לשכב באוהל ולמשש יריעותיו: "היחדר הגשם?" ולשוב ולקרוא בספר מודרני שבמודרניים תחת שמיכת-שרד גסה ואפורה או לילל: "בלדי! בלדי!" [אדמתי! אדמתי!] ולחשוב: "צנח לו זלזל על גדר – וינום",1 ולחשוב: שם, הרחק באירופה – שלכת.
בכרי הטרפים המזהיבים מרשרשות רגלי ויקטוריה.2 ויקטוריה פותה, אווילה, ויקטוריה קולפת תפוחי אדמה.
אח, בלדי! בלדי!
ולהתכרבל בשמיכה מעל לראש כבוש בברכיים:
קר, חברה, קר!
והן בספרים למדתי כי בא"י חם, תמיד חם. שקר דיברו הספרים!
ובנשפים הציוניים דקלמו: "תחזקנה ידי..." "אכן חציר העם..."
יחי משוררנו הלאומי!
אך מעבר לכל הפרצופים והקולות אי-מי התייפח:
"הכניסיני תחת כנפך".
אי-מי התוודה: "והיה כי תמצאו מגילת לבבי..."
ולעצום עיניים ולראות:
מתחת אפרורית שמיכות השרד הנה ייסחבו את המגילות אל תחת לגג הפחים אשר ל"מטבח" ורגלים דשות, בוססות מתחוללות:
"דיא מאמע קאכט ווארעניקעס – און איך בין פליישיג"3
"הוי מופים וחופים
הכו בתופים!4
ולהתמודד בעצלתיים עם הקשות ה"גלגל":5 לעבודה! לעבודה! ולהתכרבל, ולהתקפד: עוד מעט, רק עוד מעט... ויקטוריה! ויקטוריה!
ולצאת:
הגשם, כנראה חדל זה כבר, בטבור השדה הגשומה עומד סוס מתייחד, נושם במלא נחיריו המתרחבות.
ולהרגיש: משוררים גונחים: סתיו, וסוסים צוהלים: אביב!
ולהרגיש: "יהי חלקי עמכם!"
... בְּבֹקֶר סְתָו לִשְכַּב בָּאֹהֶל הַנּוּגֶה שָׁם
וּבְיָד רוֹגֶזֶת לְמַשֵּׁשׁ יְרִיעוֹתָיו.
לַחְשׁוֹב:
אִם עוֹד שָׁעָה לֹא יִפָּסֵק הַגֶּשֶׁם,
לֹא נַעֲבוֹד הַיֹּום.
וּלְהֵאָנֵחַ:
סְתָו.
בַּסֵּפֶר לְעַיֵּן.
וְדַוְקָא – שֶׁל קְנוּט הַמְסוּן.
וִיקְטוֹרְיָה!
כְּמוֹ שָׁם.
כִּלְשֶׁעָבַר.
וּבַמִּטָּה מִמּוּל – זֶה שֶׁקְּרָאנוּהוּ: גַּם-זוּ.
פּוֹזֵם אֶל חֹד הָאֹהֶל:
"אֵין דָּבָר".
מֵעֵבֶר לַיְרִיעוֹת – קוֹל רֶגֶל מְשָֹרֶכֶת.
זוּג מַגָּפַיִם.
דֶּלֶף.
דְּמוּת אִשָּׁה.
לַחְשׁוֹב:
בַּכְּרָךְ ההוא הִזְהִיבָה הַשַּׁלֶּכֶת,
וּפַעֲמֵי כַּלָּה הִרְנִינוּ בְּאִוְשָׁה.
עַכְשָׁו עַל גַּג פַּחִים נִקּוּשׁ טִפּוֹת הַדֶּלֶף,
וְאַתְּ בְּתוֹךְ הַצְּרִיף – דּוֹמָה וְלֹא דוֹמָה.
וִיקְטוֹרְיָה בַּסְּתָו!
הַיּוֹם בְּפַעַם אֶלֶף
יָדֵךְ קוֹלֶפֶת תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה.
אַתְּ מִתְפַּלֶלֶת שָׁם.
וְהַסַּגְרִיר בְּזַעַם
יִטְרוֹף אֶת תְּפִלּוֹתַיִךְ וִיהֻמֵּן.
"יְהִי רָצוֹן שֶׁהַתַּבְשִׁיל הַפַּעַם
יִטְעַם לַחֵךְ".
אֲנִי עוֹנֶה:
– אָמֵן.
כִּי בְּאַחַת תַּכֶּה עַל הַגַּלְגַּל מַקֶּבֶת,
וּבְמִשְׁעוֹלִים דְּלוּפִים נִנְהַר אֶל הַמִּטְבָּח.
אֲנִי יָרֵא מְאֹד, פֶּן יְסַדְּרוּ רַכֶּבֶת,
וְאַתְּ תִּבְכִּי מְאֹד, כִּי הַמָּרָק נֶחְרָךְ.
כחטוטרת שאין לה תקנה הועמס על גבנו הַתְּמוֹל, ואתה פורש שחוח לצדי דרכים ומסתתר מעצמך; – גם אתה בעל מניה הנך בהעוול העולמי אשר שמו – תרבות. עוול עולמי! כי מה יודעת תרבות זו, המנעילה כסיות משי1 על כפו של "חרש הערב" נטולת הציפורניים, מה יודעת היא מן העמל ומן הצער של "חָרָש-המחרשה"2 – מוַנקָה ומקַטְקָה.3
וֶרְפֶלִים4 משלים את נפשם ב"הבטחה, כי יום יבוא". אך – לא! רב מדי דבקו הכסיות בעור כפם-כפנו, ואי אפשר, אי אפשר לחלצן. ולחיות, לעבוד – משמע: לשמש בידיים מגודלות ציפורניים ומיובלות.5
ואנה אברח? אנה אברח עם החטוטרת שעל גבי!
ובייחוד עכשיו.
מלמטה: נוהר אספסוף פרוע, יחף ומוקיע על ניסו: "עם הארץ". הורס אל ארמונות, מנפץ חלונות-ראווה ושוסה את תפארת האתמול.
ומלמעלה: אקציונרי התרבות מאתמול, הטהורים שב"חרשי ערב" – כדי להתנשק עם "חרש המחרשה" ולכסות על קופת השרצים התלויה להם מאחוריהם – קורעים בראש כל חוצות את מניות העוול העולמי, מתייחפים, מתערטלים, מגדלים פרע ומתכערים:
מנוולים אנו! ברברים אנו! סקיתים אנו! חוליגנים! בורים! לסטים מזוינים!6 הבה נתנשקה ונקה!7
רק לא תרבות! רק לא אינטליגנטים!
אנה נברח? מה ילד יום?
"חרשי-המחרשה" – הללו חותרים מלמטה ועולים. והלב מהסס: הייצרו תרבות חדשה? הַיְּרַצּוּ עוונותינו? רזי, רזי לי: למה נעלו "נעלי לכה"? היעצרו כוח ליצור את תרבות עם הארץ עכשיו בהכביד הצילינדר על "סנה-ראשם", או יושיטו לנו כף שעירה בכסיות משי שננעלו בידיים לא הסכינו?
חוליגנים! גונבי סוסים! שובו, שובו והשיבונו אל הערבה!
ו"חרשי הערב" – הטהורים שבהם! היזכו לישר את חטוטרתם, לכפר את פני האדמה – או אולי תחככנה ה"לפטיות" [נעלי קש] את רגלי התרבות וייחר הגרון מצווחות התאחוות עקרה לאספסוף. ובציפייה גרויה, מלובנה, כְּחַכֵּי גזר דין, אתה ממשמש כל רגע בגבך:
מי יודע אולי – אולי... אולי נשרה כבר חטוטרת התרבות מעל גבך. את מניותיך הן כבר קרעת (או לא?)
נספח: שיר א במחזור "עָמָל"8
אֶצְבָּעוֹת-שַׁעֲוָה דַקּוֹת לְהִשָּׁבֵר.
בְּרֵאשִׁיתָן הוֹלֵם דֹפֶק וּבִקְצוֹתָן צִפָּרְנָיִם.
הָהּ מַה נַּעַשׂ לָאֶצְבָּעוֹת בַּיוֹם שֶיְעֻבַּד בָּן?
הֲלֹם בְּאַדִּיר דֹּפֶק-אָדָם! גְּדַלְנָה פֶּרֶא צִפָּרְנָיִם!
אָנוּ הוֹלְכִים אֱלֵי עָמָל!
הוֹ אַשְׁרֵיכֶן הָאֶצְבָּעוֹת אוֹחֲזוֹת מַגָּל בְּיוֹם קָצִיר
חוֹבְקוֹת רֶגֶב כֻּסָּה חָרוּל
אִמְרוּ אַתֶּן:
מַה יֵּעָשֶֹה לָאֶצְבָּעוֹת הָעֲנֻגּוֹת?
מדברים קשות על פריצת גדר בספרות (אגב: על פי רוב הולכים רכיל בפריצות ולא מדברים בה) והדברים לעוסים כבר: וכמובן יבואו הפורצים "שחורי הראש" וימללו גבוהה-גבוהה על "חדש" ועל "ישן" ועל "זקנה ועלומים" ועוד ועוד... ויחזרו ויבואו "הגודרים", הבעלי-בתים המהוגנים, "הַפְּנֵי", מי עם קרחה בראשו ומי עם כרס גדולה ויזעקו: חמס! חמס! ויהיו גם אניני-הדעת אשר יפרשו לקרן זווית ויבכו בדמעות שליש על הרצועה שהותרה, על חילול השם ר"ל [רחמנא לצלן] (במטותא מכם, איזה "שם"?!). ואולם – האמינו לי! – כל זה הרי כל כך תפל וחיצוני לגבי דבר אחד שאין אתם חשים בו, שאין אתם עלולים לחושו – לגבי הבוז שאתם חייבים כולכם – כולכם: הפורצים בגדר של קורי עכביש והגודרים פרצה שלא נפרצה והגונחים וי – וי.
הה! אינכם יודעים עדיין, כי יש אשר ייתקף החשק לעמד בפרהסיא לפניכם ולפני אותן הצאן אשר אתם מפטמים אותן גֵרה גרורה והן בולעות אותה להנאתן ועונות: "בום!" – כן, כן – לצאת יחף ופרוע בראש כל חוצות בהעוויות משונות, לשרבב לשון ולהאריך אצבע ולשלח את הרוח באבי-אבי-אביכם. או לא! לא כדאי! טוב מזה לאטום אוזן, פה ואף ולברוח – לברוח – לברוח.
– לאן?
אה, יש לאן! ואת זאת אינכם יודעים, אינכם עלולים לדעת. כי כל עוד יש אהבה ויש בוז (כן: בוז!) ויש צער – סמוך הלב ולא יירא: יש עוד כברת ארץ קטנה אשר אין ל"פורצים" ול"גודרים" דריסת רגל שמה. יש!
– דבר דברים ברורים, איזו כברת ארץ? אין אנו מבינים.
– כן! כן! הוא אשר אמרתי: את זאת אינכם מבינים. אינכם עלולים להבין.
את עיקר דברינו עלינו לכוון בהזדמנות זו לא אל יל"ג הפרטי והמת, כי אם אל היל"ג הקיבוצי, החי. על ההווה אני רוצה לדבר. על ההווה עלינו לדבר תמיד – גם בשעה שאנו מסיעים את רעיוננו כמשלחת מחקר אל הקוטב הצפוני של העבר.
ואולם, היש עוד גזע אנושי כשבט העברי שלנו המרגיש את עצמו בתחומי ההווה כעדה לא קרואה, בחינת עוברי אורח או קבצנים במשתה לא להם. מי אני ומה אני החי והנושם עכשיו? אני לי רק יורש, רק נין ונכד. מן הרֶנְטָה של אבותיי זצ"ל אני זן ומפרנס את הווייתי האנושית בעולם-יה.
נדמה לי, כי הרנטה הזאת היא שורש ההתרוששות שלנו, היא שפכה את היהדות המסויגת ומתוריֶ"גֶת2 לעדת שומרי חינם שהופקד בידם רכוש מוגמר ומסוים ושתפקידם אינו הרס אנוכיי למען הבניין העצמיי, אלא שכיבת יורשים על דינרי היש המונחל. בנים אנו, בנים לאבות.
היהודי נהג תמיד לטשטש את אֲנִיוּתוֹ, את קיומו ההווי. כנושאי ירושה גדולה של תורות ומצוות היינו פטורים ממילא מן האחריות העצמית לאדם המתהלך תמיד חסר ישע מתחת לשמי ה'. מה חידה ולא פתרו לנו הפותרים הגדולים ז"ל? מה רעיון ולא הוגד כבר עד תומו? היהודי לא ראה את עצמו ניצב פנים אל פנים מול הבלתי-נפתר הגדול; הוא לא ביקש נתיבות, כי הן נמצאו כבר. אנו לכל היותר עסקנו בפירושים. העיגול סגור. האבות סגרוהו. ואתה, היהודי הבן, אין לך אלא לקיים מצוות ולשמור מורשה. הכל היה – ואין הווה. מאחורינו – חז"ל (דבריהם כמסמרות – לא להוסיף ולא לגרוע!), לפנינו – משיח מוכן ומזומן (רק אל לדחוק את הקץ!) – ובאמצע: תחנת מה-בכך: ההווה.
זהו, כפי שנדמה לי, יסוד המחלה הממארת, שדבקה בנו ואשר שמה שנאת ההווה, שנתבטאה במימרה הקדמונית: "אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים".
היו שאמרו: הכרח הוא! וכי תֵּמה היא, שהיהודי הגולה עוקר את עצמו אל נגוהות העבר או אל ערפילי העתיד – והוא הרי עשוק-הווה. ומה פלא אם בבקשו בפזוריו משען לעצמו, נאלץ היהודי התלוש מתחתיו להיתלות לשם הצלה באשל העבר? רק החי בכוח עצמו אוהב את עצמו. בגולה לא ניתן לנו לחיות את חיינו באחריות עצמנו, ועל כן – חמדנו את ההווה של הגוי והערצנו את העבר של היהודי.
את עצמנו, את קיומנו האנוכיי, ההווי – לא אהבנו. (אולי זה פירוש הפסוק היל"גי "הווה יהודי באוהליך ואדם בצאתך"?).3 אך הנה עת שיבה לנו עכשיו אל מולדת ההווה (אותה שיבת ציון שיל"ג התכחש לה, אף על פי שיש עושים אותו עכשיו במחנה "מגן דוד הקרס"4 כמעט למבשר המדיניות הממלכתית). הנה לנו עת הפיכת מולדת העבר למולדת ההווה. ועם החזרת ההווה תוחזר לנו אחריות הבניין העצמיי – וממילא גם האהבה העצמית.
כך, בערך, אמרו המנחמים והמתנחמים. הנתקיימה התנחומה הזאת? האם לא כל האותות הרעים מעידים, כי גם פה – ואולי: פה שבעתיים – מוסיפים או להתפנק ולהתייהר בעצלות של בני-אבהן [מיוחסים] העניים מרוב ירושה, עצלות שגילויה החיצוני והמנומס הוא פולחן העבר ונימוקה הנפשי המכוסה הוא שנאת ההווה? באיזו אבלות מוליכים כאן את היצירה החיה. לא שמץ חג, לא קורטוב אור. את כל החדווה והיום-טוב נושאים שי למתים. ראו-נא, ראו: באיזו התעסקות, כמעט ב"וַיִחַד" עטים אצלנו אל היובלות, אל החז"לים. הכל עטים – זקן וצעיר, שמאל וימין, אנשי חזון ואידיליה, – מ"עונג שבת" עד "הנוער העובד". האם לא נדמה לכם, למראה המהומה הזאת, כי מתכריכי המנוחים הגדולים והקטנים מבקשים כאן לעשות שריון ומגן מפני החי התובע. כי כל היובלות הללו לא באו אלא על מנת לחפון רגבי קברים ולְעַפֵּר בהם את קָמַת ההווה?
אכן, לא מקרה הוא בולמוס היובלות אצלנו. והנה לפניכם גם בולמוס יל"ג5 – ובו כל הסימנים של חג השנאה.
רבים היו המְיַבְּלִים. אך האם היה בהם אחד שהכריז: יובלות אינם גנוסיא [יום חג] למתים אלא חשבון ותרועה לחיים? הנה אנו חיים והולכים, ולאור החיוּת וההליכה הזאת נעמוד נא רגע לבחון מחדש את המורשה, נזרה במזרה הזמן6 ונצטייד במעט הטוב, רק במעט הטוב שצפנו לנו המתים. אנו החיים, ואנו לנו המופת. איש לא אמר כך. כולם, במקהלה אחת, אמרו את ההיפך: הנה הארי!7 הנה המופת! בוזו להווה – ניתנה ראש –
– ונשובה אל יל"ג!8
כך בפירוש הכריזו אלינו, אל ההווים, פרנסי ספרותנו, סגניהם ולבלריהם בשפעת המאמרים שלהם. ואחד השכיל בכרוז-המוות הזה גם להכתיר את מאמרו היובלי.
לשוב?! מה פירוש המלה הזאת? היש בכלל פירוש לה בשפת החיים?! אך על עצם ה"שיבה" עוד ידובר להלן. לפי שעה ישמש לנו הכרוז הזה הוכחה נוספת לשנאת ההווה אצלנו. שוב ניתנה "הזדמנות חוקית" לברוח בטקס גדול מן החיים. כי באין שמחת ההווה באין "אנִיות עצמאית", נהפכת ממילא כל הוקרת העבר לחג המתים.
אכן, מנוסה הייתה כאן. אך הינוס אדם מעצמו? האמנם אל יל"ג ברחו? לא, הם ברחו אל עצמם, אל היל"גיזם שבהם. גם "שונאי ההווה" אינם בלתי אנוכיים. כי את הכל שונא האדם חוץ מהווייתו. וההוויה הרוחנית, במידה שהיא יש אמביציוני, נכנעת לחוקי השמירה העצמית, ממש כהוויה הפיזית. כי מהי השקפת עולמנו אם לא תריס האני במלחמה לקיומו? מה הן הדעות וההשגות אם לא האצלה של התגוננות האני מפני אויביו החיצוניים והפנימיים? ציפורניים רוחניות הן המחשבות שלנו.
בציפורניים נקרו, המייבלים את יל"ג המת, כדי להגן על הווייתם. זו הייתה סנגוריה עצמית, מכוסה בצעיף שקוף של אובייקטיביות. ואין ספק, כי כאן ההסבר לפורטרטים השונים של יל"ג, האחד שנתנו לנו היל"גלגים9 הרבים: כי על יסודי נפשו הגן כל אחד מהם. וכך שמענו מפי מקטרגי הליריקה, כי יל"ג הוא המופת לנזירות מ"השתפכות הנפש", כי הוא פלדה של אקטואליות, – ומפי "מחשיבי ההשתפכות" שמענו את ההיפך, כי הוא היה ליריקן, או בלשונם: "בעל רוך ונועם", היודע "רֵעות וקרבת נפש" ואפילו "השתעשע עם נכדו הקטן"... אחר כך באו אנשי הגנחנוּת, שעשו להם את "שבר בת עמי" לפַת בָּגָם השירי, למעין מונופולין פיוטי, ומשחו את בעל היובל לאלוף הגניחות, לאביהם, ל"שברים", ולעומתם ציירוהו אנשי היִצְהָר הספרותי בצבעי איקונין של איזו הרמוניה עילאה: "הדמות הבהירה", "האדם השלם". פלוני רואה בו "לא צל, לא קמט", אלא, "בליטה ואבן שלימה", – ואלמוני, להיפך, "גיא תופת עמוק מלא ערוצים ופחתות".
כי זה גורלה המר של כל דמות מחוגגת, שמכבדיה מתעללים בה ע"י קילוסים וגוזמאות. ומה קילוס וקטורת שלא הוגשו ליל"ג המת? דומה, כי נתנו לו את כל אשר יוכלו לתת אדם ודור לזולתם. אך נמצא אחד, איש חזון התותחים, שלא הסתפק בכל אלה ודרש, כדרכו בממלכתיות, להזעיק לגיונות בציון ולהרעים בכלי קלע סאלוט לכבוד הפייטן לשעבר. יש, כנראה, פייטנים שהסאלוט כשהוא לעצמו עניין נכבד בעיניהם ולא איכפת להם אם לפני כמה שנים דרשוהו מעל דפי הקונטרס למען לנין10 ועכשיו מעל דפי דואר היום11 למען איזה יל"ג מדומה גזור ומאונס על פי התבנית הרביזיוניסטית. ולא הרגיש כלל איש החזון הנ"ל, כי גם הרעם הסאלוטי הזה הכה בתוכנו במהומה הזאת. ואולם אנו הרגשנוהו היטב, הנה הוא:
"קובלנה זו (נגד הרוח והרוחניות – א. של.) נשמע לאחר זמן מתוך ספריהם של ניטשה, מומזן וריאן12 בלועזית, ולאחר זמן מרובה השמיעו אותה ברדיצ'בסקי וטשרניחובסקי בעברית ואולם גורדון הקדים את כולם בזמן, ואת רובם בכוח הביטוי..."13
את הסאלוט המדעי הזה כבר ציטט לנו א. שטיינמן. אך כדאי לשוב ולצטטו, להוקיעו כנס הקרתנות המתנופף עדיין מעל לראשינו. וגם את הכתובת צריך לפרש, כתובת המקום והזמן: עיתון אגודת הסופרים העברים, שנת ה' תרצ"א לבריאה. יל"ג – וניטשה – יל"ג – ורנאן! יל"ג ורמב"ם! הנה הלהג שהריע ביום גנוסיא זה, שנהפך לחג מורדי הטעם הטוב.
ובוודאי זכות גמורה הייתה לאחד יפה-עט להכריז כי "שיבת הדור אל יל"ג הנהו מאורע רב משמעות בחיי התרבות של זמננו, מאורע סמלי, שהרבה יש ללמוד ממנו". אדרבא, נלמד! נלמד נא את היל"גיזם הזה, שהושם על פני דורנו כמסכת מגן בפני אדי החיים של ההווה, הרוצה ומוכרח לחתור אל הגבהות, אל האור הגדול, אגב מרירות של מאמצי חריגה מהגטו הרוחני העתיק, שעם שינוי-מקום-זמן-ומראה – עצם מהותו בכל זאת לא נשתנתה.
קרן חזותי מכוונת בעיקר כלפי היל"גיזם החי, ורק בתורת סמל תהא דמותו של יל"ג המת ניצבת באופקו של שדה התצפית. המזרקור אשר ינסה להגיה את החורשה הקטנה של ההווה, יחשוף ממילא ובדרך אגב גם משהו מצמרת ה"ארז" – לשם בירור המושגים היל"גיים, שלהם הממשלה בקריית ספר שלנו עד עצם היום הזה. האם משום כן מוכרח אני לקיים את מצוות הדיסטנס על פי הכלל של "להבין הרי זה לסלוח" ולקבוע זכוכית מגזמת במשקפתי? נדמה לי, כי בערכי התרבות אין תפקידה של המידה התרומית הזאת, – הסליחה, – לחתום לכתחילה על אינדולגנציה [מחילה] למי שהיו או על שטר פיטורין מהערכת האמת למי שהווים. אולם יש מפרשים את מאמר הפילוסוף הנ"ל, כמין ציווי מַחְלָנִי, שעל פיו דור הווה לגבי דור. עבר צריך להיות משול לאותו גבה קומה שהגיע בקרונו אל השער, וכדי שיוכל לעבור בו הסתייע בזכוכית מגדלת. ואם כן, מתיר אני לעצמי שלא לציית גם לפילוסופים. לא כל שכן עכשיו, בשעה שכופים אותי לעבור בשער האחורני כדי "לשוב אל יל"ג", – עכשיו ודאי רשאי אני לדעת את גובה השער כדי שלא אחבל במצחי.
"חזרה אל יל"ג!" – זה הכרוז אשר הוכרז בימי גנוסיא אלה. ואני שואל: היכול אדם או דור לקום יום אחד, ולו גם היה זה יום יובל, ולעשות קפיצת דרך אחורנית? ממה נפשך: או שלא הלכנו הלאה ואנו עוד תקועים בתחום ההשגות, שבו גבהה דמותו האישית והפיוטית של יל"ג – ועל כן אין צורך לחזור; או שאף על פי כן יש כמה סימנים של הליכה הלאה, ואז הרי אין אפשרות לחזור. רק חוטאים חוזרים בתשובה. ואנו – הרי אפילו בחטא ההתקדמות לא נכשלנו הרבה – ולמה יקנסונו בנסיגה?
מהי גדלותו של דור ההשכלה, שבגללה נעקור את עצמנו מתרצ"א בישראל, ומ-1930 בגויים? מהו סכום האידיאות של אותה תקופה לא כבירה בישראל? האם לא אמר לנו אחד ממחותני היובל הזה, המסלסל בכל עת תמיד את רוממותה של האתיקה באֹהלי שם והאסתטיקה בהיכל יפת, כי אחד העם הוא "המשכו העיוני של יל"ג"? האם לא פסק עכשיו אחד מכוהני דת העבודה, כי גם "רעיון העבודה בטוהרתו" מצא את ביטויו בשיריו של ארי ההשכלה, כאשר עוד לא מצא "עד היום"? הרי גם לרעיון "ממלכתיות הלגיונות" מצאו סימוכין בחרוזיו. ומה עוד? הרי זה בסך הכל מטען הרעיונות והחזונות שעליהם מתפרנס הדור עד עצם השעה הזאת. ובכן: לְמָה נשוב? למה נכה על חטא? הרי ניחא לנו בגבהות זו וברחבות זו, הרי טוב-טוב לנו ב"תרבות ישראל המחודשת". הנה היא! מיל"ג ועד עתה... ללא השתנות כמעט. אכן, לשווא הייתה ההכרזה החגיגית של החוזרים בתשובה. יל"ג חי וקיים. בנידון זה ודאי לא נתאמת ייאושו. לשירת ציון ברוח זו לא היה האחרון. כאויב חי הוא ניצב היום בראש מחנה כבד מול העדה הקטנה החוטאת בתשוקה לחריגה הלאה. מה מסמלת לנו הדמות הזאת? מה הם היסודות הנפשיים של היל"גיזם?
חכמי ספרותנו, שבאמתחתם מוכנים כינויים, לכל איש ולכל חזיון, הכתירוהו בתואר "משורר ההשכלה". בערך המילין, שאיני מבין את פירושן, רשום אצלי גם הצירוף הזה הנאמר, לדוגמא, על אחד אלוף צבעים, כי הוא "צייר השכלה"? או על פלוני מנצח בנגינות, כי הוא "מנגן ההשכלה"? תרגמו נא את המלה הזאת ללשון אחרת וראו: היש לה טעם ומשמעות? שהרי הכוונה כאן אינה לתת סימן כרונולוגי בפלוני סופר, – לאמור: יל"ג היה משורר שחי בתקופת ההשכלה, – שאם כן למה לא נכתיר בסימן זה גם את נסיך הרומנטיקה בישראל, את אברהם מאפו, הרי אף הוא חי באותו דור מפוכח וקטן מאוויים? משמע: לא זמן, אלא מהות קובע הכינוי הנ"ל. יש, כנראה, איזו מהות מיוחדת של פיוט, שמסגרתה היא ההשכלה דווקא. ושמאפו אינו תקוע בה לחלוטין ואילו יל"ג תקוע ותקוע. מהי אפוא, המהות הזאת עד כי תוכל לשמש מסגרת לשירה? הרי אפילו בתורת תנועה ציבורית הייתה זו תנועה דלת מעוף. בהתאם לתיאבון התרבותי המצומצם של השעה וכאן, נדמה לי, מגיעים אנו אל עיקרי ההשגה היל"גיסטית בימינו.
שלא במזיד גילו מעריכי יל"ג ביום יובלו את אשר לא נתכוונו לומר עליו: יל"ג היה משורר מצומצם בצורכי דורו ולא במקרה פגעה בו שלכת הזמן. הם כמובן, ניסחו את הדברים בצורה אחרת ומסקנותיהם היו הפוכות מזו. אולם הטון הסנגורי שנקטו לגבי ערכו השירי של יל"ג, מסגיר אותם שלא מרצונם. הם טוענים כך: חטא חטאו הממעטים את דמותו הפיוטית של יל"ג; אף הוא ידע את השירה הגדולה אשר לגוי ואדם בעולם-יה, אלא שהחלומות הרעים למראה נגעי בת עמו ביעתוהו והוא ויתר על גובהי השירה ומרחביה וקיבל על עצמו את ההצטמצמות.14 מין קידוש השם. כלומר: לקח אדם מחק בידו והעבירו על ישותו – ויהי "למשורר לאומי", "משורר אזרחי".
טוב! נניח, לפי שעה, כי יש מין שירה כזאת בניגוד לשירה האחרת, שהיא "גדולה" יותר (כאילו יש כאן עניין של הבדלי כמות ולא הבדלי מהות), אפילו לדעת חסידי השירה האזרחית (שאם לא כן מה עניין ויתור לכאן?), ונניח, שהיא אפילו חשובה במידה ידועה. בכל דור ובכל אומה יש כת פייטנים, שלהם התעודה והעבודה בחצרות השירה. הם השמשים לדור. אך האמר איש עליהם שהם ויתרו? ההשקיף מי עליהם בזכוכית מגזמת ואמר: הם כיבו (בעצמם, למען איזו תכלית) את המאור הגדול כדי להאיר את הד'-על-ד' בפנס קטן? האם לא כל יצור-יה חותר אל הביטוי המושלם, אל מיצויה? בהכרח חותר הוא. כי אין זה בגדר האפשרי כלל לאדם שיְהַסֶּה את האיתנים שבו, שידכאם עד אֵלֶם, אש בחביונים? כן, אבל היא מוכרחה לפרוץ אל התבערה. זוהי "האש עצור", "אש תוּקד", "אש בעצמותי", אשר עליהן ישווע הפייטן מדור דור: רבים ביקשו לכבותה – והיא ליחכה את המחיצות. רבים ניסו לברוח תרשישה – אך ספינת המנוסה נטרפה בסערה והם נטלטלו שוב אל נינוה היעודה. היכן, שואל אני, מבעד לאיזה חרכים פרצה האש הגדולה ביל"ג, שלדעת מיבליו, ויתר עליה וגרשה מבעד לדלת? היא לא פרצה, ספינתו לא נשברה, הערוצים של השירה הקטנה לא צרו לה. הוויתר פושקין הרוסי על גדולתו בשל הצו האזרחי שגם לו שילם, כידוע, מס עובד? הוויתר א. בלוק על סמליו הגדולים? ומי עוד כמוהו נדכדך מדכי אל דכי בביעותי רוסיה הסקיתית שלו.15 האם לא חתר גם בשירי האזרח שלו אל הגבהות? או אולי ויתר ורהארן – והוא הרי כל כך "אזרחי", כל כך פלמנדי. הרי גם בשיריו "האזרחיים" עלה בשלבים העליונים, אשר שם אין ויתור, כי שם גם "האקטואליקה" מתערטלת מסיגי המקום והזמן ונוגעת בזבול.
כן: פעם אחת מעדה רגלו של משורר האפוקליפסה של האלף השישי. אל משואות מולדתו השסועה כרע נפל זה הפלמנדי הגדול, שזכה לתואר נביא אירופה. אללי! לא כירמיהו ביום חורבן ירושלים, אלא כאחד הנפילים, שעליהם דיבר בנדה הצרפתי בספרו בגידת הכהנים.16 אותה שעה נטרפה עליו גם שירתו. – – – מאד-מאד מצוּוה המשורר להיזהר מן הפיתויים הגדולים של השירה הקטנה. אימת הגבהות היא האימה הגדולה למהלכים בודדים על צוקים. למטה תהום רפודת שושנים, השושנים הקטנות – של השעה הקטנה. מאד-מאד ייזהר המטפס מסחרחרת המשיכה למטה, למטה. ועל כן אין ויתור, אלא מפולת. האש היא ההפך מן הוויתור. היא נקמנית. לא גלגלי הרכבת מעכו את ורהארן הגדול – כמסופר בתולדותיו, – – – אלא גלגלי האסון הפיוטי: כשוויתר על הגבהות נשרף גם כמשורר. נשרף ולא הוסיף חזון. כך נשרף אפילו מיקובסקי,17 ששנים רבות, למראית עין, עמד בו הנס ובמלחמת גולית ודוד שבנפשו – ניצח הפלשתי שבו. אך גם את רקתו מחצו סוף סוף "חלוקי האבנים" של נעים הזמירות. איך אמר מיקובסקי: "אם הכוכבים נדלקים – משמע, כי הם דרושים למי שהוא".18 משמע!
אני מביא דוגמאות ממשוררים, שעליהם פחות מכל אפשר לפקוד את עוון ההתכחשות לצו האקטואלי. על ידי כך נסתמת הטענה המוכנה בפי רבים: "תלושים!". ועתה אִמרו נא: "תלישות" ומצפון (פיוטי ואנושי) – מי משני אלה שמר על המשוררים מאז ועד עולם שלא תמעד רגלם, רגל הצבי המדלג על צוקים ושיאים. כי באין גבהות – אין שירה. השירה האזרחית, הלאומית, המעמדית, וכל שאר השירות השַׁמָּשיוֹת, ה"מרפאות" – נושאות בתוכן את חיידק ההתנמכות והחולי. משולות הן לאותה מכשפה שבגיא השדים להיינה,19 שמבטה רע ופוזל, ואם תיתן עינה בפרה – מיד ייבש מקור החלב בעטיניה, ואילו משלח ידה הוא דווקא לָקט עשבים לרפואה. הנה היא הרפואה הקטלנית!
ועכשיו נאמר: יל"ג היה משורר ההשכלה. פלוני היה משורר חיבת ציון. אלמוני הוא משורר התחייה. כולם ליקטו עשבים לרפואת נגעי בת עמי. אך הם לא ויתרו. אדרבא: דווקא כאן הגיעו לידי מיצוי מהותם ויכולתם. ונדמה לי, כי אם יש משהו מאלף בהבאת דוגמאות למשוררים, הרי נצדק אם נזכיר בהזדמנות זו של יובל יל"ג, גם לא אחד מן המשוררים הנ"ל, אלא – את נקרסוב20 הוא היה, מהשקפה ידועה, משורר. את שירתו הקטנה, האקטואלית והקרתנית, שר בחרוזים המתאימים לסוג זה. הוא גם לחם. כלומר: עיקר תפקידו וערכו היה במלחמה. הוא היה הטיפוס המושלם של המשורר האזרחי. הרי זה הוא פסק את הפסוק הידוע: "רשאי אתה שלא להיות משורר, אך חלילה לך שלא להיות אזרח". ובמימרא הזאת ציין על הצד היותר טוב את סוג הפיוט, שבמקרים רבים ניתן לו ההיתר שלא להיות שירה, ואעפ"כ להיות חשוב לשעתו. וכי משום כך הכריז מי במולדתו, כי נקרסוב הוא אבי השירה הרוסית? כי הוא – המופת? כי מצווה ויעוד הוא לשוב אליו? ואילו אצלנו מדברים היל"גלגים על הצטמצמות מאונס. הם מוצאים משום מה תועלת ויושר לקבוע במשקפת היובל זכוכית מגזמת ולסרס דמות אדם שעשה את תפקידו בתקופה ידועה, שהביא את עצמו לידי מיצוי, לידי ביטוי מוגמר, לידי גילוי כל המהות וכל היכולת – בדיוק כגודל המאוויים וכגבהות ההשגה הפיוטית שניתנו לו מידי הממונה על אוצר הנשמות.
מה טעם, שואל אני, היה להם לבדות את מעשה הגבורה בצורת ויתור? וכאן עלינו שוב להסמיך את פרשיות: יל"ג ויל"גיזם.
בעיה של "ויתור" אבירי כביכול, על השירה הגדולה למען הציוויים הלאומיים והאזרחיים היא אנוכיית מאד לגבי "מפלגת הרוב" בשירתנו. אפשר לומר בוודאות, כי שירתנו החדשה טבועה עכשיו בגושפנקא של הפסוק הנקרסובי הנ"ל. ומשום כן: "אל גיל כעמים", "אל תפארת ככל הגויים", אחת התעודה לנו בעת הזאת (מתי לא הייתה אצלנו "העת הזאת"? ומתי תחדל? ומהי, בכלל, מידת העתים?) –: להיות שופר או תנים לענותנו, להירתם ברתמה, לזחול בתלם, להיות המֶגָפון לנעירת חמורו של המשיח.
ודאי: רק יוהרת אביונים היא לשבט העברי המוזר, שהוא מייחס לו בין השאר את המונופולין גם לסברה הזאת, שאינה אלא תרגום רעיוני מבעלי ההלכה האזרחית בספרות הגויים. נ. מיכאילובסקי 21דרש בשעתו "לרוצץ תחילה את הדרקון ואחר כך ליצור". האין זה המוטו של האידיאולוגיה השלטת בחיינו התרבותיים? וצריך אדם להיות חֵרֵש לגבי שורש הנשמה של היצירה, כדי שלא ירגיש בעצם החלוקה הזאת של "תחילה" ו"אחר כך" שרטת אנטי אמנותית ואנטי מוסרית. מתי אין היצירה מרוצצת דרקונים? אלפי ראשים לדרקון ואלפי כַּשִּׁילִים [כלי לניגוח, מעין קרדום] ליצירה. וכל מה שהיא בת גבהות יותר, כן יעוז כוחה גם בהתאבקותה עם השפיפון. אלא, שאנשי "התחילה-ואחר-כך" קובעים את תחום המושב לרוח, הם גוזרים צומות והתכווצות, ואינם מרגישים, כי בחובשם את היצירה בתוך צינוק התכלית שלהם, הם מרוצצים ביד אחת את השפיפון הקטן ומעמידים על פי המערה את הדרקון הגדול. הדרקון הזה, זו השירה ה"לְמַעַנִית", המתנקשת לכבות את המאור הגדול לשם הפנס הקטן, הוא האסון הפיוטי שאירע לנו בתקופה הזאת. ניצח גולית את דוד. קשת וכינור ילחמו עתה.
וכאן, באיזה אורח פלא, נתערבבו עלינו הקלפים. מי אינו זוכר את הימים הקרובים-רחוקים כל כך, שגם הספרות הישראלית נתברכה בעונה של "סער ופרץ". זוכר אני את שיחותי בימים הטובים ההם עם האנשים הטובים ההם, שדיברו עדיין על השירה, שהיא בחינת מי מנוחות בצל צהריים, בה ישוטו סירות קטנות, אפיגוניות (מה חיבבו בימים ההם את "תואר הכבוד" הזה!). זכורני, כי טענתי לפניהם: מנין ה"נגה הצפוני" בישראל, שהוא סמל הגעש? מדוע שאננות קרחונית בציון המפייטת – באי התאמה בלתי טבעית כל כך לגבי ההזדעזעות שבציון הסהרורית? תשובתם הייתה: הספרות היא צלילות וצלילים, היא שפת חלקות מלומדה – ולא גמגום היא... היא בעיקר: שקט. רק שקט, למעה"ש [למען השם]! והם שקטו. עמודי עולם זעו – והם שקטו. הפיכות הגעישו נחשולים – והם שטו בסירת צהרים. דור בישראל נעקר – מאקלימים, מהרגלים, מנופי מולדת, מערכי רוח – והם סיננו בצלילות ובצלילים. כי הם גם אז שנאו את ההווה. סיפוריהם היו ציטטות מלשעבר, מהווי שבזיכרון. שיריהם היו כריח עלים מאביבי אשתקד המיובשים בין דפי אלבומים של נערות משכילות והוזות. ולפתע, באמת לפתע פתאום, נהפכו גם הם לחסידי השירה האזרחית, האקטואלית. כשהיה צורך בהזדעזעות, בחריגת ראשונים, כדי לחצוב ביטוי לגעש הדור – התנגדו, רטנו, שצפו שצף ביטול נגד השירה הזאת. ומה התמורה הזאת פתאום? האין זה משום שהביטוי מצוי וממוצה כבר? משום ש"החומר האזרחי" יכול כבר לשמש בצק בידי אפיגונים? משום שהסמלים נתלשו כבר ונהפכו לשגרה שאינה עוקרתם ממי המנוחות? עכשיו באו. ברכבת השנייה, כמו תמיד. כי עכשיו הרי זה שוב ציטטה של הווי מוגמר, עכשיו אין זה מצריך הסתכנות בבקשת ביטוי הדור. עכשיו הרי זה שוב עבר – סיגים שבשולי התקופה. אלה שלחמו על טוהרת השירה וזעמו על ה"אקרובטיקה" וה"פובליציסטיקה" בשירה המודרנית בישראל, החלו מפרסמים שירי הזדמנות על עניני דיומא ועושים מטעמים פסבדו-ספרותיים מאסון הדור.
האין הם משולים בהסתגלות הזאת לאותו בעל בית, שבימי הגעש למהפכה, בימי הזוועות והסכנות היה נחבא מחבואי-רפיון ומקלל את הבריונים, ואחר כך, כאשר שַׁכּוּ הימים הזידונים, מצאתם אותו יושב בכסאי הפקידים של המשרדים השקטים? הנה הוא הבעל בית בספרות, שהסתגל והרוויח. – – – אך נניח, שגם הם, כיל"ג בדורו, לדעתם, ראו לפתע את כלימת בת עמי וחלומות רעים ביעתו אותם והכריחום לוותר. והם ויתרו (על מה? מה הפסידו בוויתור הזה? מדוע הם תמיד מן הבלתי מפסידים?) עכשיו – אומרים הם – הס, בנות השיר! עכשיו עלינו לרוצץ את הדרקון. נתגייס נא ובקולמוסים נרוצץ. בחרוזים נרוצץ, במכתמים, בסאטירות, בגלי-עד! את מי? את מה? – – – טוב! יהא גיוס! יהא ויתור! את כל הדור נעביר למולך הזה. אבל – במטותא, קצת מסקניות! והמסקניות אומרת, כי אם ימשיכו החוזרים בתשובה את קו הוויתור הזה, הקובע צו,את השירה השמשית, הרוכלת בסמי מרפא – ממילא יוכרחו להתגלגל אל קצה הקו: אל "שירת ההזמנה", שנתחדשה, כידוע, בצ'קה22 הספרותי של ה"פרוליטקולט" [משרד התרבות הסובייטי] ושציוויה הנגלה והנסתר הוא חנק הרוח! הם מוכרחים יהיו להגיע אל הפרוליטקולטיות מאידך גיסא. והם כבר הגיעו אליה. שהרי לא חשוב מי הוא המזמין ומה היא התכלית, – עיקר ההזמנה הוא החשוב. הם מרוצצים עכשיו את קדקודו של השפיפון הקטן ומפי המערה כבר משתרבבות גולגלותיו של הדרקון הגדול. הנה הם המלקטים עכשיו את עשבי המרפא שבגיא השדים "המשלחים מארה בעטיני הפרה", כמסופר במשליו של היינה. אולי זוהי הכוונה של כרוז השיבה אל יל"ג? ודאי זוהי הכוונה. כי הנה שמענו כבר מפי אחד המבקרים, שהוא תמיד אצלנו שמשה של מפלגת הרוב, כי יש לשחוט את ה"זמירים" – למען כלבי הבית,23 למען הנגררים ברתמה ולמען שירת השוליות הזוחלים בתלמים. הנה היא לדעתו, שאינה חלילה דעת יחיד, החובה לנו בה' תרצ"א לישראל וב-1930 לגויים! הנהו לוע הדרקון העתיד לטרוף לנו את כל הזמירים, אם לא יונפו הכשילים. יל"גיזם אנו קוראים לו. הוא המרים ראש ולענה24 בדור נבוך זה, שגם מבוכתו קטנה. הוא ה"גולית הקטן".
דוד, דוד, נעים זמירות ישראל, אנה מפניו תברח. – – –
הנה מעט מהרבה המסופר לנו במגילת הימים ההם. נדמה כאילו ביקשה אירופה את הסמל האכזרי ביותר כדי להוכיח, שאנו הולכים לקראת החושך האפוקליפסי הגדול אשר בו יכבו הכוכבים, תירמסנה החבצלות וינופצו כלי השיר.
כל חושי האדם נסתלפו, כל הרמ"ח נתפתו לחטא: האוזניים,אשר נוצרו להקשיב אל הרינה, אל צחוק תינוקות ואל לחש דשאים, ביקשו תענוגות ברון יחדיו תותחי מ"ב,2 בהשתקשק גלגלי טנקים, בזעקת פצועים ובכי יתומים.
הנחיריים, אשר נוצרו לגמוע את האוויר, כי הוא נשמת אפם של אלוהים חיים, מצאו ניחוח בקטורת המוות, מאד ערבה להן צחנת פגרים אשר היו תמול שלשום גופים כה חמודים בבשרם ודמם, כה מקודשים בצלם עליון.
הה, חושי אנוש צמאי חטא ורשע! אולי יסולח לכם עוון התענגכם על שפיכוּת דמים וחילול השם. אך איבר אחד יש בכם – והוא הכלי האלוהי, "אשנבי הנפש" קראו לו פייטנים בתפארת כינוייהם – איכה זנה גם הוא אחרי השיגעון? מבעד לעיניים, מן החרכים האלוהיים, השקיפה נשמת האדם – והחרישה? והתעלסה במראות הזעווה? והתפללה לאל שדי? ולא נתעוורה?
קץ הימין הוא – כי הקדוש בכלי הגוף נטמא, כי בתוך טומאת החושים הוטמאו גם היקרים בכלים – המה כלי השיר.
*
זה לעומת זה תספר לנו מגילת הימים ההם:
– חַיַּת גוג ומגוג והמשורר הבוגד.
סעודת "קץ הימין" ערכה החיה האפוקליפסית מגוף משוררים מתמעך בשדה קרב, ואשר לא נשחט גופם – תחבו אל לועה הפעור בעצם ידיהם גם את נפשם:
– הא לך, זֹלִּי! [זללי]
הם לא בחרו לשבת על נהרות בבל דאירופה: לשתוק לפחות בזעקת "איך נשיר".3 אליוני ידיהם,4 אשר לא נתקצצו בדום-דום,5 ריצדו כבעווית-ויטוס6 על מיתרי הבושת של כינוריהם. מעולם לא זנתה השירה כבימים האיומים ההם, ימי 1914-1917 – אולי רק שירת נביאי השקר בימי ירמיהו הענתותי.
"הנני מקדיש את ספרי לאיש אשר הייתיו לפנים ואינני עוד" – בעצם אצבעותיו רשם את ההקדשה הטראגית הזאת ורהארן בחיר המשוררים בשער ספרו בלגיה השותתת דם.7 כן רושם המאבד את עצמו לדעת פ. נ. [פה נקבר] לעצמו. גלגלי הרכבת אשר מעכו את גופו האומלל אחרו: נפשו כבר נתמעכה תחת גלגל המשטמה של מרכבת המלחמה בשעה שהפריש את דמו המורעל בשבועה-קללה: "במותי מי ייתן ושארית כוחותיי יהיו הקללה והמשטמה לגרמנים".
אד עלה מכדור הארץ, אד דם-אדם – ונסך שיכרון. אפילו הוא, "נביאה של אירופה", לא שפך את שיקוי הרעל אשר הגיש לו השטן – ולא זעק: חנפה הארץ! נטמעו השפתיים! בכל שבעים לשון נתקלסו קילוסים לתועבה הגדולה. כל המילות נמשכו אל בי-הילולא [בית שמחה] ולא שמעו הידיים הענוגות, ידי פייטנים באלף השישי, את בכי האותיות אשר נבראו להצטרף אחת לאחת בסוד-כלולות-קודש ל"ברכי נפשי" ל"ואהבת לרעך" ול"לא תרצח".
רוסטאן וריכרד דהמל, ליסַאואֶר ומרינטי, האופטמן ואנדרייב, פול קלודל וד'אנונציו, פרנסיס ז'ם וסופיצ'י, סולוגוב והדוכסית דה נויאל, פול פור וא. ברטון.8 כולם, כולם – הגדולים עם הקטנים – רקדו בין הפגרים, נשקו את לועי הרובים, כנשק מזוזות, להבדיל. אלה היו שיר השירים "לתותחי ע"ה",9 מזמורי תהלים ל"טנקים הדשים את בשר האויב", הלל-הגדול לאדי הרעל הכימיים והנפשיים.
ולא נתביישו לצרף את קיא-כשרונם-שיכרונם במאספים מיוחדים – במבחר האותיות, במיטב הנייר, בהוצאות לוּקְס:
"Poètes de la guerre"– [משוררי המלחמה (צרפתית)]
"Kriegsdichtungen" – [שירי מלחמה (גרמנית)]
כאילו ביקשו לחרות בציפורן שמיר את קלונם:
– ראו נא, כי נבזינו מכל דור, כי זנינו מאד.
ובאותיות לא כל כך מהודרות ובנייר לא כל כך משובח במהדורה עממית נדפס "הרומנטיזם הזה של שפיכות דמים" בעלונים ובקונטרסים – לתִתם לשוכבי בחפירות יחד עם בקבוקי האלכוהול כדי להרעיל את הנפש עם הגוף. ליי"ש-סרדיוטים נהפכה "השירה בת השמים" ומשורריה ל"מוזגים":
– שתו דודים ושיכרו למען המולדת...
*
אך את אשר חטאו "נסיכי השיר" כיפרו "החרזנים" האלמונים. מי הם? מה זכרם במגילת היוחסין של הפָּרְנָסוֹס10 המבורך? בני-בלי-שם הם. המלחמה הגדולה אשר חבשה בסגין אפור אחד את כל הגופים – האפירה ב"אוניפורם" גם את הנשמות. על פיסות נייר קטנות, מעוכות, רשמו אצבעות לא מלומדות דברי מכאוב ומחאה. הם נמסרו מיד ליד. מחפירה לחפירה. ולא ידע איש מי כתבם – כי רבבות כתבום. מיליונים.
רק מעטים מהם נשתמרו ונכתבו על ספר, ואשר נשתמר ונצרר בצרור החיים ייכון כגל-עד לַ"משורר האלמוני". אליו לא ינהרו באבטומובילים ובעגלות-צבים [עגלות מחופות] מדושני נחת ומיטיבי טעם – כאל קברו של "החייל האלמוני" מתחת לשער הניצחון המפואר בפריז המעטירה. כי –
– "הלא החרוזים הללו אינם ראויים לדפוס"...
כן, בוודאי: "הפואמות של צרפת"11 מאת נסיך המשוררים פול פור, הנותן "סטירת לחי בשם צרפת" לגרמניה, הסונטות הנבוזראדניות של רוסטאן,12 הניבול פה הקלגסי של מרינטי, ההמנון המפורסם של ליסאואר13 וכו' וכו'... – הה, הם ראויים לדפוס! הלא שם חרוזים מלאכת מחשבת! הלא שם פתוס תותחים לפי כל חוקי הפרכוס הפיוטי! הלא שם כשרון! ופה – פה גמגום קונדסי, מומי-חרוזים, חטאי משקל ושאגת אמת צורבת. אכן, בימים ההם הייתה האמת "בלתי ראויה לדפוס"...
*
ובסוף דצמבר 1915 ישבה בגבעת סיירה העטופה שלגי שווייץ קבוצה קטנה של מנודים ומגודפים ובראשה רומן רולן.14 ז'וב15 קרא אז בפעם הראשונה את הפואמה שלו "מחול המתים". הלא אנשים אתם16 – זה היה שם ספרו הראשון. זה היה גם הראשון לספרים שנכתבו נגד המלחמה (1915).
"הֲלֹא רַק גַּרְגִּיר חוֹל אֲנִי,
רַק פְּלוֹנִי-אַלְמוֹנִי בְּאֵירֹפָּה, –
וְאוּלָם לְעֵת כָּזֹאת, בְּהֵאָלֵם פִּיוֹת אַדִּירִים –
אֵיכָה אוּכַל הַחֲרִיש עַל כְּאֵב כֻּלָּנוּ?" – 17
זה היה ה"א-או" הראשון בישימון הגדול. ובנות קול ענו: "א-או!" באלחוט הנפש נדברו ביניהם המעטים אשר לא נצטרפו למקהלת השטן.
– פַּיטָנֵי גֶּרְמַנְיָּה!
הָהּ, אֶחָי הָאַלְמוֹנִים!"
שלח מרטינה18 הצרפתי את קול קריאתו אל מעבר לקו האש והדם.
– "אָחִי!
שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל קְרִיאָתְךָ!" –
ענה לו קרל אוטן הגרמני,19
– הָהּ עַמִּים, עַמִּים יְקָרִים!
אַל תַּקְשִיבוּ לִ שְׂ פַ ת שִׁירִי –
הַקְשִיבוּ לִדְבָרַי" –20
הרעים ז'וב בלשון צרפת.
והד ענה לו בשפת אשכנז:
– גָּדוֹל לִבִּי בְּקִרְבִּי,
כְּאַחְדוּת גֶּרְמַנְיָּה וְצָרְפַת!"
זה היה קולו של וילהלם קלם.21
קול – ובת קול. אח לאח קרא: הושע נא! כי רבה הצלמוות מסביב.
*
והקול נשמע. באנתולוגיה הצרפתית המשוררים נגד המלחמה שיצאה לאור ב–1920 עם הקדמתו של רומן רולן נאספו שיריהם של שלושים משוררים ומשוררות. רבת שמות ויקר הייתה גם האנתולוגיה הגרמנית. וכמוה – הרוסית. באיזה אור חדש, בראשיתי נהרו פתאום המלים הישנות: "אדם", "אח", "אהבה". כמן הרחצה עלו האותיות צחות ומטוהרות להצטרף מחדש למילות אהבה וצדק, אשר כדי להיפטר מהן ומחובתן אנו הופכים אותן תמיד למוקצות מחמת בנליות: ונדמה, כאילו זה עתה נצטרפו מחדש שש האותיות: "לא תרצח". הה, הלאו "הבנלי" והקדוש מאד!
אחר כך באו דיהמל ומָיָקוֹבְסְקִי, וילדרק ופרנץ ורפל, אלכסנדר בלוק והאזנקלוור, שטפן צווייג ורומן, מקס ברוד ויוהן בכר22 – ועוד רבים גם אלה אשר סגדו למרס היכו "על חטא"...האופטמן לא יכניס לספר כתביו את מכתבו הידוע לרומן רולן... את כל הונם יתנו ריכרד דהמל ופול פור ואיתם האחרים כדי לשרוף בערמה אחת את חרוזי קלונם. אך "האותיות ציפורי כנף הן, אם יפרחו לא ישובו..." מדור לדור יספרו הספרים האלה על בת השיר אשר זנתה עם הסמ"ך-מ"ם [סמאל, השטן] והשחיזה בידיה הענוגות את החלף הגדול למען יישחט היצר-טוב בטקס גדול, אשר שמו מלחמה למען...
למען גאולת העמים... למען המולדת... למען המהפכה... כן, גם למען המהפכה הגואלת קידשו על כוס הדם ועל הילולת ההתעללות בצלם אלוהים.
לו לפחות הסתפקו ב"מלחמה-מפני-ש..." (מפני ש – "אנו נושאים בדם את צו הרצח", מפני ש – "האלוהים עשה את האדם לִסטים ממילא" וכו', וכו'...) – אין זאת כי אם איום למאד היה פיתויו של הנחש הקדמוני...
*
ולשם סוף פסוק – קצת על הסלף שבתוכנו, על שיכרון המוחין אשר יקדיח את נזיד הפיוט בישראל במאידך גיסא של מושגי "מלכות" ו"חזון".23 בחוצות ירושלים דווקא ובכ"ב אותיות של לשון הקודש מדמדמים ניני ירמיהו בשנת תרפ"ט ליצירה על אתים ומחרשות חלוציים אשר יוכתו לפגיוני סרדיוטים. את כל הטרמינולוגיה הקסרקטינית הרחיקו לתוך הפיוטים על משיח ועל חזון ועל מלכות בית דוד.
הה, המשיח הזה אשר יבוא רכוב על סוס נפוליוני24 בשינל צבאי ויצדיע לסאלוט [הצדעה]25 של תותחי ציון ותרועת סולדאטין [חיילים] מסלפי הגאולה. הנה המלכות והנה החזון, המפויט אצלנו באמצע הזמנים ובאמצע העולם. אפוליטין [סימני דרגות צבאיים], צי למלכות בית דוד, אספסוף מתרוצץ לקראת מרכבת המשיח. לפרימו-דה-ריברה26 רוצים הם להפוך את המלך המשיח – זרע גדול הליריקנים בעולם-יה, – דוד, נעים זמירות הקודש.
הנה היא החיה האפוקליפסית, הסיטרא אחרא של חזון הגאולה. פיוט גוג ומגוג בתרפ"ט ליצירה.
וי לנו, כי לא למדנו כלום מיום החושך הגדול אשר כיבה את כל הכוכבים, רמס את כל החבצלות וניפץ את כל כלי השיר.
"ואף על פי כן היא סובבת" סביב סביב הולכת בת השיר ועל סביבותיה תשוב:
ברכי נפשי את ה' – – –27
איני חושב את הספקנות למעלה גדולה, בשביל בניין – בוודאי לא. יש בהם בספֵיקות הכרוניות הללו, פקחות יותר מדי, מסוג אותם "החשבונות המדויקים" המראים תמיד, שלא כדאי. ויש גם גרוע מזה – הלא הוא ה"אֶט"2 הידוע עם קצת "נָקוּד על ויחד".3
לנו כאן בוודאי שאין מועיל בספקנות הזו. הבונים, הרוצים בבניין אומרים תמיד: הן!
הרי אתם משערים את עמידתנו כאן. אילו היינו באים בקלקולציה של חכמה ופקחות ממין זה – "חשבון" גדול בוודאי אין בכל העניין הזה – שאנו הלקויים קצת ב"לא חשבון" עונים בו.
ויודע אני: רבים, רבים יבואו אל "המוסף" בספקנות כזו. (אחד בעט כבר – בעיטת-אגב).4
אך יש ספקות ממין אחר. ספקות שאינם ספקות בעצם, שכן אין סופם "תיקו" אלא שבירת הלאו, שכן לא בסימן הקריאה ושלוש נקודות אחריו הם באים אלא ב"ה"א" השאלה והרצון.
ואת הספיקות האלה צריך להשמיע. מצווה להשמיע.
צריך להודות פעם בפרהסיא וטוב שייאמרו הדברים מבפנים:
היחס הזה של מוקצה מחמת "אינטליגנטיות" לספרות, שהוא כגושפנקא של פרינציפ אצלנו – ירושה מברנר היא לנו, וירושה מזיקה.
יצא פעם אֹֹהל (קובץ לספרות).5 ובכן, לכאורה, מן הראוי היה לכתוב: קובץ לספרות, קובץ ספרותי – או איך שהוא בזה הערך, ואולם... הרי יש גושפנקא של מוקצה: הרי כך עושים "מושכי עט פרופסיונליים". ובכן מתחכמים לכתוב: "לדברים שבכתב" – ורק לא ספרות, כאילו יש דברים שבכתב הראויים לדפוס שאינם ספרות או להיפך: כאלו יש ספרות שאינה דברים שבכתב עד שהיא באה בדפוס.
ואין זה סתם, אין זה מקרה כלל וכלל – זוהי שיטה. זהו פרינציפ. זהו כמעט איזה "איזם" חדש שאיני יודע עוד להגות אותו באותיותיו.
נכשל בזה גם א. צ. גרינברג:6 "יותר מיחס והתמסרות שיש לי בתור פייטן לספרות העברית ולאמנות בכלל יש לי בתקופת חיי זו" – כותב הוא ב"לבירור סדן"7 – "אהבה התלהבותית ליצירה הקרקעית בא"י לנכסי הברזל והירק העבריים". (כאלו יש כאן שאלה של פחות ויותר). ואף הוא מנער כפיו: סדן אינו קן לליטרטורה. וחברי בעבודה אינם תופשי העט בא"י אלא אלו ההולכים אחרי הפרדות.
שוב: "פרדות" ו"עט". "יצירה קרקעית" – ו"ליטרטורה". (אגב: "ליטרטורה" היא כידוע, מלה לועזית שמשמעותה בדיוק ספרות, כמו שהמלה רנסנסה שא. צ. ג. [אורי צבי גרינברג] נוהג להשתמש בה דווקא, הרי היא מלה לועזית לתחייה – ביטול אין כאן בוודאי).
אך לא. צ. ג. אשיב בדברי א. צ. ג. (קונטרס, רלג):8 "כאילו מי שהוא חולק ח"ו ואומר: 'לאו!' כאילו יש אדם החרד לרכוש הביטויי של ספרות האומה; שלא יתנוון חלילה מרוב עזובה, ואינו משיג, ח"ו כמה נחוצה לנו חקלאות ומחרשה"...
אדם "שמעמיד על אדמה קדושה את שולחנו לכתיבה" אינו צריך לבטל את ה"ליטרטורה" מכל מקום...
והנה ההוספה הספרותית של דבר: מדור מיוחד, שהיה עד כה בתוך העיתון ועתה נבדל ממנו משום מה. אני יודע משום מה, וכל אחד יודע, המערכת בוודאי ובוודאי יודעת – אך להגיד פשוט ובפירוש אסור. כאילו "מוסף לשבתות ולמועדים" יותר פרולטרי ופחות "אינטליגנטי" ממוסף לספרות או פשוט הוספה ספרותית.
מה הבושה הזאת? – – – רבש"ע! מה הבושה הזאת. נאקנוניה הפרולטקולטי9 כמעט, לא בוש, ואצלנו מתביישים, דווקא.
הנה היא הגושפנקא הזאת, שהרי בעצם לא השם כשהוא לעצמו, לא הצירוף הזה, המעורר אסוציאציה פלונית עיקר, אלא הסימפטום, וסימפטום יש כאן, ומוזר... שהרי בעומקא דלִבָּא אנו אוהבים ספרות – עוד איך אוהבים! וכשראה ד. ז. [דוד זכאי] בדברי פליכס [אשר ברש] (הדים, חוברת אחרונה) פחיתות כבוד ספרותי בש. אש (סופר פרופסיונלי – בוודאי ובוודאי!) חרה לו הדבר מאד. איך כתוב שם: "אנו לא ויתרנו עוד לא על העיירה ולא על הציורים" – בוודאי לא! שהרי גם "יש שמחה בלב, כי ניתן י. ל. פרץ בעברית" ועוד ועוד...10
לא נורא, כנראה, השד כל כך! אך – הגושפנקא! הגושפנקא!
ואולם אין ספק, שיש כאן גם כוונה ידועה, כמעט אידיאה: אין אנו יכולים להסכים לחלוקה זו של עליונים ותחתונים, של שבת וחולין בחיים. (אגב: הרי בפירוש כתוב: "לשבת ולמועדים"). וכי למה רשימה על שביתה או טרקטור, יבול או אינקובטור, שהם עניינים חיוניים אשר אדם חי בהם רוב יומו, לאו שמם ספרות, – ופיוט ורשימת ביקורת וכל כיוצא בזה – ספרות היא?
מה הזכות הזאת? מה הייחוס? מפני שהם פורשים מן החיים, מן האדמה ומפרי האדמה ומרקיעים שחקים? הרק משום קצת ה"קונטרבנדה [סחורה מוברחת] של קורת רוח", כמו שהתבטא פעם (בערך כך) שמטרלינג בהפועל הצעיר,11 שהמה מבריחים לנו?
אך קודם כל: למה לעשות לכתחילה "חלוקת מעמדות" ואח"כ לאסור "מלחמת מעמדות"? וכי מי זה אומר שיש כאן עליונים ותחתונים, ש"מגפיים פחותים משקספיר"? ואשר ל"ארץ ושמים" – הרי כל אדם שאינו צופה למרחוק רואה אותם, את הארץ והשמים, שם – באופק – "נשקי אהדדי". צריך רק... עין צופה למרחוק. באמת צריך.
ולמה זה חברו דווקא על ספרות? למה פסנתר כשר ושיר פסול? ולמה עסקן ציבורי ודווקא פרופסיונלי (שהרי אם לא יהיה פרופסיונלי יהיה בטלן או דילטנט ולא יצלח) – וכי למה עסקן זה הגון וראוי ונחוץ, וסופר פרופסיונלי (הרי אפשר, אם אין הגושפנקא הזאת, להסביר את שם התואר הזה גם אחרת – בהגדרה הנרדפת קצת למתמיד ובעל כשרון) הוא אינו הגון ואינו ראוי ואינו נחוץ? – האם מפני שעסקן ציבורי מתפרנס מעסקנותו וסופר (גם פרופסיונלי!) – להיפך בתכלית ההיפוך, ואעפ"י כן אינו מרפה ומראה מסירות באמת, ובמקום שיש מסירות – ה"פרופסיונליות" בוודאי זוכה למהות וערך אחרים...
ואל תורו לי באצבע על פלוני אלמוני.. וגם שאלת הסופר והאדם אינה עניין לכאן, שלא ממין הטענה כלל...
ובכלל אין האדם שטח שטוח ככף, שעפ"י חכמת היד אתה לומדה בטביעת עין של תלמיד חכם מפלגתי, ולא בפסיכולוגיה אריתמטית תיחקר הנפש.
היה מקרה ונפגע ב. כ. [ברל כצנלסון]. א. בר אדון ברשימה "למה השתיקה"12 (דבר, פד) הלבין את פניו ברבים והעליל עליו ועל חבריו אתו עלילת-סופרים ר"ל[רחמנא לצלן] (במקור: "מושכים בעט". אצלנו זה נהפך כבר לשם נרדף לסופר. נדמה אפילו, שבכינוי "סופר" יש עלבון יותר).
וכאן מתחילה ההתנצלות, נעירת החוצן: סופר – חס ושלום!
"אין חיינו המתייצרים על ידינו ניתנים לכתיבה של סופרים פרופסיונליים".
"ל א ב כ ו ח ה כי ש ר ו ן ה ס פ רו ת י (הפיזור שלי – א. ש.) גברה עיתונותנו עד הנה".
"ברגע זה שמסירת ענייני העבודה והחיים לקוראים תיהפך להיות נחלת יודע-כתוב וחדלה ספרות העבודה להיות את אשר הייתה עד היום".
קשה להבין מדוע "אין חיינו המתייצרים על ידינו ניתנים כלל לכתיבה של סופרים פרופסיונליים". שהרי אם יש קצת אמת בפסוק השני ("לא בכוח הכשרון הספרותי" וכו') הרי זה מסייג אותה. האמת לשעתה (כאמור "עד הנה") שרק המשטב [קנה מידה] של חיי-מצער וצרכי-מצער שומרים עליה ועל טוהרתה. ועם הרחבת הגבולין אתה רואה מיד, כי אמת קטנה הייתה זאת, אינטימית מאד, לבבית מאד – אך קטנה ובת-חלוף. וצר על החמימות והאינטימיות האלה השובקים חיים לכל חי. והרחבת גבולין זו באה – והראיה זה וזה... עיתון פועלי א"י ובאמת הגיע ה"רגע הזה שמסירת ענייני העבודה והחיים (ובייחוד הביטוי האמנותי – א. ש.) לקוראים תיהפך להיות נחלת יודעי כתוב (סופרים! – א. ש.)" באמת "חדלה ספרות העבודה להיות את אשר הייתה עד היום" – כי מעם הגורל והבניין הייתה זאת ועם הרחבת הגבולין נוספו לנו, צריכים שיתווספו, "יודעי כתוב" שהם משלנו, עצם מעצמותינו. וכאילו "עד היום" לא ברנר הוא טבעת הגוף והנפש שלנו.
כאילו לא היה ברנר סופר, סופר עד ציפורני רגליו, ועל כן ודווקא על כן זכה "בכוח כשרונו הספרותי" לתת ניב וביטוי לשכול וכישלון שלנו.
וכאילו לא היה א. ד. גורדון13 אפילו סופר – חבל רק, שלא סופר גדול (מבחינה ספרותית!) כאחד העם,14 למשל. כי אז היינו זוכים לקבל ממנו, כמו שקיבלנו מאחד העם את התורה הגדולה, "מרכז" אחר לעומת ה"מרכז הרוחני", כי דברים כאלו ניתנים "בכוח הכשרון הספרותי", והדורות הבאים אחרינו לא יותן להם כבר להיות מתלהבים ומושפעים מתפארתו האישית הגדולה. והרשו נא לי להטיל ספק גדול באגדה זו שנצטעף בה אחד העם, שאינו סופר ח"ו (הוא בעצמו היה מעיד בו כזאת) אדם שנתן דפוס וצורה למחשבת הדור, אדם שלִמֵד את הסופרים בישראל לכתוב בצורה אנושית – סופר הוא וסופר גדול!
כי זה ברור: הסופר אינו עליון ואינו תחתון – הוא פשוט ה"פֶּה" לאלמי נפש וכל מה שהוא יותר פרופסיונלי (אני בשלי: מתמיד ובעל כשרון!) הרי הוא מעמיק יותר לדלות את הנפש הזו ונותן לא "קונטרבנדה" אלא "פרקמטיה" כשרה בתכלית עם תשלום מכס של דם ואמת –
דם התמצית ואמת לאמיתה!
וכולנו מתפללים, כתפילת ורפל,15 לסופר הגדול אשר יקום מתוכנו ו"בכוח הכשרון הספרותי" הגדול, בכוח החסד העליון שהוא צירוף התפארת שבנפש והגבורה שביצירה, ייתן ביטוי ל"אלמי נפש", שיהא "חרש רעיון הערב" ל"מי אשר בבוקר הוא חרש המחרשה".
ומי שמתפלל תפילה כזאת צריך לדעת, שאת יחס המוקצה הזה "יש להפסיק", באמת יש להפסיק!
ואל יפחד י. ר. [יעקב רבינוביץ]16 אין כאן לשון של גזרה, חלילה, אני אומר את זאת גם לעצמי, כי אודה: גם אני מרגיש לפעמים, בשעת ייאוש עפי"ר [על פי רוב], את טבעת הגושפנקא הזאת בבשרי ודמי. אך אני יודע, כי שעת רפיון היא לי ולפעולות לא תעוררני.
וספק הוא, כי ביחס כזה יצליח גם ה"מוסף" להיות מדור לחיים ספרותיים אינטנסיביים.
שאם לא כך, אם לא חיים אינטנסיביים, אם לא בפירוש הוספה ספרותית, אם לא מאה אחוזים של יחס ורצון – הרי זה יהיה רק "מוסף לשבתות ולמועדים". באמת "קונטרבנדה של קורת רוח". ולשם זה לא כדאי – לכל הדעות.
לחיים פרידמן ז"ל
היו אלה ימי ראשית־העמק, ימי "אוהל שח" לרגלי הר הגלבוע, שראינוהו עתים בדמות גמל־קדומים, אשר הבריכוהו עם "הכורעים והמלקקים" לשתות ממימיו של עין־חרוד, ועתים – בדמות אתונו של בלעם, שקללה בלבו וברכה בפיו. נופי תנ"ך ומאפו, נופים של פסוקים ורומאנטיקה, התחרו בלב עם המראות הממשיים של נוף הקרחה והקמשונים; וחדוות עלומים וראשית – היא לבדה יכלה להצילנו מסתירה עוינת שבין חזון למציאות ולצרפם לאחדות שבחווייה. גילויה היוקד של אחדות דראמאטית זו נסתמל באותה יציאה־מן־הכלים, ששמה "הורה" נוסח־הימים־ההם: "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע", "די מאמע קאכט ווארעניקעס און איך בין פליישיק", – "הורה" שהיתה וראו איננה עוד (כמעט ואמרתי: זכרונה לברכה), כאשר רגליים שיכורות אמרו תהילים, ואוזן קשובה־מאד שמעה בצווחתה גם בת־קול של התייפחות, מושתקת־ולא־מדעת.
כך רקדו בנים שמרדו, שעוד כל מִשקע עֲברם בהם, והוֹוָם, הנכסף לעתיד אחר, דוחק את הקץ.
עברם – עיר ועיירה, בית־אבא־אמא, על אורח־חייו והרגליו, וספסל של בית־לימודים, על מורשת מושגיו וערכיו, שכולם, כולם עד אחד, כביכול, נפסלו כהרף־עין בתשוקת התמורה והעקירה אשר קדמו להשתרשות הוודאית: בנוף החדש, במוסר האחר, בפיראמידה־של־הערכים שנהפכה על פיה. כמין "ביעור־חמץ" של מנטאליות, או "תשליך" לשם כפרה־על־חטא.
החטא הקדמות היה – התרבות, ההשכלה, הספר, עודף־כוחנו האינטלקטואלי, שהיו כאן שמות־נרדפים ל"שמנדריקיזם". "נרדפים" תרתי משמע:
– "אינ–טי–לי–גנט!"
הלא זה הגיונה של כל מהפכה בראשיתה, שהיא זונקת בקו הגוזמא מן הקצה אל הקצה, עד בוא שיווי־המשקל והפרופורציות הנכונות. אתמול – משכילים, ארכי־משכילים, לעילא־ולעילא מכל משכיל בגויים; היום – בורים־לראווה, פשוטים־וגסים מתוך פרינציפ, – "והבוז לקוסמטיקה!" (זה היה בימים ההם אחד מכינויי־הזלזול לכל פעולה תרבותית וביקוש תרבותי, כינויים, שברבות הימים נתבטלו ממציאותם ונכללו באחד שבלע את כולם, הלא הוא "שמן זית זָך," אשר לתגבורת הגנאי היה הקמץ שבתיבתו האחרונה מבוטא בהברה אשכנזית דווקא). משל למוצא־רמון בגילופין, שזורק את התוך הגרעיני ואוכל קליפות לתיאבון. בגילופין של "ראשונות" היינו, והיה זה הכרח הגיונן של העתים שתהא הקליפה הרומאנטית קוסמת לנו ומסתירה לשעה את תוכו הריאלי של החזון.
זכרנו את ראש הפוּטוּריסטים הרוסי בתחילת מרדו, כשביקש, בשם "החולצה הצהובה" ו"סטירת־הלחי לדעת־הקהל", "להשליך את פושקין מעל ספינת הדור" ולהתחיל בתרבות אחרת. אנו, ב"פוטוריזם" החלוצי שלנו, לא סגי לנו בכך: את התרבות מעיקרה ביקשנו להשליך אחרי גוונו הכפוף מרוב עיון בספרים. על־כן מתבערים־מדעת היינו, מתיחפים־לתיאבון־ולהכעיס. שהרי "כף־יד לנו קטנה, ואצבעות חמש לה, אצבעות־שעווה דקות להישבר", – ובאי־כושרנו לאחוז כלי־עבודה אחיזה של ממש, על דרך הקבע והמובן־מאליו, הוצאנום מידי פשוטם והפכנום לסמלים ולתשמישי־קדושה, – קדושה של מאידך־גיסא.
זוֹכרני שיר על כביש מן הימים ההם. לכאורה: סתם כביש, ככל הגויים, – על פי הפשט הפשוט של מסילות־דרכים, שעניינן תכליתי מאד, ועל־כן אנושי מאד: להגדיל תועלת ותענוג, לסייע לכלי־רכבו של האדם במסעי עמלו וטיוליו. ולא היא! "מעשה־מרכבה" יש כאן, כביש־של־מעלה, מעין נתיב־החלב בשמיים, או רצועות־של־תפילין בגימטריא של חצץ־ובטון. שהרי לא לתחבורה־ותעבורה נועד (דרך־משל, למכונית־משא, המובילה תנובת־שדה־וגן ממשקי־הכפר אל שוקי־העיר), אלא... לעיקבתא דמשיחא: למסעיהם של "עמוד־אש ועמוד־ענן ופעמי חמורו של משיח", כלשון השיר ההוא.
כך ברחנו מעודף הקדושה אחת – לא אל החולין יפה־העוֹל, שקודש וחול משמשים בו בהשלמת־גומלין, אלא אל עודף הקדושה האחרת. מעין התפשטות־הרוחניות, – כאיפכא־מסתברא ותשובת־המשקל לדורות של התפשטות הגשמיות בישראל. "שבת־יומטובדיקע־אידען" בגלגול של חול־שבחול. "הלבישיני, אמא כשרה, כתונת־פסים לתפארת ועם שחרית הוביליני אלי עמל".–
*
בימים ההם, ימי הבראשית ביזרעאל, הייתי מן ה"תרבותניקים" (גם הוא מתוארי־הגנאי של התקופה הנפעמת ההיא; היום ירש את מקומו הזלזול המהופך: "משקיסטים"!), ובתרמילי, בסודי־סודות, צרור שירים ראשונים. כלום צריך אני לומר, כי עשיתי ככל האפשר, שאיש בעין־חרוד ובתל־יוסף לא יתפסני בקלקלתי ואפילו מריחוק ת"ק פרסה לא יריח את סודי הפלילי? הנקל לשער, מה פנים היו לי, אילו, ח"ו, נתגלה הדבר האיום־והנורא הזה לאחד מחברה־"טראסק" (ראשי־תיבות טרינק סאמע קאניאק), שאת הימנונם "קרועים אנו, בלואים אנו" כתבתי לאחר־זמן, כאשר "כבר הותר לגלות"!
אכן, כ"מאַראַנים", כביכול, התהלכנו, בהתקדשות זו לקראת הפשטנות הנכספת, אנו העלובים המעטים, שלא הצלחנו באותו "תשליך" ונאנסנו לרדת למחתרת, כדי להוסיף ולחטוא בתרבות. ואז, במקום לקיים את תפקידי הלגיטימי, ללמד עברית לאנשי "הגדוד" ולעשות נפשות לספרותה (הייתי חצי־פועל, חצי־מורה), עשיתי את מלאכתי רמייה, ויום אחד (היה זה באחד־במאי, בכוֹר ראשוני־למאי בעמק יזרעאל!) הרעשתי את החברה במעשה־חידוש, הראוי לזמנו ולמקומו: התחרות בכדורגל בין עין־חרוד לתל־יוסף! ואכן, בין־לילה, בזכות הרגל הבועטת, שהסתירה את היד הכותבת, עלתה קרני במחנה־האוהלים הגדול! נמחתה כעב בטלנותי הנחשדת, – נמשחתי לחברה־מאן!
הכלל, אחינו אתה, והידד "הטרוֹמבּא"! (מעין "הג'אמעא" בלשון־אחרון של פלמ"ח, אם כי ייתכן והשם הקרוב יותר למושג זה הוא ה"ג'אחאש" – "עיירים" בעברית, – והוא שם־חיבה לפרחי־"השומר", שהיו אז הלוז שבשדרה החברהמאנית).
ויום אחד קרה האסון!
ביום ששי פלוני נתקבל במחננו שבעין־חרוד גליון השבוע של "הפועל הצעיר", וקלוני נתגלה לעין־השמש: בעמוד 9 שבאותה חוברת – אוי לעיניים שכך רואות! – שיר בחתימת שמי המפורש... סהדי במרומים שלא בי האשם: ידי לא שפכו את הדיו ההיא של כותבי "מכתב־למערכת" בצירוף שיר להדפסה. אך טמירים ואכזרים דרכי ההשגחה, ובגלגול־מחילות פאטאלי הגיע אותו שיר למי שהגיע (איש־סודי בתל־אביב), והוא שתקע את הסכין בגבי: הוא מסרו ליעקוב רבינוביץ', ויעקוב רבינוביץ' ליוסף אהרונוביץ', ויוסף אהרונוביץ' לדבורה בארון (היא היתה אז עורכת המדור הספרותי של הפוה"צ), – ואל תקנאו בי! עד היום זוכר אני (ואודה ולא אבוש: בגעגועים רבים!..) אותו באנקט־של־חוכא־ואיטלולא, שערכו לי בערב ההוא אנשי־טראסק־וטרומבא, אשר יחד עמהם ובמעמדם הבקיעו רגלינו את שער תל־יוסף – פעם, ועוד פעם, ואם אינני טועה, גם פעם שלישית, – ועטורי־ניצחון (3:0) חזרנו אל בסיסנו הקומזיצי. שום פורים־שפיעל, שום עד־לא־ידע לא ישוו ולא ידמו לו, לאותו מעשה־חוזק מיוחד־במינו, ספק טקס־של־הכתרה (כעל הקאפיטול של רומי, להבדיל), ספק טקס של חרם־ונידוי (כבאמשטרדאם של אוריאל ד'אקוסטא, להבדיל), שנתכבדתי בו, – ממש ככתוב: "בכנופיא ובנות דולקים ובתקיעת־שופר ובקללות נמרצות", בעיקר מן "התוכחה" הרוסית, כמובן (ובחרוזים מצוינים!), אשר ככלותו, כבו הנרות, לאות כי כבה אור הטרומביות, ונר הטראסק לא יהל עוד על האי גברא קטילא, שיצא לתרבות רעה של כתיבת־שירים רחמנא ליצלן...
כמה תחנונים שיטחתי לפני אחי־ורעי, כמה קנסות קיבלתי על עצמי, ובלבד שאזכה להתרת הנידוי. ואומנם, בעבור כך־וכך בקבוקי אַראַק, קרבן־אשם וקרבן־תודה, ניצלתי מקבורת־חמור של בטלן־תרבותניק, לא עליכם, והוחזר לי כבודי הראשון, ועמו – הזכות לישב בקומזיץ של נהנים מזיו בוּרוּתם המדומה, מתמימות גסותם המתחפשת וגאוּת שמחתם האמיתית, – שמחת ראשונים, המארשים להם את מלאכת־העבודה ביסורים של בני־תרבות ובאמונה, כי עקירת תרבותם היא גאולתם.
איך אמר לי אז זה שקראנוהו ואַנקה על שום פרצופו, פרצוף של בחור־ישיבה טיפוסי:
– בוא, בוא, אינטליגנט! וזכור היטב: טרינק סאמע קאניאק, והעיקר הבריאות!.. הסוף־פסוק היה, כמובן, ברוסית.
*
ודאי גם אחרים היו שם, ואפשר אפילו לא מעטים כל־כך, שאם לא כן, כלפי מי כל אותם תוארי "הזלזול"? אלא שב"אתרוגים רגמו אותם" וביטלום בששים: לא הם שקבעו את צבע המקום והזמן. ואני, שיצור־כלאיים הייתי, – "חצי־פועל חצי־מורה", – נמשכתי בסתר גם אחריהם, ובלבי קנאה גדולה: באיזו גבורה, בלא שום חולשת־דעת כלל, נשאו הללו בפרהסיא את אותות־הגנאי של בטלני־הקוסמטיקה. וקצתם – נתחבבו, בכל־זאת, גם על "הטרוֹמבא". ואכן, הם שעמדו לי בצרתי וניחמוני באבל־הנידוי הנ"ל, ואפילו הסיתוני שאחזור לסורי ואתרצה לא רק ליצר־טוב של כתיבה, אלא גם ליצר־הרע של הדפסה. אלא שעד כדי כך לא הרהבתי עוז: את יצרי השני כבשתי לפי שעה. נסתפקתי בכתיבה בצנעא, והם – קוראי הסודיים. עד היום אני מחזיק טובה להם על שסייעוני להתפרק מאותו הצבר רוחני, שהציקני מאין פתחון־פה, וערכו עמי את ויכוחי הראשונים על ישן־וחדש בשירה, על תמורת־התכנים הצריכה תמורת־צורות וכיו"ב. וכמובן על דרך ההפלגה, כמשפט כל ראשית־אונים.
ועוד החזקת־טובה להם בלבי: אם איני טועה, הרי הם ש"הזמינו" אצלי, בשביל אותו אחד־במאי ראשון ביזרעאל, את תרגומו של ה"אינטרנאציונאל", שלאחר זמן, – והם כבר בתל־אביב, – שקדו להדפיסו ב"מגילה עפה" לקראת חג־העבודה, שכבר היה למסורת, כדי שהנוסח העברי ישתגר על פיהם של המוני הפועלים ויעקור את הלעז־מאונס.
אכן, באו ימי תל־אביב, – גם לי, גם להם – ושוב נפגשנו. הם – מפעילי ועדת־התרבות, ואני – בשלהי תקופת־"הדים", ותחילת תקופת־"כתובים". אותו וויכוח ערטילאי על חדש־וישן הגיע בינתיים לפרקו, ובקרית־ספר שלנו נפלה מחלוקת של ממש: "כתובים"־"מאזנים". ושוב – אני בקצה האחד, והם – בין המחניים, ביניהם ובתוכם. היה להם הכשרון המיוחד לאהוב את בעלי־התריסין ומזה־וגם־זה לא למנוע קשב ונטיית־רצון. ולאו דווקא לפי שלא ירדו, חלילה, לסוף עניינה של אותה פלוגתא, אלא שמאמינים היו, כי גם אהבה־התלויה־בדבר אהבה־לשמה היא, אם אומנם אלוהים־חיים יצוק בה, ובמקום שאחרים ראו ריב־שפתיים ותחרות בעלמא, ראו הם מחלוקת־לשם־שמיים. כך נתקשרו קשרי ענין ודאגה בפעלה הספרותי של חבורתנו ה"אַחֵר"ית. וזוכר אני ויעוּד קטן, שנזדמנו בו – היה זה לפי יוזמתו של חיים פרידמן ז"ל – כמה מפרחי־ההנהגה של "הבית האדום" (עכשיו רובם חכ"ים, ואפילו שרים, או כמעט־שרים), לטכס עצה, היאך לחזק ב"ממון" את סוכת מרדנותנו המטה לנפול, לפי שראו בנו אחים־למיתרס.
*
ועוד לפני כן – הקונצרט בעמק, שלא אח לו ולא דוגמא בשום מקום ומשום בחינה. על במה מיוחדת־במינה – במחצבתה של עין־חרוד, בתאורה מיוחד במינה – לאורם של לפידים ברדת הערב, לפני קהל מיוחד־במינו – עם רב של קיבוצי יזרעאל (והרחק־הרחק ממנו), שנהרו מעשה עולי־רגל, המוניות־המוניות, ביום של חול שהיה ליום־טוב גדול, אל נקיק־סלע, שהיה פתאום למקדש־מעט, – קונצרט של יאשה חפץ (בביקורו הראשון בארץ), – ושוב חיים פרידמן בין יוזמיו. ערב גדול היה זה, ערב יום־טוב בפועל ממש, ובו נתקדש השלב השני במעלה המהפכה שלנו. מחדש ובדרך אחר נתעורר הצמאון היהודי לתרבות, – לא עוד היפרטרופיה של משכילים ערטילאים, גימנאזיסטים ובחורי־ישיבה, שמרוב בולמוס־תרבות באו לידי זלזול־תרבות, אלא תשוקה בריאה מתוך שיווי־המשקל במאזן החיים, בזכות החולין שהתחילו לחזור לפשוטם, להיות קבע וטבע, באותו אורח־חיים מקוּוה, שהשבת־קודש שלו אינה מנוסה מששת־ימי־המעשה, ולא בת־מלכה של היינה, ההופכת חלכאים לכליפים־לשעה אלא טפחות למסד, בחינת השלמה וגולת־הכותרת. אכן, היתה זו שעת־רצון לדורנו "המתייחף", שהחזיר את גרושתו: הספר חזר אל האוהל והצריף (הבית בא רק אחר־כך). ולימים, כשבא הוברמאן וייסד את התזמורת הסימפונית הא"י, – הלא אך דבר שהזמן הבשילו היה זה, כשנתעוררו אותם "בטלנים", וגם הצליחו, לכונן את סניפה החשוב: הקונצרטים המיוחדים לפועלים.
וזוכר אני פגישות עמהם בוועדה הרפרטוארית של "אוהל" ובאותן חזרות־למבחן, שנערכו בפרוס כל הצגה במעמד אנשי־הוועדה המעטים, ובסיומן – מעין ביקורת פרוונטיבית, שכוונתה לדקדק בכל נטול ויתר שבדרך הבימוי והמישחק ובכל דגש, שמא הוא חזק־מדי או קל־מדי, – וכך, בהקפדה קולקטיבית על עילוי הרמה האמנותית, נסתייע הֶבְהֵקוֹ של הקו האידיאי. לא כולם היו אז מבעלי ההפרזה בתביעת ה"מאי־קא־משמע־לן" ויהי־מה, ובוויכוח על מקור־ותרגום נמצאו בתוכם גם שותפים למידה ממוזגת, שהיא מידתה של תרבות. לא פעם אחת בלבד שמעתי את חיים פרידמן דווקא חולק על חבריו בטענתם הכרונית: "מה זה נותן לנו?" ו"מה לנו ולגויים?" (את הנטייה לאוטארקיה רוחנית, ל"רק משלנו", לא חסרנו בארץ הזאת גם בימים ההם!). ופגישות בתערוכות, ומסיבות לכבוד ספר וסופר. וחלומות על להקה למחול עממי (אז באה גרטרוד קראוז לא"י). – חוליות־חוליות בשלשלת הידידות, שראשיתה באותה "מחתרת" תרבותית לרגלי הגלבוע.
והייפלא שלא באקראי, כשיחת־חולין מן השפה ולחוץ, אלא מתוך סמיכות־פרשיות מובנת מאד, נסתבבו הדברים, ובכל הפגישות הללו מגיעים היינו מעניין לעניין תמיד לאותו עניין יקר של חליפת זכרונות מני־אז, ימי ראשית "העמק", כשאנו, הבטלנים, "חולי הקוסמטיקה" חסוכי־המרפא, – המשתתפים בכל מאודה של הנפש עם צוהלי ההתפרקות מעולה של תורה למען עולה של עבודה, – נושאים בלבנו את הכמיהה והבטחון, שיום יבוא, והגאות הזאת, מחויבת החוצפה של חן האביב הראשון, תשוב אל גדותיה, ולתרבות־העמלים יוחזר מלוא משמעה והיקפה בזכות הזהות השלימה שבין מלאכת־העבודה ומלאכת־המחשבת. לימים, כשהחריפו המושגים, והכוונות נתבהרו, ניסחתי מהלך זה בשם: "תרבות מתקדמת". בימים ההם היתה הנוסחה רומאנטית יותר: – "מעגבניה עד סימפוניה".
(הרשימה התפרסמה לראשונה בכתב העת "אורלוגין" בעריכת שלונסקי, חוברת 10, מאי 1954, עמ' 399 – 401 ונכללה בתוך: ילקוט אשל, (1960), עמ' 228 – 229)
לפני – חוברת מיוחדת במינה, "מסעות ומעשים" שמה, כלי מבטאה של "הפלוגה הא"י להובלה כללית ר. א. ס. ק.", היו"ל "אי־שם". ענף חדש בגזע העתיק של הספרות העברית – ענף הקסרקטין. אוהב אני לראות בהתענף הצמרת היחסנית הזאת, ושמחתי לחידוש שהזמן גרמו. אך בקשתי להבין טעמו של דבר אחד: "חוברת ג'", כתוב בשער. שתים הראשונות לא נשלחו לי, וזו – נשלחה. משמע, יש נימוק. משמע, דבר מה בחוברת זו נמצא ראוי להסב אליו את דעתו של סופר בישראל. מהו איפוא, הדבר? עיינתי בחוברת ומצאתי פניה מצוינת־בעניינה אל הסופרים העברים. אני רואה צורך ונעימות להעתיקה בזה כלשונה:
"רבותי הסופרים העברים!
...באחת הועידות דנתם והתווכחתם ימים ולילות, במה וכיצד לעזור לחייל העברי. אנא עשו עמנו חסד גדול, הבו לנו מילון, ולא מילון סתם, מילון בחסד עליון... מילון – הקללות בעברית.
...חסרה לנו קללה עברית! אינכם יודעים ואינכם יכולים לתאר מצבו של סרג'אנט יהודי, המוכרח – כן, מוכרח! – לקלל את חייליו באנגלית, רוסית, גרמנית, אונגארית. – – בכל שפה יכול כל אחד לעשות כרצונו, לכופף את הלשון לכל צד ורוח, לשיר ולספר, לבכות ולקלל. ורק בעברית, הוי בעברית, אין אנו יכולים לקלל...
לפני הקמת גדודים עברים אנחנו, וכיצד יכולים אתם לתאר גדודים עברים שיתקיימו בלי קללה עברית?
אנא, מחכים אנו לקללה עברית...!"
ואל נא, רבותי, הסופרים והקוראים גם יחד, אל נא תדמו בנפשכם, כי הטון הקליל מעיד על יחס של לגלוג, חלילה, וכי לא מעומקא דלבא נכתבה הבקשה הרצינית הזאת. קלות־הנוסח כאן מסימני ההתביישות היא כדרך כל המבקשים משהו החשוב להם, אלא שחוששים, כי "זר לא יבין", וכי הענין יכול להראות כמגוחך.
אך העניין אינו מגוחך כלל וכלל. איני יודע, איך אתם, קוראי החשובים, – ואלו אני, הרוצה לחיות חיים שלמים בעברית, ולא אחת בלב ואחת בפה, מבין מאד את הקריאה הזאת.
הקללה העברית! הו, אנחנו, מאהבי לשון־הקודש, בניהם של חובבי־שפת־עבר, זכר תמימים לברכה, נושאי שובלה של הנסיכה האצילית הזאת, – האם לא לעתים קרובות לוהטת בנו התשוקה לראותה מתפקרת לפתע, בועטת בנטל היוחסין ומתיחפת, מתפלשת באבק חיים, ובאגרוף של חן בריוני מנפצת את הזגוגיות בבית עצמה. והרי יש שעות־חסד, שתאוותנו זו מתמלאת במקצת, – אם לשמע שפת פרחחינו הנחמדים בארגו המחוצף והחיוני שלהם, ואם למקרא מקורות, או תרגום עסיסי מספרות לועזית – כמה אפשרויות מתרמזות לנו, כמה מטמונים ושפעים נחשפים ומבהיקים, מקורות לא שערנום לצירופי־צירופים של לשון עזות לוהטת, חריפה ומפעפעת, – כמה יצרים, כמה זעפופי־לשון ושצף־חצף של דברים "יורדים חדרי בטן". הה, אין אנו יודעים כלל את עוצם העשירות שבעברית שלנו!
ונזכר אתה, איך יום אחד הציע לך ח. נ. ביאליק להצטרף לועדה מיוחדת, שעמדה להתייסד מטעם ועד הלשון, – הועדה לווּלגאריזציה של הלשון העברית (אגב: היכן היא? מדוע לא נתקיימה משאלה נחמדה, אקטואלית זו, שצרכי תחינתו העממית השלימה העלוּה?). ובפירוש זוכר הנך, כי בין השאר, כאחת התעודות החשובות ביותר של אותה ועדה, צוינה אז המטרה הזאת: להעלות מגנזי הלשון, למן כתבי־הקודש ועד כתבי האחרונים, את פסוקי הגידוף, החירוף והקללה, ולהוסיף כהמה וכהמה, לברוא ניבים חדשים ברוח הלשון והעם היהודי, שהוא כידוע יודע־קללות. כי אין חיי עם שלמים, אם את האדמה־השחורה, את "פת־הקיבר של הנפש" חסר הוא. הרי עד היום יש בנו המדברים עברית – ומספרים בדיחה בלועזית, מסיחים בלשון הקודש – ומקללים באידיש, ברוסית, בגרמנית. ואגב: סימן רע הוא לנו, שחיילינו, מתוך תוכם, מתוך ההווי המיוחד שלהם, מתוך הכרח יצרי, אמיתי, אינם יוצרים בעצמם את העברית הגדפנית והקללנית...
אך לא! לא לחיילינו לבדם, גם לי, לסופר עברי, או בפשטות: לפלוני אלמוני, סתם עברי בשר ודם, חסרה שפת הקללה העברית, הנמרצת, זבת השמן הטוב, חוצבת להבות האש,– פשוט, כדי להגיד לפעמים בדיוק את אשר עם לבבי (והרי יש, יש ויש חשק כזה לפעמים) ולקלל דיוטה על גבי דיוטה בעברית שלי, רבת־היוחסין והקונדסית כאחת, הרבה מעשים וחזיונות, שמתרחשים בעולם הגדול ובעולמנו הקטן גם יחד, הרבה מעשי־כסל ותועבות, שאין שום לשון שפויה והוגנת הולמתם עוד, ויש צורך בשפת הקצף ובקצף השפה. או שמא, תכירחוני בשעה אנושים זו, שעת חרון אמיתי שלי, כאדם וכיהודי, לקלל ברוסית?
הבה, איפוא, נצטרף בלבב שלם לזעקת בחורינו אנשי האי־שם ויחד עמהם נדרוש: – הבו לנו קללה עברית!
ואני עבדכם, הקטן באלפי ישראל, מוכן ומזומן "לשרת בחולין" ולתת גם את חלקי הדל המלאכה זו של בריאת ניב עברית חריף וממולח, מפולפל ושובב, כאשר אהבתי, כאשר חימדתי בכל יצרי נפשי ההומיה.
(התפרסם לראשונה ב"הארץ", 19.2.1943. נכלל ב"ילקוט אשל" (1960), עמ' 228 – 229)
© 2018 יד שלונסקי. כל הזכויות שמורות.
