזִכְרָם תַּג-אֶל-תָּג:
אֲמִירִים קַשּׁוּבִים שֶׁל אִילָן-מוּל-אִילָן
יַרְקוּתוֹ הַמְצַפָּה שֶׁל סַפְסָל
וְקוֹל זִיפְזִיף סַרְבָּן לִדְרִיסָה רְחוֹקָה שֶׁל רַגְלַיִם
וְתָמִיד אוֹתוֹ אוֹר בֵּין כַּנְפֵי הַתְּרִיסִים
שֶׁרָצִית שֶׁיִּהְיוּ מוּגָפִים.

הַדּוֹמֵם! הַדּוֹמֵם!
אֵיךְ יָדְעוּ לֹא לִשְׁכּוֹחַ דָּבָר
אֵיךְ צָפוּ בְּבִטְחָה כִּי תָּבוֹאִי גַם אַתְּ –
וְהִנֵּה בְּגַפּוֹ!

אָז נִכְלַם הַיָּרקֹ שֶׁל אִילָן וְסַפְסָל
בִּשְׁתִיקָה נְבוּאִית
וְהַרְבֵּה צִפֳּרִים בְּאִי-שֶׁקֶט מוּזָר
נִתְפָּרְחוּ כִּדְבוֹרִים מִכַּוֶּרֶת מָחְרֶדֶת –
וּמִפְלַשׁ הַשְּׂדֵרוֹת מִתְהַמֶּה בְּפִתְאֹם
מֵרִשְׁרוּשׁ הֲבָרוֹת שֶׁל שֵׁמוֹת פְּרָטִיִּים
שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאֶחָד.

אַחַר-כָּךְ
כָּל הַלַּיְלָה
שֶׁנָּדוֹן לִסְקִילַת-כּוֹכָבִים
הָיוּ מַקּוֹרֵי צִפֳּרִים מְבִיאִים אֶל אִישׁוֹן חֲלוֹמַי
(כִּזְרָדִים שֶׁלְּבֶדֶק הַקֵּן)
צֵרוּפֵי הֲבָרוֹת נֶחְסָרוֹת מֵאַבְּרִי-קָדָבְּרָא:
          אַבְּרִי-קָדָבְּרִי
             אַבְּרִיחָלוּ
               רִיחָלוּ
               חוּאָלוּ
                  לוּ
                   וּ          

וּבְאֵימָה אַגָּדִית שֶׁל לֵילֵי-טֵית-בְּאָב בַּיַּלְדוּת
רָאִיתִי מִפְרַח הַנּוֹצוֹת שֶׁל עוֹפוֹת צוֹהֲבִים זֶה לָזֶה
מִתְכַּתְּשִׁים מֵעָלַי:
          לְהַבְעִיר? לְכַבּוֹת?
          לְהַבְעִיר? לְכַבּוֹת?
חֲלוֹמִי!
הַגַּזְמָן הַמְדַיֵּק-לְהַפְלִיא
הַמַּשְׁקֶה אֶת גַּנֵּנוּ בְּמַיִם גְּנוּבִים –
אַרְכִישֶׁקֶר שֶׁלִּי!
אֲמִתִּי!

הִנֵּה הוּא עוֹכֵר-הַבִּטְחָה בְּמִפְרַח-כּוֹכָבִים
כְּגִצִּים מִשְּׂרֵפָה
כְּנוֹצוֹת
(הוֹ נוֹצוֹת שֶׁל כָּרֵי אַפִּרְיוֹן
שֶׁל עוֹפוֹת מִגַּנֵּי הַיַּלְדוּת!)
וּקְטָטָה וְשַׁלֶּכֶת עַל-דֶּרֶךְ-הַסּוֹד
וּמִצְנַח צִפֳּרִים יְרוּיוֹת –
חוּ-אָ-לוּ
חוּ-אָ-לוּ שֶׁאֵינֶנָּה!
– – – – – – – – – –
לְמָחָר
כְּשֶׁבָּאתִי עִם בֹּקֶר
רָאִיתִי פְּשׁוּטָם שֶׁל דְּבָרִים:
טַרְפֵּי הָאִילָן-בְּגַפּוֹ עַל סַפְסָל בִּשְׂדֵרוֹת-הָאַיֶּלֶת.

מַה נוֹרָא תְּאֹמָם שֶׁל הַפְּשָׁט וְהָרֶמֶז –
סוֹדוֹ הָאַכְזָר שֶׁל חֲלוֹם!

ראשון, 11 נובמבר 2018 00:00

עַפְעַפֵּי-עֶרֶב

...וַיְהִי עֶרֶב
וְאוּד-שֶׁל-יוֹם עָשֵׁן אֶת הַחֲלוֹם
וּבְקֶרֶן-רְחוֹב
רְחוֹב שֶׁבּוֹ שׁוֹתֵק
הַמָּוֶת עַל גַּבָּהּ הַמִּתְרַחֵק
הוֹפִיעַ הוּא
גִּדֵּם-הַחֲלוֹמוֹת
לִרְאוֹת:
הַעוֹד נִטּוּ זְרוֹעֵי סֻלָּמוֹתָיו
לִפְסוֹג בָּהֶם בְּפֶסֶג רְנָנוֹת
אֶל הַנּוֹפִים
שֶׁפְּלִיאוּתָם הֵנֵצָה
אֶל הַחוֹפִים
אֲשֶׁר נִבְדּוּ לָנֶצַח?

נִבְדּוּ לִנְבּוֹעַ
נִפְדּוּ לִגְבּוֹהַּ
יָדְעוּ לִצְנוֹעַ וְלַחְשׂוֹף.

הוֹ נֵצַח
הוֹ נֵצֶר-מִשֹּׁרֶשׁ
הוֹ רֶגַע-שֶׁאֵין-לוֹ-סוֹף.

עֲצוֹם עַפְעַפֵּי-עֶרֶב
עֲצוֹם עַפְעַפַּי.

 

אור ליום ו‘, טז אייר תשל’ג, עצם המשורר את עיניו לעולמים.
אותו יום היה ספר שיריו האחרון בדרכו אל מכבש הדפוס. ביד אייר, בשעת בוקר מוקדמת, צילצל שלונסקי אל המביא–לדפוס – שתי שורות של שיר ביקש להוסיף לשירו האחרוֹן, וחשש שמא יאחר את המועד:

עֲצוֹם עַפְעַפֵּי עֶרֶב ↩
עֲצוֹם עַפְעַפַּי.

שירתו נחתמה. נעצמוּ עיניו.

 

עמוד 37 מתוך 54