כתובים, שנה ו, גיליון ג, ט"ז בכסלו תרצ"ב, 26.11.31, חתום: א. שלונסקי
א.
– "אתה פוסק ואינך מוכיח.1 גוזר ואינך מסביר. דבריך הם סובייקטיביים, ועל כן: מפוקפקים. רפד נא את ביקורתך בנימוקים, סמכנה באשישות חכמה והוכחה2 – או אז יהיה זה ניתוח בלי מרכאות. ואנו נאמין לך, כי כן דיברת". – כך טוענים תמיד הלקוחות הספרותיים התמימים והבלתי תמימים, על כל המביע דעה בלתי חיובית לגבי החיוב המוסכם. ואם גם נודה, כי יש צד של צדק בטענה הזאת, הרי הפנייה שבה פוסלתה – בהיותה מכוונת משום מה דווקא ורק כלפי המעז לראות בעיניו. עדיין לא זכינו לשמוע קטרוג מעין זה על עדת השבחנים הוותיקים, שהם רוב מנין בביקורת. המהלל פטור, כנראה, מתעודת הכשרות של האובייקטיביות. כי הוא "אובייקטיבי" ממילא, שהרי לא את דעתו הפרטית הוא מביע בפרהסיה, אלא את דעת הקהל. והקהל – זה עלום-השם של הבינוניות – אינו סובייקטיבי מעצם עצמותו, כידוע. האמנם? האם לא הוא דווקא מסמל לנו את הזיבורית של הסובייקטיביות, הפסולה לעדות, משום היותה "דעה" בלי "יודע", "דין" בלי "דיין", "אנכיות" בלי "אני", סובייקטיביות בלי סובייקט? נדמה לי, כי אין אגואיסטן כ"דעת ציבור" ואין כמוה נוחה למקח שוחד, למשפט מעוקל מתוך טובת הנאה לשם נוחיות והגנה עצמית מפני האישיות, וצו ההיעקרות מנקודת הקיפאון. "דעת ציבור" וההסתייעות בה פירושן אינדולגנציה3 רשמית, הפוטרת את היחיד מיגיע המחשבה העצמית וניתנת לו לא בחינם, אלא במחיר ויתור רשמי על מעט היושר, שאם הוא מצוי בעולם זה, הרי משכן-מעט יתכן לו בגבולות ה"אני". כי רק ה"אני" רוחש רגשות והוגה דעות – ה"אנחנו" מעלה גֵּרה עונה אמן. וכאן ניגודי האיבה שבין המבקר מבית הלל, הבא תמיד ברכבת השנייה, כתום המערכה, כדי לשיר "הנותן תשועה" ולהודות "גם כן", כי שלמה המלך חכם היה, ובין המבקר מבית שמאי (מלשון "שום", ההערכה) המקדים לבוא כדי למשוח למלכות או לבדוק את העטרה.
אינני מאנשי הללויה. איני רואה שום יעוד בהשתכשכות במים העומדים של המוסכמות. ועל כן מובנות לי מאד אותן המירכאות הנכבדות שאחד הסופרים4 זיכה בהן לפי תומו את דעתי הפרטית-אובייקטיבית על אחד השירים, שהסובייקטיביות הכללית העריכה אותו, כדרכה, על פי הכלל של ה"הלל למהולל". הפירוש של המירכאות הוא בוודאי כך: "אנו, שמהללים אנו את שירו האחרון של ביאליק המהולל, פסק הדין שלנו הוא לגאלי ממילא, ואין אנו מחויבים להוכיח, כי השיר הוא דווקא חזון נעלה, משא לדורות וכו' – ואלו אתה, שדעתך אינה חיובית – עליך הראיה. אדרבא, הוכח נא וניווכח".
אנסה להוכיח.
ב.
אני קורא את השורה הראשונה: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם, ולבי סף דמעה". דמעה! המיץ הקדוש ביותר, השוכן בבית החומר של השס"ה והרמ"ח; טל שמימי בעמק העכור של הגופניות הרשעה; רסיסים ממעין ההזדככות; צדיקים ורשעים יתקדשו בה; אל שדי יירתע מפניה ויעביר את רוע הגזרה; רוצח ישיב סכינו אחור; בגלל דמעה אחת סרב דוסטויבסקי "לקבל את העולם"; מיטב הרגשות ינובו בה, סגולת המלים והביטויים יזהירו לאורה בנוגה הרחמים הגדולים. ואיך זה, איך קרה הדבר, איך יכול היה לקרות בשיר דנן זה המעֲבר, המסולף מבחינה נפשית, מסף דמעה אל סף אחר, אחר לגמרי, שבו מפעפע קצף המלים, שצמיחתן באקלים נפש מסוים. הסבירו נא, הסבירו לי, אתם מיטיבי ההסבר, איך העלתה הדמעה הזכה, אשר בראש השיר, את שצף התוכחה של "טמאי נפש" ו"שרצים" ו"נכפים" ו"צרעת"? האין זה סירוס פיוטי ופסיכולוגי? האין כל "שבע התועבות ושמונת השרצים"5 הללו הופכים – מיד ובהכרח – את הסמל הרגשי שב"סף הדמעה" ממעמד נפשי למעמד מילולי? השיר, שהוא בן פורת עלי עין,6 על דמעת עין, מתבשם מניחוח הרחמים, ולו מלים אחרות, בהכרח אחרות! "תפילה לעני כי יעטוף",7 "אני הגבר ראה עני"8... הנה בניה החוקים של הדמעה. ולא תוכחה, שמקורה במעמד נפשי אחר לגמרי.
וראיה – – – גם מן הנביאים. גם הם ידעו את הזעם. גם הם לא מנעו את מקל החובלים מכתפה הסוררת של ישראל, ולא קימצו בגידופים. אבל – – – כשלבם היה סף דמעה (דמעה!) הם נתנו לנו "נחמו נחמו"9 ולא "שבע תועבות".
והראיה מן הנביאים לא באה סתם. זוהי עיקר הטענה של מקלסי השיר האחרון. הם טוענים: כך דיברו הנביאים. "כך" – – – בעיקר, במובן הסגנון. סגנונו של "ראיתיכם" הוא ממש סגנון הנבואה. וכאן התורפה השנייה. מה פירוש: פלוני מדבר בסגנון זולתו? כלום סגנון הוא רק עניין של דקדוקי לשון וחקר מלים – – – ולא אקלים הנפש, מהות הדור, תמצית כל ההשגות, האמונות והרצונות של הפרט או החברה בנסיבות זמן מסוים? ואם הם דיברו כך, כבר דיברו ובהכרח דיברו ודווקא כך – – – מה טעם ומה זכות ומה ערך יש לנו, בני השגות אחרות, נימוסים אחרים ומזגי נפש אחרים, לטשטש את אֲנִיותנו ולהסתגנן על פיהם, כלומר: לסלף את עצמנו. אולי מוגזמת מעט הסברה הנכונה, כי כל יצירה, שיש כבר כמתכונתה בעבר, מיותרת היא. אבל הוויתור על "הסגנון" העצמי, ה"כמתכונת" במובן הביטויי הם על כל פנים מחיקת האני, וממילא ביטול וויתור היצירה. לא כל שכן, בשירה הלירית, שיסודתה בתמצית של "אני הגבר". היש פירוש ל"אני" מסוגנן? היש משמעות-מה לאני בוכה, אני כועס, אני שונא "על פי"? ביאליק נתן לנו שיר של כעס – והוא רובו ציטטין. כל פסוק – כה אמר. כל ביטוי – – – דכתיב.10 כה אמר ישעיהו פרק פלוני, וכה אמרו חז"ל בראש פרק במסכתא שבת. זהו תשבץ מימרות נאה, מלאכת מחשבת המעידה על שררה בלשון, אבל לא ביטוי פרטי השואב מן הפנימיות של הזעם האישי, של "מדבר בעדו" בדור כך וכך. זוהי ירייה מסוגננת בכלֵי נשק שאולים ביד בקיאה מבית העתיקות. וקול "האני" אייהו? כשרצה שונא הנשים הידוע באחד מרומני טורגנייב11 להוציא סוף סוף מפי האישה את קולה האמיתי, התגנב מאחורי עורפה והכה על קדקודה במקל-חובלים – – – ואז צווחה האישה מכאב, בקולה האישי, בלי גנדרנות, בלי סגנון. כי הכאב האמיתי שואג בתכלית העצמיות! ומקל החובלים של ירידת כנסת ישראל שהִכה על קדקודו של ביאליק לא הוציא מפיו את הזעם הפרטי... וניתן לנו שיר זעם מסוגנן. כלומר: "כעס על פי". וגם זהו חטא למעמד נפשי, שיש לו חוקים מסוימים.
בטענת הנביאות נעוץ גם הצידוק ל"דשנות" היתירה של הסגנון מבחינת האיסטניסות. יותר מדי "מלים חזקות" בשיר אחד! אבל אין זו שאלה של אנינות הדעת. זוהי פרובלימה ספרותית טהורה. לא "המותר לגדף?" כי אם "מה לגידוף ולשירה?" – אבל כאן יש להקדים נקודה אחרת.
מהו סוד הביטוי האמנותי? מה הם טכסיסי המלחמה שבין היוצר והחומר? האם על ידי פרוטרוט של כינויים או תארים תְכֻנֶּה ותתואר הדמות? האם יכול התפריט למסור לנו את המהות? אם אומר: חוטם כך וכך, עין כך וכך, שערות כך וכך – כלום עיצבתי דמות אדם? או אם אומר: רשע, חכם, כילי ושאר מידות ותארים – כלום יצטייר האופי? "2 עצים, 3 בתים, 4 כבשים" אינם עדיין ביטוי למראה נוף. התמונה, הסמל, התמצית – – – הנה היא קפיצת הדרך, שבה מגיע האמן אל מתן הביטוי.12 אלה הן התחבולות והטכסיסים, שבהן מכריע היוצר את אויבו – החומר. כמו בג'יאו-ג'יצו, כמו בדו קרב – מכה נאמנה, מכה ניצחת. "נוֹקְאַאוּט" – ביד אמונה ותחבלנית, הפוגעת בנקודה הנכונה. אבל יש מנסים להכריע את החומר בשפעת תארים ומלים, בגדוש צבעים -- אלה הם נפנופי אגרופים באוויר, שהיריב אינו נפגע מהם. ביאליק רצה לעצב לנו דמות לירידה הגדולה בכנסת ישראל או לטיפוס מסוים בעת "איכה" זו לאומה. איך נאבק עם החומר הזה? הוא ביקש להכריעו בפרוטרוט: שרצים! תועבות! נכפים! אך החומר (כל חומר!) הוא יריב חזק – ואינו נכנע. ועל כן "מרביץ" המשורר עוד: צרעת! מק! פיגול! – והדמות איננה. אז מתחיל הכעס, אבי השפע המילולי, וממנו – ריבוי התארים הנפרדים, במקום הסמל האחד, שהם, על פי המשל הנ"ל, נפנופי אגרופים, במקום "נוֹקְאַאוּט", כי הדמות האמנותית אינה סיכום של כינויים ותכונות אלא תמציתם. היא נעצבת בהתגברות עליהם, כעל סימנים חיצוניים, מחוצה להם, בלעדיהם. משל לפַסָל: צרורות ורגבים ניתזים מתחת למקבתו, כשהוא מגלף את הגוש הסלעי להוציא ממנו את הצלם; הַמַפָל, בעודו דבוק אל הגוש, מסתיר את הדמות הספונה באבן ורק לכשיסולק הַיֶתֶר – יופיע המראה. ביאליק השתמש הפעם בצרורות דווקא. הוא פרט לפנינו את הסעיפים, ולא צרף את סמלם. ובמקום לעורר בי את היחס למסומל, במקום שאני, הקורא, אראה, ועל סמך הנראה אזדעזע ואומר: צרעת היא! תועבה! – סיפר הוא על אודות יחסו ופרט את הכינויים. והמראות אינם. וכשאין מראות – הרי כל הכינויים הללו (ואחת היא אל מי המכוון!) הם, אם נפרשם בשמם המדויק: גידופים. אמנם, מסוגננים היטב, במבחר הידיעה הלשונית – אבל בכל זאת: גידופים. ומה להם ולשירה?
יטענו: מעוצם הכאב זעק המשורר, ולא היה לו כושר נפשי להיות בררן. שיר זעם הוא, ובזעם הכל מותר! – – – לא, לא מותר! בשירה – לא מותר. וכושר נפשי? הרי בשיר זה היה המשורר בררן דווקא. הרי, כאמור וכמוסבר, לא ניתנה לנו כאן השאגה בביטויה הפרטי, כי אם בסטיליזציה (עיין שם),13 כלומר: מתוך כושר נפשי לניפוי ולבירור מילולי.
על כל פנים, אצל הגויים איני יודע דוגמה לכך. והרי גם הגויים יודעים לזעום, אפילו הקלסיקנים שלהם. א. ס. פושקין כתב, כידוע, שירי הזדמנות לאומיים, שהם ביסוד החֵמה. "למה רגשו מליצי גויים" שלו הוא שיר נמרץ מאד. ומי לנו כרוסית מבורכת ב"דשן" לשוני, בלי עין הרע. ואף על פי כן... גבהות הביטוי בשיר הזה וניקיון לשון גם בזעם. ורק בפַיט החצרוני של הבולשביקים הותרה הרצועה. שם דמיאן14 וכת דיליה אינם חסים על "ההידרה הקונטרֵַבולוציונית",15 וכל הדשן העממי של הלשון הרוסית מסייע להם. אבל אפילו "המופקר" יסנין16 יצא סוף סוף מכליו וגער בדמיין ביידני: לא, לא, לא! לא הכל מותר בשפת השיר! כן: גם בימי המלחמה האחרונה, כשייצרי אנוש, בלי הבדל עם ומעמד, השחיזו את ציפורניהם כמו בזירה, כתבו זמן מה בנוסח השירים הפטריוטיים הידועים.
אבל "השירים" הללו נדפסו באוגוניוק17 ונשלחו אל החזית מטעם המפקדה הראשית בתורת אלכוהול שוביניסטי18 לשסות גוי בגוי. והעיקר: לא משוררים כתבו אותם. המשוררים גם על הַתְזָזִית של המלחמה כתבו לא בשצף אלא בעצב, אפילו כשזעקתם הבודדה צריכה הייתה להגביה קולה כדי להישמע בתוך רעש תותחים וצווחת משטמה סביב (עיין הקובץ שיצא לאור בימי המלחמה בעריכת רומן רולן).19 ודוגמא מאלפת: הסופרים הרוסים שבאמיגרציה.20 להם יש, ב"ה, על מה לקצוף. את מולדתם עשקו מהם. אל נהרות בבל טולטלו כולם. ואין ספק, כי כל הכינויים שבשירו של ביאליק כלפי איזה שיקוץ משומם אנונימי מפעפעים בלבם כלפי עוכריהם הבולשביקים. ואף על פי כן: קראו נא את שירתם הלאומית – התמצאו שם את הבלתי פיוטי, אם כי "אנושי" מאד? התמצאו שם השתוללות של גידופים? ו"פלא" הדבר: דווקא איגור סוורינין,21 שהוא משורר התמרוקים וניחוח ה"אננסים בשמפניה", הגיש לרוסיה הסובייטית צרור קללות נמרצות – וזכה לנזיפה מפי המבקר הבלתי מהפכני, לא בספרות ולא בציבוריות, – ג. אדמוביץ.22 כי הטובים שבמשוררים הרוסים שבאמיגרציה, באשר משוררים הם, "לבם סף דמעה". ומשום כן – את מיטב המלים הנכאות והמתרפקות העלו, בדברם על רוסיה ועל מחריביה (לדעתם). גם על מחריביה, כלומר: גם בשירי הזעם. והענתותי של בלגיה, אמיל ורהארן23 טרוף הזעם בימי המלחמה, גם הוא שאג שאגה גדולה, בראותו את גרמניה בדמות זאב טורף את שה מולדתו. אבל... אבל בשירה לא הכל מותר. לא, לא הכל. כנף אחת טבולה תמיד בסף הדמעה. כי זהו השיר. וביאליק לא כן עשה.
– אבוי! – יזדעזעו היצרנים והלקוחות הספרותיים, התמימים והבלתי תמימים – את רבנו דקרת. פוגרום עשית בשירו של ביאליק. את הכל, את הכל בו אתה פוסל... האין זה יותר מדי? אולי תרחם בכל זאת? נניח כי יש קצת היגיון בדברי ההסבר שלך... סוף סוף, הכל תלוי בטעם... אבל... אבל – איזה סגנון! איזו עברית! הלא תודֶה?
– לא, איני מודה! איני מודה שעדיין לא הגיעה השעה לחדול מן ההתמוגגות המשכילית לגבי משמני המליצה ומכמני שפת עבר. נדמה לי, כי כבר הגענו לאותה תקופה, שבה ידיעת לשון ושליטה סגנונית נערכות לגבי סופר במסשטב24 נורמלי כמעט, מתוך דרישה מובנת מאליה, כבכל אומה ולשון. אבל הנה באים המתמוגגים הללו ומעידים עלינו, כי עוד לא נחלצנו מן הלשון-קודשיות.
ומעשה ביהודי אחד, שקיבל מכתב מבנו במרחקים והיה קורא בו ושונה ומשלש – ומתמוגג. שאלוֹ חרו: – "ודאי בשורות טובות נתבשרת?" – "טובות? לאו דווקא! אדרבא: כותב לי בני שיחיה, כי זוגתו מתה בשחפת, ובתו מוטלת על ערש דווי, ובנו הודח ממשרתו. ובבית – רעב וקור. השם ירחם!" – "ובכן, מה השמחה הזאת לך?" – "אַי, אַי! מה אתה סח? אבל איזו לשון- קודש! איזו לשון קודש!".
איני מכחיש: אדם יקר הוא היהודי הזה. אבל בדברי שיר הבשורה הפיוטית היא העיקר, ולא הלשון-קודש.
הארץ, גיליון 3801, י"ח בשבט תרצ"ב, 26.1.32, חתום: א. שלונסקי
וכן: כתובים, שנה ו, גיליון ט, כ"ג בשבט תרצ"ב, 30.1.32, חתום: א. שלונסקי
יפה אמרו: קשה עלילת שווא בדבר אהבה מדומה כדיבה בדבר שנאת חינם. ועל כן שמחתי להזדמנות שניתנה למ. גליקסון1 (במאמרו בגיליון של יום ששי שעבר) להזים בפרהסיא את הרינון העובר במחנה על ברית הסימפטיה, הכרוכה, כביכול, בין הארץ ובין כתובים מיום שאני החתום מעלה עובד בעיתון. שמחתי – והצטערתי. שמחתי – משום שבמאמר זה הצליח מ. ג. [משה גליקסון] להבליט כמה נקודות ניגוד שבין המחניים, וע"י כך נתן הזדמנות גם לצד שכנגד לשפוך עליהן אור של מאידך גיסא. והצטערתי – על שכמה פסוקים בו הוכיחו לי, כי יש, כנראה, משהו מכשיל בעצם מלאכת הוויכוח, כי שום כיוון ספרותי וגם לא גיל או מידות נפש אינם מחסנים אותנו מפני המכשלה הזאת. ואם כן: איך סוף-סוף ידבר אדם אל חברו ויריבו? ואיזו הדרך יתחוורו דברים ויתבררו מושגים? האמנם רק שטח מדוחים הוא כל ויכוח?
קודם כל – המרכאות. מה רבותא בהן? מה הוכחה יש לקורא, אם במקום לסתור את דעת יריבי בדעה שכנגד אני דוקרו בצנינים של מרכאות קטנות? כל פעם שמ. ג. מדבר על כתובים אין הוא כותב אסכולה אלא "אסכולה", ולא מחנה אלא "מחנה", ולא צעירים אלא "צעירים", ולא הוכחות אלא "הוכחות" וכדומה. במרכאות דווקא. טוב. אבוא גם אני ואכתוב "הוכחות" וכו'... של מ. גליקסון, – ובכן, מה אוכיח בזה? לא כלום! זוהי תחבולה ישנה שעבר זמנה ושגם בשעתה לא הועילה לברר דעות ואמונות. והרי מ. ג. לזאת נתכוון. ועל כן הצטערתי.
ועוד: הנה בא י. הורוביץ וטען מה שטען, 2 בא מ. גליקסון ופסל אותו ע"י נימוק מוזר: הוא "בא לתבוע את עלבונו של שלונסקי, חברו לקבוצת 'כתובים' ו'אמודאים'". ובכן? גם זה רע? גם חברות היא פסול? הרי כולנו בוכים על הפירוד, על השנאה במחנה הסופרים – ולמה תרע עיננו במעט אהבה ורעות? הנה בזמן האחרון הקדיש מ. ג. מקום רב לתביעת עלבונו של ביאליק – וכי משום חברותו נפסלה עדותו? חשבתי: לא יתכן כי הכוונה היא לרמז בזה, כי חברותם של נאמני השילוח, "בני משה", מאזנים, "עונג שבת"3 כשרה ואינה תלויה בדבר – ואלו חברותם של אנשי "כתובים" ו"אמודאים" היא מעין קנוניא של העושים "יד אחת". מאד מאד לא רציתי לשער, כי זהו הרמז. שאם כן – הרי כלו כל הקצין. אבל הנה פסק דין מפורש על ערכם המוסרי של אנשי ה"כתובים" בתורת בעלי אידיאולוגיה: "וכי אפשר לחכות וכי תעלה על הדעת בכלל, ששיר חדש או דבר אחד מדבריו או מעשה אחד ממעשיו של ביאליק יזכה בעיני 'המחנה'? וכי לא היה לנו הרושם במשך כל הימים האלה, כי נאמני 'המחנה' עומדים על המשמר ואורבים למוצא שפתיו כדי לגנות ולפסול? גזר דינם בכתובים היה מוכן מראש... ופסול מראש, כמובן מאליו, כל שיר חדש וכו'...". כלומר? יודעים את האמת ומתכוונים לשלול? פוסלים במזיד דבר שבסתר לבם הם מחשיבים אותו מאד? ועוד "כמובן מאליו"... האמנם כך היא דעתו של מ. ג.? הרי מחר יבוא מישהו מחסידי ז'בוטינסקי וגם הוא יתבע את עלבונו בצורה זו ממש: "וכי אפשר היה לחכות, וכי תעלה על הדעת בכלל, כי דבר מדבריו וכו'... יזכה בעיני גליקסון? וכי לא היה לנו הרושם וכו'..." אם כן – להיכן נגיע? הרי אין לדבר סוף, כל מי שירצה לסלק את בר-פלוגתו – יפסלנו מיד כעד שקר, כשופט בעל פניות, כחד בר-נש שאינו כדאי וראוי להלך מתחת לשמי-יה – וחסל. האמנם אי אפשר להם לשני יריבים לקדש מלחמה על פי חוזה ידידות של התקפה באמונה הדדית? טוב: דעת יריבך מוטעית, נפסדת, מסוכנת וכו' – אבל... אבל למה תמנע ממנו את הזכות להיות טועה ביושר לב?
הנה נזדמן לי לפני כמה שנים להביע דעה שלילית על אחד המבקרים. בטוח הייתי, כי אין הוא מסכים לדעתי, אבל שיערתי בכ"ז, שהוא מאמין לי באמונה שלמה, כי אמרתי את אשר על לבבי באמת. שהרי כן התייחסתי גם אליו, בשעה שמיד לאחר כך כתב על ספרי לאבא-אמא4 שהשירים בו הם קליפת השום. וכי למה זה לא אניח, כי לפי מידת השגתו בדברי פיוט בכלל שירי צריכים להיות רעים בעיניו? ואפילו עכשיו, לאחר כמה שנים, כשאותו מבקר ביטל אותי כעפרא דארעא במאזנים, ראיתי בזה התאמה גמורה להבנתו. אמנם, כשקראתי שם שחור על גבי לבן, כי "שלונסקי פסק להיות גם משורר קטן" נדמה היה לי, כי עלי להתעצב מעט, ובאמת התחלתי להתעצב, אך פתאום נזכרתי, כי שבועיים קודם לכך כתב המבקר, כי... בריטניה שבקה חיים ופסקה להיות גם ממלכה קטנה – ורווח לי, מילא – חשבתי בלבי – תמות נפשי עם בריטים! אם בריטניה אינה מלכות – הרי א. שלונסקי אינו משורר. אבל כוונות רעות לא הכנסתי בדבריו. ואלו מ. ג. הכריז, כי עדותי ועדות חברי חשודה היא, כי חלילה להם, לקוראים התמימים, להאמין, כי באמת ובתום לבב נלחמים אנשי "כתובים" ו"אמודאים" באידיאה או בנושא אידיאה בשם איזה רעיון יקר להם – שהרי כל המלחמה שלהם היא התקפה אישית מתוך שנאת ביאליק, "הנראה להם משום מה כעומד על דרכם". נדמה לי, כבר קראתי או שמעתי מעין זה. פלוני מקדש מלחמה באחד מוכתר – משמע, כי עינו לכתר. זוהי קנאה קטנה בזר הדפנים ובקטורת ההלל של היושב על כס. הרי כך אומר מ. ג.: לחינם קנאת סופרים והתחרות "צעירים"... והנה שאלת הקנאה אינה פשוטה כל כך. יתכן, כי מידה אנושית היא להיות שואף אל כתר. אבל כל אחד רשאי ומצוּוה לבחור לעצמו את השיא הנכסף. לכולנו יש דמות או דמויות נערצות בעבר ובהווה וגם בעתיד הרומזות לנו מרחוק: טפס ועלה אלינו! והתפיסה הזאת מבורכת היא ומרבה חכמה ויצירה, שכן היא העפלה אל הנערץ והנעלה. אבל אם אדם אינו מעריץ כתר פלוני, ואף על פי כן מתקנא בו – הרי זו חמדה קטנה ומגונה. האמנם חשדני מ. ג. בכך? הרי כך ממש הייתה הבורג'ואזיה5 טוענת גם על הסוציאליסטים, אשר קידשו את שם אידיאליהם בגבורה ובחירוף נפש: איזה "אידיאלים" יש להם?! הרי כל כוונתם רק לשרביט ושלטון של שר הפלך השנוא עליהם. לא, לא, מ. גליקסון! הרשה נא לי להיות קצת אדם ישר ולהשתוקק רק לנזר הנערץ בעיני.
ואשר לביאליק, "הנראה לנו משום מה כעומד על דרכנו" – הרי צריך שיובן היטב, כי הכוונה היא לא לביאליק כיוצר, אלא כבעל אידיאולוגיה, או ביתר דיוק: כמוציא לפועל תכנית אידיאולוגית, המקבלת צורה מו"לית מסוימת. ובקיצור: "כינוס". אין סיבה להתנגד לשקידה על אוצרות העבר ותיכון סדרים ומשטר בערכי מורשה מפוזרים, בכל אומה ובכל לשון יש עוסקים במצווה זו. יש אקדמיות מיוחדות לכך. יש אוניברסיטה. אבל שם אין התעודה הזאת – מעיקרה ולמעשה – מועמדת כניגוד וכמעצור ליצירה החיה. העבר הגדול חי שם בשלום גמור עם צאצאיו. ואלו אצלנו – אם להשתמש בלשון מסומלת – "מפני הכותל המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל", והיא לדעתנו, חטא לחיים, להמשך. כינוס? אדרבא! הכתובים הייתה הבמה המודרנית הראשונה והיחידה, אשר ידעה להזמין אושפיזין נכבדים ממלכות העבר אל סוכת ההווה ולהושיב ליד רילקה ומודליאני ואורי ניסן גנסין וא. שטיינמן את ר' נחמן מברסלב והשרף מסטרליסק ור' שניאור זלמן מלאדי. 6 כאחים ישבו אל שולחן אחד – ולא כצרים ואויבים. היה זה דו שיח – של אהבה גדולה ושל אמונה, כי נצח היצירה לא ישקר – בין אותיות רש"י ובין אותות הזמן. אבל כשהכינוס פירושו שמש בגבעון, דום! הס, ההווה! כשהכינוס אינו מקיץ נרדמים אלא מרדים מקיצים – הרי אנו רואים אותו כעומד על דרכה של היצירה. והמצב בספרותנו יוכיח, אצלנו לא אקדמיה ולא אוניברסיטה עוסקות במלאכה זו – אלא הוצאת ספרים מרכזית, הבולעת את רוב חילה הרוחני והגשמי של כנסת ישראל המוקדש לענייני ספר וספרות. וכאן המלחמה בין אנשי "המחנה" ואנשי הכינוס. אפשר להתנגד לה, אפשר להילחם בה – אבל אי אפשר להפכה לקנוניה חסרת רעיון ואמונה, שכוונתה קנאה קטנה ותחרות קלוקלת.
*
והנה ניסיתי לנמק בכתובים את דעתי השלילית על שירו האחרון של ביאליק, מ. ג. ניסה לנמק את דעתו החיובית. ואיני רוצה לחזור אל הוויכוח המצומצם על שיר זה דווקא (שאגב: לא רק אנשי ה"מחנה", אלא גם רבים מאנשי המחנה שללוהו). מ. ג. תפס בחוש נכון מאד, כי "לא השיר הזה הוא נושא בירורינו". כי אין זו חוות דעה על שיר פלוני, אלא ניסיון של הערכה כללית שונה מן המקובל ל"פרובלימה זו ששמה ביאליק". וכדאי פעם בפעם לשוב ולעיין מחדש בפרובלימות מוסכמות. כדאי מאד. כל תרבות-אמת מחייבת את "מזרה הזמן".7 אפשר שטועה אני, אפשר שהערכתי אינה מדעית, "דיסקורסיבית" אלא "וולקאנית הנוהגת קפיצת הדרך" וכו'... אבל זהו קודם כל: יחסי האמיתי לפרובלימה זו – ושורשיו – ביסוד היסודות של השקפתי על היצירה בכלל.8
אבל בטרם אבוא לשפוך אור-מה בפנס הקטן של מאמר–הזדמנות על עניין נכבד זה, איני יכול לפסוח על הערה אחת בדברי מ. ג. אני רוצה לברר, כי לא על העובדה של כרוניקה, בדבר שיר חדש קבלתי – אלא על המהומה היתירה, שהייתה קרתנית, לדעתי, ומעליבה קודם כל את בעל השיר עצמו. לדעתי, גם לכבד צריך בטוב טעם. ומאד מתפלא אני, כי בדרך של גזירה שווה רומז מ. ג. רמז של קובלנה על פרסום כרוניקה בדבר מסיבות "אמודאים".
וכי מבחינה עיתונאית אובייקטיבית היא חשובה פחות מכרוניקה על מסיבות "עונג שבת" או ברית טרומפלדור?9 האם התנגדות רעיונית חלה גם על השטח הנייטרלי של הכרוניקה? ובכן: דבר לא הדפיס מודעות על כתובים – והארץ לא יפרסם כרוניקה על "אמודאים". ולהיכן נגיע בדרך זו? והערה זו נראית לי אקטואלית מאד. לפי כל הסימנים נתונים אנו בתקופה שבה הוטלה המחשבה העברית שוב לתוך שדה קטל, מושגים ועיקרים רבים הוצאו ממבצרי הביטחון והקיפאון ונכנסו אל כבשן הבירור. ואם לא יהיה בתוכנו קצת חירות וקצת אמונה ביריבים – היאך תתקדש המלחמה?
כן. במאמרי נטפלתי אל הנבואה. גם זהו אחד המושגים הצריך, כנראה, ביקורת מחדש. אני לא ללשון ולסגנון נתכוונתי. אדרבא: התקוממתי על מיעוט דמותה של הנבואה, שבפי מבקרים רבים היא מצומצמת משום מה באופני ביטוי ובצורות כתיבה. התקוממתי על עצם ההשתמשות בתואר זה לגבי הדורות המודרניים, שכל מהותם, כל מכשיריהם וכל מערכיהם, מונעים בהחלט את החבצלת הפראית והקדושה הזאת ששמה נבואה. האם לא מטאור חד פעמי הוא כל החזיון הנבואי? האם לא אוניקום10 מוסרי הוא שאין לו דוגמה בשום אומה ולא מהדורה שנייה בשום תקופה? הרי היו לנו אחר כך להקת משוררים ועדת תנאים ואמוראים וגאונים וצדיקים – הזכה מי לתואר זה? חושהּ האינסטינקטיבי של האומה נזהר מאד מלייחס את הסגולה הפנומנלית של הנביא גם לאחד מכל ענקי הרוח אשר לכנסת ישראל משך דורות. ומה הן הסגולות, שנצטיירו באידיאליזציה ההיסטורית לגבי הנביא? קודם כל: ויתור גמור על האני הפרטי, נזירות בלתי אנושית מן הארציות, התמזגות מוחלטת, בלי שיור כל שהוא, עם האבסולוטום של הצדק המפגיע, הקנאי, הבז לפשרות. לא קורת בית ולא ידיד, איש ריב ומדון כל הימים. נגד השועים והקועים11 ונגד כל ונגד הכל. העם אוכל את נביאיו. צא, צא משוגע איש הרוח! וזוהי עצם הטרגדיה של הנביא, שהוא ידיד המוני העם, שאינם "מרגישים כי קרוב לעם האיש" וזהו גורלם לא רק של הנביאים, אלא גם של המביאים בלבם ובפיהם את הלענה והחזון. שמאז ועד היום אין לו אוזניים. אתם אומרים: ראו נא, הוא נערץ בפי כל! איש לא זכה כמוהו לאהבה רבה בהמונים, ובחייו. ולי נדמה: שום נביא ושום פייטן גדול לא זכה לכך. האהבה אינה ניתנת חינם. אהבת ה"הכל" היא שכר פשרה, היא תודה על ההליכה בקו המשווה ולא בקוטב. והנביא – משכנו בקוטב דווקא, בקצה, בקיצוניות. לא נוח לו לעַם עִם הנביא, לא נוח, מאד לא נוח. כי הוא מושכו אל השיאים, אל הבלתי מובן, אל הבלתי מושג. ומשום כן – דווקא אי הערכה ואי הסכמה הם סימן חיצוני ומהותי לנביא – וגם ליוצר גדול. על זאת דובר הרבה מעל דפי הכתובים. כי בה גם שורש שאר השאלות המטרידות את היוצר: על המוסכם, על המובן ביצירה, על הפרסום וכו'... וזה היה גם יסוד דברי על עניין הנבואה במאמרי "חבלי שיר" בקשר עם הפרובלימה "ביאליק".
ועוד טענה נטענת נגדי: הלא הוא משורר האומה, הוא סמל היהדות. ואני איני מבין את פירוש המלים. איני חסיד של משורר האומה. אני רואה בצירוף מלים זה סתירה איומה. הוא מזכיר לי צירוף אחר: "אלוהי האומה". היש פירוש לזה? אין! אי אפשר שיהיה. האלוהות, שהיא סמל העל-אומה והאל-אומה, שהיא השיא המסחרר של הכל-הכל-הכל, היאך תצומצם בד' אמות של אומה פלונית? היאך – אני שואל! היאך תוכל השירה, שהיא חלק אלוה ממעל ממש, לחכור לה דירה קטנה ונוחה של הלאומיות. אבל הרי גם האומה אינה חטיבה אחת, ומושג היהדות – גם לו פנים ומהויות שונות ומשתנות. יש יהדות של הרב קוק12 ויש יהדות של הרמן כהן ושל אחד העם ושל פרץ וברדיצ'בסקי ושל פרנץ ורפל ושל א. ד. גורדון או אוסישקין וז'בוטינסקי. לפנים הייתה יהדותו של הרב מלאדי ושל הגאון מווילנה ממצה את כל את כל קומפלקס המאוויים והמושגים של האומה. ועכשיו הרי לא יסתפק היהודי הלאומי ביהדותו של הרב קוק, וגם הבעש"ט ור' שניאור זלמן ור' נחמן לא הסתפקו ביהדותם של הגאון מווילנה וקודמיו. באה הציונות וגם היא צר היה לה המקום. הדורות הרחיבו ומרחיבים את בית קיבולה של היהדות ונותנים לה גם מסמלים אחרים. ומדוע זה לא תבינו, כי יכול מישהו או מישהם לראות כבר בחזון, לנחש בכיסופים את היהדות האחרת, יורשתה החוקית של היהדות רבת הקומות ויחידת המסורת, שהיקפה המסומל אינו מתמצה ע"י אחד העם או ח. נ. ביאליק? אנו מאמינים, כי עוד עוז ברוחה של היהדות, כי היא עוד תכבוש שטחים חדשים, שטחי מחשבה ואמנות, צורות וסמלים, שעד כה לא עבר בהם נושא משך הזרע העברי. ולמייחלי היהדות הזאת מאוויים אחרים ודמויות-הערצה אחרות. ומכאן האמונה בקול הבן וההשתוקקות אליו, מכאן ההתנגדות לכינוסיזם בתורת אידיאולוגיה, שיסודה הוא הביטחון, כי אין חדש תחת השמש של ההווה, כי הכל הוגד והושר ונחשב ונחנט כבר, ואין אנו אלא יורשים, שעברם מלא את כל משאלותיהם; ומכאן גם עדות נאמנה להזים את החשד בהתקנאות בכתרו של פלוני. שם, שם, בשטחים האחרים, החדשים, הנוספים – שם העטרה הנכספה, שם ולא פה, מעבר לזה, הלאה מזה, תמיד הלאה!
*
לא השליתי את נפשי למצות במאמר הזדמנות את האידיאולוגיה של המחנה שלנו. למעלה מחמש שנים אנו מנסים ללבן לעצמנו ולזולתנו את הנכסף, את שאיננו עדיין, את זה שצריך להיות ואשר העדרו גורם לכך "שלא ניחא לנו במשטר הרוחני המקובל והמוסכם אצלנו", ואשר בגללו ולמענו עוד תתקדש מלחמה גדולה. מלחמה – אדרבא! ואפילו חריפה, ואפילו מכאיבה. אנו בכתובים הרבינו להכאיב, שְׁמנו נתפרסם כבר כחריפים ואולי גם חצופים. אבל מעולם לא פסלנו את יריבינו כעדי שקר, כבלתי מאמינים ברעיוניהם הקדושים להם. אנו אומרים: דעתכם נפסדת, דעתכם מיושנת – אבל בטוחים אנו, כי בכל מהותכם ומצפונכם קשורים אתם לעולם האידיאות הזה, שאנו מקדשים עליו מלחמה. וזאת נדרוש גם מן המחנה שכנגד. קודם כל: אמונה הדדית, שיווי זכויות בנוגע ליושר ולכשרות. אין מונופולין למצפון טהור.
כתובים, שנה ו, גיליון א, כ"ח בחשוון תרצ"ב, 4.11.31, חתום: אשל
מאורע נפל בקריית ספר שלנו, הראוי מכמה בחינות להיכתב על גיליון: המשכילים לראות את המכאיב-לב שבמגוחך – יוכלו להסיק מסקנות. הנה הליברטו:
בשורה בעיתונות: המשורר ח. נ. ביאליק כתב שיר!! מחזיק 50 שורות!! הוא יתפרסם בגיליון פלוני של שבועון אלמוני. ושמחה בעיירה: מזל טוב! ולד פיוטי חדש! בן זקונים! ולא הרגישו הצוהלים, כי בכל ההשתדלות הזאת לעשות נחת רוח לרבי, ובייחוד בנוסח הבשורה, הייתה2 שירות משונה של התעללות בשוגג. יותר מדי השתוממות לעובדה של כתיבת שיר, יותר מדי... עד כי מאליה עלתה האסוציאציה של "וה' פקד"...3 ולכך ודאי לא נתכוונו המבשרים. והרי אצל הגויים, ב"ה, כותבים המשוררים גם ב"גבורות" – ואין תוקעים על כך בשופרות, והשיר נדפס.
שיר – כמו שיר, ככל שיר מסוג זה, כלומר: שיר הזדמנות, שהיה עלול לעשות רושם אקטואלי לולא החזרה הפסוקית על מה שכתב המשורר לפני שנים רבות, ובייחוד אלמלא קדמו לו השירים הפוליטיים הנמרצים ממנו בשירה העברית החדשה. וכך – שגרה מאומצת, ומשום כך רפויה. קצת לשון קודש והרבה ביטויים, שבפרוזה סתם הם נמחקים בקולמוסו של העורך משום לשון נקייה, ובפיוט הם מעידים על חסרון נביעה חזונית המתמלא בתחליף, בצווחנות. זהו "פלצט"4 ושצף של משוררים, שבלשון השיר ייאמר עליהם, "המשוועים אחוזי עווית ומרותחי קצף".5 האנשים הטובים הללו אשר מנו בדחילו את האותיות ואת השורות בשיר הזה, כדי להיווכח ולהוכיח (למי?): אהא! עוד כוחו עמו (וממילא גם עמנו)! – למה זה לא מנו גם את מספר הגידופים, שבכל לשון קודשיותם אין בהם כדי לחפות על מיעוט השירה: "שמצה... שפך תמיד... דלף מלים נבובות... שיקוץ משומם ותועבה... מק... צרעת... מתנבאים נכפים... טמאי נפש... 7 תועבות – 8 שרצים... נגועי אלוהים... פיגול כל קודש... נערים אווילים... מפלצת... בוז... דיראון... קלסה... רוק... שיכור מתבוסס בקיאו"...6 האין הכמות הגידופית הזאת תוצאה הכרחית לאיזה ליקוי באיכות? האין זו אותה נשכנות טיפוסית, שלדעתו של ביאליק בדרשותיו היא סימן לחוסר כוח, להיסטריקה? בעל כורחך אתה נזכר ב"שפך" החרפות שח. נ. ביאליק זיכה בו בשעתו את בעל המעורר, י.ח. ברנר וסיעתו.7 אותו ההד גופו עולה משם, אפילו אותה המלה "שפך", שכוונתה האסוציאטיבית ברורה לכל מי שאינו חכים ואינו טיפש: שפך השיח ורחש השפתותים... היבבות והיללות... זבוביות... התמקמקות... צד "חזירי"... סיטרא דמסתאבותא... ריח רע של דומה לכיעור... הפקרות שחצנית, בערות צוהלת... שער האשפות... צפיחית בלקריצא...8 דלף של "טראגיות"... מתחכם ומתעקם ועושה ערמומיות... היוצא מפיו יש בו איזה טעם... מעין דגים מלוחים בדבש... לא נשרים מנקרים אותם אלא פרעושים עוקצים אותם... בצבצו משם, מתוך הבִּצה, סימנים לדבר אחר: טלפיים".
האם לא מן המקור הזה גופו נחצבו אותם "7 התועבות", ו"8 השרצים"?9 ובכן: ברנר "דומה לכיעור" וכו'... ועכשיו – הרביזיוניסטים – מק וצרעת וכו'... היינו הך, לא על המגודף מעידים הדברים אלא על זכותו של המקור הפיוטי, על עוז החזיון.
והגורל אוהב להתנקם, באותו תפריט הגידופים שהוגש לברנר בידי ביאליק יש עוד פסוק אחד: "איש לא יאמין לו". ולא פילל ביאליק, כי נבואתו לא תתקיים, כי הוא עצמו יכזיבנה במו פיו, כשיבוא לוועידת "השומר הצעיר" בפולין ויאמר, כי ג' מאורות יש לדורנו – ובין השלישיה גם... י. ח. ברנר!10 ועכשיו נוסעים חצרוניו של ביאליק לנהלל להרצות על ברנר, ובאותו מעמד, לכבוד ברנר, מדקלמים דווקא את השיר הזה... והעיתון מודיע: החברים שמעו את דברי השיר בהערצה למשורר. תלמידי א. ד. גורדון שמעו את "שפך" הגידופים והתמוגגו. ואם נשתמש בלשונו של השיר, הם "שתו מים קלסה וגמעו רוק כממסך יין".
אכן, אצלנו, כנראה, הכל אפשר, ומשום כן: אין טעם להשתומם על כל המהומה, שקמה מסביב לשיר בן 50 שורות, שהחצי ממנו הוא, על כל פנים, מחוץ לזיקה אמיתית אל השירה במשמעותה האלמנטרית. ועל כל אלה, על כולם כאחד אפשר לפסוק רק בנוסח השיר הנ"ל: "ראינוכם שוב בקוצר ידיכם ובושנו מאד".
משבר פנימי עובר כעת על הגדוד. זאת היא כמדומני הרגשה כללית של החברים בעלי ההכרה, בכל פלוגות הגדוד, וחובתנו היא לחפש, לחקור לסיבות המשבר ולמצוא את הדרכים לבער אחריהן אם אנו רוצים בקיום בריא והתפתחות נורמלית של גדוד העבודה. אופטימיות מושבעת "קזיונית"1 רק תכסה את הפצע בקוּר דק והמוגלה תוסיף להתפתח ולהצטבר מבפנים עד אשר יתפקע הקרום, ואז נשקפת סכנה לכל הגוף, לקיומו של גדוד העבודה.
בין יתר הטענות הרגילות והידועות לכולנו בדבר אי הסדר, חוסר הסדר, והאשמים בהם נשמעת בזמן האחרון יותר ויותר נעימה חדשה בשיחות חברים רבים שנאמנותם לגדוד אינה מוטלת בספק. והיא – אי סיפוק בחיי הגדוד. ואין זה עניין של נקרנים, החיים על מצבי רוח ומהלכים בגדולות, אלא הרגשה כמעט כללית של חברים עובדים הרוצים בחיי עבודה ושואפים לצורת חיים חדשה. לכאורה הרי לא נתהוו שום שינויים בצורת חיינו, אך לכל מי שמתבונן בתשומת לב לנעשה במחננו צריך להיות ברור, כי אי סיפוק זה שהוא לכאורה הופעה חדשה בחיינו, אינו אלא תוצאה טבעית מסִדרי המקום מיסודם ומראשיתם, שלא הספיקה עד הזמן האחרון לבוא לידי גילוי מפני קוצר הזמן של חיינו החדשים ומפני עצם חדישות דרכנו, דרך הקומונה הפרימיטיבית בעבודה ובסיפוק כל צרכי החיים המביאה את היחיד לידי אפטיה גמורה מפני חוסר עניינים, צרכי חיים יום-יומיים ויותר מקיפים – מוכרחת להביא לידי מועקה נפשית ואי שביעות רצון, שרוב חברינו נתון בהם בהכרה או שלא בהכרה, והיא גם הגורמת בהרבה לכל אותו אי הסדר וחוסר הסדר, היוצרים אטמוספירה של אי עניין וחוסר התעניינות. ולא יועילו כאן שום דברי מוסר והוכחות כי כל אחד צריך, מוכרח ומחויב להתעניין בעבודה ובכל מהלך חיינו – החלשת האימפולס הכללי של חיי הפרט בתוך אותו הסבך של מקריות, בתוך אטמוספירה של אדישות, חוסר בסיס ותליה באוויר, שהפרט נתון בה היא המביאה גם לידי החלשת ההתעניינות בעבודה ובכל חיי הכלל. ושאלת סיפוק הפרט, היחיד, איננה אצלנו שאלה של פרפורים בלתי רגילים ודאגות פרטיות פיסיולוגיות של אינדיבידואליסטים חולניים, אלא שאלה של חיים וצרכי חיים בריאים, חיים בלתי תלושים, שהפרט לא ירגיש בהם לחץ ומועקה חומרית ורוחנית בצד הכלל, חיים שהיחיד ירגיש בהם בסיס תחת רגליו, ואינו תלוי בכל רק באיזה "כלל מופשט" מה שאין עד כה אצלנו. החבר נותן את כל מרצו לכלל ומקבל מאתו את כל צרכיו בצורה מרוכזת פרימיטיבית כזו, שהוא טובע בו בכלל זה, וה"אני" של היחיד נשאר ריק ומיותם תובע את תיקונו ואינו מוצא, ומכאן תוצאות הריקנות ושממון, אפטיה ואי שביעות רצון. מלבד העבודה ומחוץ לעבודה אין לכל החברים עניין כל שהוא, הנהלת ענייני הכלל אינה יכולה וגם לא צריכה להימסר לכל הקיבוץ של מאות חברים, מלבד זה שישנם חברים שעל פי מהותם אינם מסוגלים או אינם מוצאים להם עניין בדברים אלה. (ומובן מאליו שבמצב כזה אין אז טעם לדבר על צורת חיים קבועה ועל חיים קבועים). הרצון והלהט והשאיפה לחיים חדשים שהביאו את כל אחד מאתנו אל הגדוד, יכולים להתפוצץ אל סלע המציאות, אם לא נתחשב בה. משך שנה-שנתיים יכול הפרט להתכווץ ולהימצא גם בתוך תנאים מעיקים עליו, במשך שנה שנתיים חשבנו נחיה ונראה. כל אחד מאתנו חשב: הכאוס הכרחי הוא בתקופת התוהו שלפני היצירה, במשך הזמן יתגבש הכל ויקבל צורה בהירה – והאמנם נתברר לנו במשך הזמן שאנו חיים יחד, מה הם התוכן והצורה שאנו רוצים בהם? אבל הרי אי אפשר להמשיך את קיומנו במצב כזה.
הסתמיות ואי הבהירות של ההרגשה והמחשבה מוכרחות לפנות מקומן להבנה בהירה והרגשה בריאה, אם אין אנו רוצים להגיע במשך הזמן מצד אחד למדרגת חֶבר אנשים היודעים רק לדרוש מאת ההנהלה לחם ושעשועים, מדרגה ידועה הן מן הבחינה האישית והן מן הבחינה החברתית, מדרגה שאין בה מן "הנפליוויט"2החופשי רק מן "עבדא בהפקרא ניחא ליה'",3 ומן הצד השני – לכיתת אנשים היודעים להתגבר על עצמם ולוותר, אנשים שבורים החושבים כי בהתמזגותם ובהיטמעם בחיי ה"כלל" הם מעלים את מהותם הסגופה במובן מוסרי. ואי המוצא?
1.ספרייתנו
מוסד תרבות זה אינו חדש בכל ציבור הפועלים באשר הוא וערכו רב למדי בחיינו. ואם במחנה נודד כך, בנקודת ישוב קבועה – לא כל שכן, הספרייה – נשמת הציבור היא. ואף על פי כן נוהגים ביחס למוסד זה יחס אם לא של ביטול גמור, הנה לא אגזים אם אומר: יחס של שוויון נפש השקול כנגד ביטול גמור. המקום קבוע הוא וזה מחייב הרבה. עלינו להמתיק כאן את חיינו וליצור את כל האפשרויות לסיפוק צורכינו השונים כדי שלא תינשאנה העיניים לבקש מתוך אונס רווח והצלה ממקום אחר. וכי מה עלול להיות עדיף במובן זה מספרייה (ספרייה ובית קריאה במשמע) הבאה לספק את העיקרי שבצורכינו המרובים שנתלשנו מהם לגמרי. רכישת ספרים שיהיו נכסי צאן ברזל שלנו כאן – במקום שאנו מכים שורש בו – מצוות-עשה היא אשר כל העובר עליה (במתכוון ושלא במתכוון), את נפש הציבור הוא קובע. ולצורך זה מפרישים אצלנו פרוטות שאינן מספיקות להשביע אפילו אחד משישים של רעבוננו. בנידון זה עלולה לסייע לנו בהרבה "הספרייה המרכזית" – ואולם שוויון הנפש מצד בעלי היכולת מביאהּ לידי כך שבגלל גרוש לגולגולת שאנו חייבים לספרייה המרכזית ואין אנו שמים אל לבנו לפורעו – מונעת זו מאתנו (ובצדק!) את עזרתה העלולה לתקן כל כך הרבה.
ולפי כך לא ייפלא הדבר, כי הסך הכול של עבודתנו התרבותית במקצוע זה זעום קצת ביחס למה שצריך ועלול להיות אלמלא אותו שוויון נפש וביטול לעניינים תרבותיים שוועדינו לקויים בהם.
2. הספרייה
[- - ]1 מקוראי עברית – רבים הקופצים בעיקר על הספרים החדשים (הוצאת "שטיבל" ועוד). להיטות יתרה מורגשת גם ביחס לספרים רוסיים, מעט פחות מזה – ביחס ליהודית2. ואולם איכותם וכמותם של אלו ואלו כל כך מצער עד שאפילו מחצית הרעב אין הספרייה במצבה הנוכחי עלולה לשבור [...].
הדרישות שהזמן גרמן ושתובעות את מלאתן3 מיד, הן: 1. להגדיל את מספר הספרים על ידי קנייה הולמת את צורכי החברים; 2. לחדש בהקדם הכי אפשרי את סיועה של הספרייה המרכזית (כלומר: על הוועד לסלק תכף ומיד את החוב – גרוש לגולגולת – שמגיע מפלוגתנו).
3. המקראה4
לא מועטים היו הקשיים שעמדו לשטן אף בראשית הסדר חדר הקריאה. חוסר מעון, ספסלים, שולחנות וכדומה... העדר גמור של עיתוני חוץ לארץ וקבלה ארעית ובלתי מסודרת של עיתונות הארץ, וכנגד כולם: לא נעדר אף אותו ביטול גמור מצד כל הוועדים למיניהם ובתוכם בראש וראשונה – ועד הפועל. ואולם קמעה-קמעה הוסרו המכשולים והמקראה (חדר הקריאה) סודרה ותיעשה, כראוי לה, למרכז תרבותי רב-ערך בשביל רוב חברינו. הוקבעה קבלת העיתונים מהארץ ומחוצה לה (הארץ, דואר היום, קונטרס, הפועל הצעיר, די צייט, בעפרייאונג ועוד...) הסתדרה גניזה שמדי יום ביומו נפרש לתוכה אקזמפלר אחד מכל המתקבל לספרייה. (יש כבר סדרים רצופים מעיתונות החודש בעבר). מספר המבקרים המינימלי – 50 חבר ליום (את עיתונות הארץ קוראים יותר מזה). מורגש צורך גדול בעיתונות הגולה. לא פחותה ממנו ההתעניינות במכתבי עת רוסיים. במובן זה יכולים לבוא לעזרת המקראה החברים עצמם: על כל המקבלים עיתונות מביתם בגולה למסור אותה לאולם הקריאה לתועלת כל החברים. ועם כל זה אין עדיין המקראה כסדרה וכהלכתה: שאלת המעון לא נפתרה כליל: החדר צר מלהכיל בו את מספר מבקרי המקראה ההולך ורב. וכמוה אף שאלת ההארה ושאר הצדדים הטכניים שמהם התפתחות המקראה תלויה. ומעוות זה אינו ניתן להיתקן אלא אם כן יבוא ועד הפועל לסייע בדבר ועמו כל חבר וחבר המכיר בערכו התרבותי הרב של המוסד הזה.
1.
פינה נידחת וטפלה ככל דבר שבתרבות אצלנו – שיעורי ערב. אין שַׂם אל לבו את מצבו של מוסד חשוב זה: אם בקו השלום הוא או לקוי, ואם לקוי, – למצוא ארוכה לשפרו. ולפיכך אין איש יודע כי שעורי הערב שלנו עדיין במצב "היולי" הם. ומכל שכן, שאין איש יודע את סיבות הדבר. החומר האנושי – נוזל עדיין: הללו נוספים והללו נגרעים – ואלה ואלה מעכבים בעד התקדמותם של הקבועים ועומדים. את אי קביעותם של המתלמדים יש לתלות בהרבה סיבות.
מקצתן – צדדיות-ארעיות ורובן – כלליות, מחויבות המציאות, המסובבות על ידי התנאים המיוחדים ללומד-פועל בכלל, ששעתו הפנויה קצרה ואינה מספיקה לו למלאות את כל צרכיו האישיים והציבוריים (שיעורי הגנה ועוד) ולומד-פועל ארצי-ישראלי שאי-ההתאמה בין התפתחותו הרוחנית ובין ידיעתו את השפה כל כך גדולים עד שהוא צריך להדיר עצמו מהנאת כל הצרכים הרוחניים ולחזור אל בית-רבן, אל ספסל דרדקים.
קביעות והתמדה מלבר ומלגו (כלומר: בחומר האנושי ובהתקדמותו), עלולה להיות בייחוד בכיתת המתחילים שידיעותיהם או ביתר דיוק: אי ידיעותיהם, של מתלמדיה דומות זו לזו. מה שאין כן בכיתות האמצעיות, כיתות הביניים, שההבדלים וההדרגות בידיעותיהם של הנלווים עליה כל כך מסובכים עד שכמעט מן הנמנע הוא להביאם לידי "מכנה משותף" והשיעור חדל להיות "מעניין" בשווה לכל נפש.
ולפי כך יש לשמוע מפני בני כיתה זו טענות ודרישות שונות זו מזו – הללו תובעים ממשיות יבשה, רק הקראות, רק דקדוק: אני הלכתי, אתה הלכת, הוא הלך... וכנגדם דורשים הללו לחלוחית: תנ"ך הבה לנו, ספרות, כי בהשתלמות אנו רוצים, במזון רוחני בשפה העברית. ואתה לך ותפוש את החבל בשני קצותיו. להתגבר על קושי זה ולספק לכל אחד את צרכיו אפשר רק על ידי מיון יותר מדויק ומכוון, כלומר על ידי ריבוי הכיתות וסידורים לא רק על יסוד שיתוף הידיעות הממשיות אלא גם, ובעיקר, בהתאם לשיתוף הצרכים. לפני שבועיים התחיל הדבר להתגשם: המתלמדים נחלקו לד' כיתות, מן המתחילים לגמרי עד המשתלמים שידיעותיהם בשפה מספיקים להם לשבור את צורכיהם הרוחניים בשפה העברית. ואולם נסיעתו של הח' י. שויגר1 הפסיקה את העבודה בראשיתה והמצב חזר ליושנו.
2.
ולהוסיף על הקשיים הללו קפצה עלינו בהיסח הדעת בזמן האחרון שאלה לא פחות סבוכה מן הצד הרוחני שבדבר ולא פחות קשה מצדו המעשי. הלא היא שאלת חינוך ילדים. כי הן לא בארעי ולא "במשהו מעין" את השאלה הזו נפתור.
איני רוצה להפליג ולהפריז בתבונת חינוך חדש בהתאם גמור לעולם החדש שאנו יוצרים, ואיני תופס את הדבר אלא במיעוטו. – עלינו ליצור, לפחות, את הסביבה השכיחה, את צורת חייהם של תינוקות דבית רבן, – עבודה הטעונה השתלמות מוסרית ופדגוגית והתמסרות של יום עבודה וגם יותר מזה.
3.
קיצורו של הדבר: כל אותם הקשיים, שבאו בעטיים של התנאים שפורשו לעיל, ששעות ערב לפועלים נתונים בהם, והשאלה החדשה, רבת האחריות והתוצאות, שעמדה על פרק, שאותנו מוכיחים למדי עד כמה מן ההכרח שאיננו סובל דיחוי זמן כל שהוא – היא הדרישה המעשית: להמציא מיד (מתוך הגדוד או מחוצה לו) גננת מומחה (לא "מדופלמת" במשמעותו הקזיונית [המתפלפלת] של שם תואר זה) אשר תכשר לקבל על עצמה את חינוך הילדים בכל רוחבו ועומקו של מושג זה, ולפחות, עוד מורה אחד, כדי לספק בשיעורי ערב את צורכיהם המרובים והשונים של חברינו.
כתובים, שנה א, גיליון ו, י"ז באלול תרפ"ו, 27.8.1926
עָוול מוסכם הוא באלף השישי ליצירה ובמאה הראשונה למהפכה: הליריקה הוכרזה ממזרת! הליריקה – אומר העוול המוסכם והמסוכן הזה – הוא סַבּוֹטַז' של הבורג ה"רוחני" הקטן במכונת-אנוש המפורזלת. זהו דוד נעים זמירות, אשר אימתו, אימת חלוקי אבניו הקטנות, על מצחו הנחושה של גולית.
בנוסח-השרד של המהפכנות הרשמית ניתנה לה פתקה צהובה: "בורגנות פעוטה". אז החל ה"לינץ'" של הביקורת הפרולטקולטית1 "שמטוה!".2 ואין לך פלסתר וכפיות תודה גדולה מזו – כי מי עוד נרדף על צוואר ע"י אגרוף הציביליזציה, כמו היא – האיילה השלוחה של רוח האדם, היא – המעוררת בהשבעות ובשם המפורש את רוח הפרא הקדמון הנרדם בנו, היא – הגילוי האלוהי-הברברי של צלם האדם.
אך הנה חֵטאה הפלילי של הליריקה – אשר אין לה מולדת, אשר צועניותה האלוהית מוכנה תמיד להסיע בסערה את יתדות האוהלים, ואין לדעת: איפה "תֶאֱהַל"? איה, ואם לאורך ימים, תפרוש יריעותיה? נשמה בלי פספורט היא הליריקה, נשמה עורכת גלות, כי הדרך היא הֶרָה – אל האלוהים.
א. בלוק היה הראשון (ואולי גם היחידי) בין משוררי רוסיה אשר ניחש באמת את המהפכה, אשר האזין להד קרחונים גולשים מהררי-עתיד, הרחק הרחק מזה – כי הוא חונן את החוש השישי, את השמיעה המוסיקלית האבסולוטית – את הדם הלירי.
בלוק ראה במהפכה את הליריקה הסטיכית, הליריקה המקובצת, ההופכת את הפיוט הקצוב של היחיד לסער. והוא לא נרתע מפני הדיסוננסה הנשמעת לאוזן ברון יחד מקהלות המונים. כי הוא ידע, שהליריקה האמיתית – זהו הביטוי של הגזע הַסְקִיתי החדש המסתער לבוא: הקרחונים קרבים אל מרגלות ההר. והוא "קיבל" את המהפכה.
האמנם התכחש בזה לעצמו, לליריקן שבו? והלא מי כמוהו ידע, כי האמנות אינה אלא "קול הסטיכיה ועוזה".3 מי כמוהו ידע, כי היא-היא מהותה היחידה, מהותה ומטרתה, ואידך – "בניין-מוסף הוא, פרי עמל ידיה הטרחניות והקדחתניות של הציביליזציה". על כן אמר: אל נערבב את הערוצים. מה יתעטף בטלית גוף מתכחש לאלוהים! המהפכה הוא הכוסף לשיווי משקל, להרמוניה שבין אדם לבוראו, בין אדם לחברו, בין האדם לטבע, בין אדם לעצמו ובשרו. והציביליזציה – פירוק חוט השדרה לחוליות. הַיַבֶּשֶת המפולגת לְאִיֵי-אִיִים.
מה, אפוא, יעשה האמן? מדוע יכלא את תהִלי-הדם בי"ג מנענעים של פסנתר, בכ"ב אותיות של אל"ף-בי"ת? לאמנות הרשמית אין רזוננסה [תהודה]. זוהי "המוסיקה הקטנה" של הדור.
הה, אתם המיטיבים התענג כל כך בנגן כינורות כְּאֵב בטהובנים-וגנרים עלי במה. – איכה תאטמו אוזניכם משמוע קול תזמורת הדם על במה אחרת – והיא תבל רבה? משמע, שרימיתם את האמן. משמע שהקציתם לו מלכות מן הבמה ועד עור התוף באוזן. הנה כי כן אתם שומעים את דבר ה'? אכן, לא אתם האוזניים. לא בידיכם הופקדה רוח המוסיקה. מאת הגורל והאלוהים הייתה זאת ליתן הפיקדון במקום נאמן יותר. ולא כשומרי הנס, אלא כבעלים-שלא-מדעת ישמרוה ההמונים ויישאוה מדור אל דור.
אז נולדו "הסקיתים"ו"שנים העשר".4
רבים נדו לו: הוא, ה"פָרש החיוור" – איכה בגד בַּ"גברת הנאוה"?5 איכה התכחש לשורש נשמתו? ולא הבינו, כי –
"”это все о том же"6 כי אחד הסולם אל האלוהים – ואין זולתו.
אז, בימים הטובים ההם, בטרם היות הפיוט לסער, עת רק אוזני-סגולה שמעו המון צלילים רבים בבטן האדמה, כמו יערכו המנגנים מיתריהם בטרם התקדש הנגינה, אז היו הם, הגיפיוסים והמרז'קובסקים.7 מתכנסים בסוד חכמים ומשוררים לדַבר, אחת לשבוע, על אלוהים – מין "פייף-או'קלוק" לרגלי הר סיני. הה, יש הרבה מלים נועזות, המון ניבים מעפילים ומאפילים! צריך רק לדעת לצרפם בצירופים – והם ידעו. כולם ידעו, עד אחד. רק א. בלוק לא ידע. הוא לא בא בקהלם: על אלוהים אפשר לשתוק – או לבכות במסתרים. או – אז נולדו ה"סקיתים" ו"שנים העשר":
...כּה בָעֹז תִצְעַד הָרֶגֶל...
כלֶב-מַמְזֵר – מאָחוֹר:
מִפָנִים – עִם אֹדֶם-דֶּגֶל,
תּוֹך סוּפָה נֶעְלָם כִּמְעָט
וּמִמָּוֶת לֹא יֵחַת,
בִּצְעָדָה רַכָּה, טוֹפֶפֶת
כִּבְמַחְרֹזֶת-כְּפוֹר מָכְסֶפֶת,
כְּלִיל-פְּרָחִים עַל רֹאש יַזְרִיחַ –
הוּא יֵשׁוּעַ הַמָשִׁיחַ.8
קלסתר פני ישו מבעד לעב-הזוועות. אלהים ב"שִינֶל" [מעיל, סגין], אפור דווקא. אכן, "המוסיקה אינה נפסדת לעולם".
אך יש והיא מסתלקת. "כל תנועה הורתה ולידתה ברוח המוסיקה. היא פועלת בכוח-כוחו, אך מקץ תקופה ידועה היא חדלה להיות קולטורה ונהפכת לציביליזציה".9 אז תשתרר איזו דומיה איומה, אנטי–מוסיקלית – כמו שם, בטרקלין המרז'קובסקים. זהו סילוק שכינה, אשר לפתע יתרוצץ האדם מחדר לחדר בביתו המַשמים וישווע: אבא! אמא! – – – עד אם יבין: עזובי הוא. לא יתום – עזובי.
– אני חֵרֵש. אינני שומע כלום. הנה אתם הומים פה ומהמים – ואני איני שומע דבר. צללים זעים סביב לי, צללים אילמים. – כך התאונן בשלהי ימיו.
האמנם נתבדה היעוד של האמנות? האמנם רמייה הייתה "מחרוזת הכפור"? ו"שרוק-רוח בלי הרף"10 – האמנם הִגלה את השכינה?
אכן, מה שעוללו שם, ב"פייף-או'קלוק" האלוהי, לאשר-לא-יבוטא – עוללו כאן לליריקה הסטיכית – למהפכה. אלו ואלו הוציאו מן הדת את... האלוהים.
אז הוכרזו גם ספריו ל"חיצוניים".11 האיילה השלוחה נרדפה שוב על צוואר. לא סלחו לליריקה את צועניותה האלוהית. דרשו פספורט מעם הרוח המתחולל בין דשא לכוכב, ומספינת ה"מוסיקה-הגדולה" של הדור תלשו את המפרשים צָבֵי-הסַעַר. וארובות עשן עם קומפס [מצפן] ניהלוה בערוצים אחרים, מקום שם כל תנועה "חדלה להיות קולטורה ונהפכת לציביליזציה".
ההשכים בוא – או אחר את המועד, הוא הליריקן בדור שאינו לירי?
טרוצקי12 מנחם, כי יש יום והלחם הלירי יעלה על שולחן כל אדם כלחם הארץ. אך לא עתה המועד. והוא? הוא חשב, כי בא מועד. על שולחנו, "כוסו של אליהו", והדלת פתוחה במפולש כבשעת "שפוך חמתך". עתה ראה את הכוס שתויה – ואליהו לא בא. הוא האמין יותר מדי במוסיקה.
מה יעשה, אפוא, האמן – וייעודו הגדול נעשק לפתע? המַיָקוֹבְסְקִים13 בחרו בדרך הקלה ביותר – ב"נתיב התענוגות". הם היו לשושבינים בשעה שהכלה הייעודה להם נכנסה לחופה זרה. בלוק הלך ב"נתיב העצבונות" – הוא חדל לכתוב. הוא לא וויתר על הכַּלָה שלו בגלגוליה השונים, למן "גברת הנאווה" דרך "הפֶלאית"14 (נייזנקומקה, neznakomka) אל ה"קטקה"15 אשר – בַּ"שנים העשר" – הוא נשאר ה"פרש החיוור" של ה"שכינתא בגלותא".
ואת הצלב הזה נשא בדומיה אל הגולגלתא שלו:
פּה נצלב – – –16
מקץ ארבע שנים נפגש שם עם יסנין:17 כאילו קורָא ברמה לכל הפילַטוסים18 של הליריקה אשר בכל אתר ואתר:
המוסיקה אינה נפסקת לעולם – היא רק מסתלקת.
ילקוט אשל, צרור מאמרים ורשימות, הוצאת ספרית פועלים, מרחביה, 1960.
מסות ומאמרים, העשור הראשון, (1922–1933), עורכות: חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים – הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ באוניברסיטת תל־אביב, תשע"א, 2011.
בקרוב...
רשימתו של מר רף-רף1 לרגל יובל העשרים לכרכי התקופה זו הרשימה המסיימת ב"יישר כוח" ו"ויחי!", היא, אמנם, חגיגית מאד וריח של "לחיים" נודף הימנה, אך – נכנס יין ויצא סוד...
אין, כמובן, כל עוון בזה, אם אדם רואה בעשרים כרכים בלבד, – "רכוש" ו"פלא". אך הטון הזה של: "כשר! כשר! כשר!" אינו מקרי מכל מקום.
הכל כשר בהתקופה, הכל טוב ויפה, ויותר מזה: "כך צריך להיות!" – מין הכשר למפרע. אך גם זה יש לו כפרה סו"ס [סוף-סוף]: וכי מי זה מוכרח לקטרג (או "להתאונן" אפילו) על התקופה בשל איזה שטויות, כגון: ש"התקופה היא משמרת".2
אלא שמתוך כל הדברים הקטנים הללו, מתוך רשימת יובל זו, שהיא, לכאורה, רשימת הזדמנות, – מבצבצת בכ"ז ועולה שאלה דווקא לא קטנה, שאלת השאלות, המדריכה, כנראה, גם את מנוחתו של "המברך על הכוס" (לא הכל חלק בחתונה הזאת...).
– מה? משמרת? – – –
וחוזרת הפלוגתא, זו הסדרה הידועה: ישן וחדש.
על כורחך חוזרת.
סו"ס ממה נפשך: יש ישן וחדש או לא? (ר"ל: לגבי בעל הרשימה גופא), נאמר שלאו, היינו, מר רף-רף גורס את הנוסחה: לא ישן ולא חדש – אלא שאר-רוח, יש ספרות יפה ובלתי יפה. דבר כתוב בכשרון או בלי כשרון, בטעם או בלי טעם וכו'... ושאר המידות אינן ולא כלום (שהרי זוהי "אבן-השתייה" של ההדים!) – אם כן: מה פירוש "התקופה היא משמרת"? מה פירוש "התקופה צריכה להיות קצת יותר ערה ואמיצה גם ביחס לצורות לא כל כך מקובלות?"
רק קצת? ולמה לא לגמרי? – הרי יש רק כשרון וספרות ורעננות ותו לא!?
ורק "ביחס לצורות לא כל כך מקובלות"? – נו, וביחס לצורות לא מקובלות עוד לגמרי? – – –
אגב, משמע, שגם כאלו יש. משמע, שיש משהו מקובל ולא מקובל (ומי הפוסק?), יש "שולחן ערוך", יש תרי"ג מצוות – מהך גיסא, מה שמחייב מציאותם של שקצים, טרפניאקים [אוכלי טריפה], אוכלי "חלב ומסמרים" (הטרמינולוגיה של המשמרים הדתיים) – מאידך.
אך למה זה נשער השערות, ומר רף-רף מצהיר בפירוש: "אין ספרות מתפרנסת בחדש, ברגעי". –
– הנה! כאן יצא הסוד!
ופה לא רק קביעת מציאותם של החדש והישן בלבד. פה יש כבר הערכה מפורשה ורשמית של שניהם גם יחד:
החדש הוא "פינה", הוא "משעול", והעיקר: "רגעי".
והישן הוא: "יצירה מקורית", "הדרך הרחבה" וכו'...
אז למה ההתחמקות? הרי מוטב לומר בפירוש: יש ישן ויש חדש. והישן הוא כשר בתכלית הכשרות והחדש – טרף-פסול. וכי למה השדכנות הזו לזווג זיווגים שאינם מן השמים? כי הרי יש משמרים ויש מתפרצים. – מחניים!3 זה לעומת זה. עוינים זה את זה, לוחמים (מלחמת מצווה!). והתקופה אינה צריכה, אסור לה להיות "ערה ואמיצה" אפילו ביחס לצורות מקובלות כמעט-כמעט... אלא שסו"ס... כך וכך...
כי למה הנדבה הזאת? זו גמילות החסד הליברלית, הטולרנטית!
ואילו על חוט זה היה חורז מר רף-רף את תשבחותיו להתקופה ומוחק כמה שורות של "מהיכי תיתי" [לצד שמאל – היה הדבר אמנם סותר קצת את השטר "רעננות",4 אבל... אבל מותח קו ישר.
ועוד שאלה אחת (והא בהא תליא!)
זה פעמים רבות (בכתב ובע"פ) קראנו ושמענו: "תקופה אפיגונית!" (תריס חדש בפני הפורענות!) היינו? – יש תקופות אפיגוניות ותקופות שאינן אפיגוניות. תקופות ולא סופרים (תקופות – בלי מירכאות). התקופה אינה מוכשרת עכשיו לתת סופר גדול – ולך צווח: חי וקיים! עקרה ולא ילדה – ודי!
קמע מובהק. מין אחריות החיים למפרע.
ובכן? – ובכן: טוב! ממשיכים. אין בד חדש? – לא רע. ובכן מכבסים את הלבנים הישנים באמבטי האמנות. טולאים טלאי, מאחים תפר. – לאט-לאט! הברומטר מנבא מזג אוויר פושר. לא קרירא ולא חמימא. גשמים לא ירדו – אפשר בלב סמוך ובטוח לצאת בלי ערדליים. ואם ח"ו [חס וחלילה] יש מי שהם (מה? בתקופה אפיגונית?!) – אז ילכו ו"ימצאו להם פינות". "הדרך הרחבה" אינה בשבילם – ו"אין להתאונן": "כך צריך להיות". "זוהי תפקידה של תקופה אפיגונית".
מילא. נניח כך, אבל אם התקופה (בלי מרכאות) היא הסובבת את אבני הריחיים של הספרות, היא המשרה ארשת-פנים לסופר, – הרי כל "הבניין" נהרס. – כלום הייתה עוד תקופה כזו אשר צריכה הייתה להרוס את מבצר המשמרות בספרות (כמו בחיים) – כתקופתנו אנו? ואפילו אליבא דרף-רף, ומנין דווקא עכשיו זה הביטחון הגמור שלא "יפרוץ השד"?5 עכשיו, דווקא עכשיו, בשעה שכל המזוזות נפסלו והדלתיים פתוחות לכל מיני כרכורי שדים. רחמנא ליצלן!
לא! גם זה אינו קו ישר.
אך יותר מכל מוזרה החלוקה: דרך רחבה ומשעולים.6 האחוזה הגדולה – לבועזים7 (כמובן!) והקטנה – לדלת העם.
אילו הייתי גם אני סובר כסברתו של מר רף-רף, כי באמת יש בספרות "שאלת מעמדות" של ישן וחדש, – ודאי שהייתי הופך את החלוקה (מכל מקום רחבות יתירה אין בדרך הישנה, שהרי עלו כבר עשבים בלחייה והצרו אותה). אלא שכל החלוקה הזו מופרכת לדידי מעיקרה.
שאלת הישן והחדש – לא שאינה קיימת, אלא שהיא כולה בתחומו של "דור הולך ודור בא", היינו: אין סתירה בין הישן והחדש – יש התפתחות. גם המהפכה אינה סתירתו של העולם הישן, של ה"בנוהג שבעולם" – אלא שינוי פרצופו – גלגול!8 הן לכך מוכרח היה הקיים להתגלגל לעתיד לבוא גם באורח טבעי – מחר או מחרתיים! ורק קפיצת דרך הייתה כאן (אולי...), בחינת "אחישנה",9 פסיחה על איזה חוליות (הטוב הוא הדבר אם לאו – לחוד).
והספרות – כחיים – גוף אורגני היא, וחוט השדרה לה,10 והישן והחדש – החוליות. חוליה בתוך חוליה, חוליה תוך חוליה (גם ברוסיה הסובייטית הלא משתפים עכשיו את "הישן" בעבודת החדש).
ורף-רף מה הוא אומר? – הישן – חוט השדרה, והחדש – צלע צנומה המפציעה לכאן או לכאן. כן! גם צלעות יש בשלד הספרות, אלא שזהו רק מין יוצא-דופן, מין Unicom, מין נזיר ספרותי שאין קולו מצטרף למקהלה, לכאורה. לכאורה! – כי באמת רק גוויה אחת היא הספרות, ונשימה אחת לה – נשימת החיים. ובחיים אין ישן וחדש, – כי ההפך האחד של החיים הוא המוות.
ולבסוף, עוד על טענה אחת.
– "צעירים"! לא בכם מתחילה הספרות!
– נכון! אך לא ב"זקנים" הספרות נגמרת.
כי אין הספרות (כחיים!) מתחילה ואין הספרות נגמרת – הספרות נמשכת. חוליה בתוך חוליה, חוליה מתוך חוליה.
חוט השדרה.
"אנוכי ד' אלוהיך... לא תעשה לך פסל"
ואי צלם אלוהים? ואיה האדם אשר בצלמו עשאו?
האדם רוצה גוף ודמות הגוף. האדם רוצה לראות את הקולות. על כן – ויתפרקו כל העם: עגל! עגל!1
לי תוחבים תמיד: יהדות! יהדות! בני נביאים אנו, וחזון הנביאים – "דבר" הוא ולא "צלם". לכל היותר: בחינת "משל למה הדבר דומה", "לְשַׂבֵּר את האוזן". והעיקר? העיקר הוא "הרעיון המוסרי". הנמשל.
אך את ה"רעיונות", סוף-סוף, מכניסים אל "מחסן הגרוטות" של האנושיות. היום או מחרתיים. ואת הפסילים אנו חופרים ומוציאים מתוך האדמה. כי הצלם של הרעיון הוא הנצחי. הפרצוף. סבר הפנים.
ה"מוסר השכל" של המלך ליר כבר חדל מזמן לחיות בשבילנו, אך קלסתר פניו של המלך הזקן בשעת הסערה ילוונו תמיד. וזה כוחה של דרמה שכלי תשמישה צלם: גוף ודמות הגוף.
כי הצלם מפרצף את הדברים.
והליריקה? זו הליריקה הערטילאית שנתלבשה במלים (אחת היא אם במגוהצות, כשַׂלְמוֹת נסיכות או פשוטות כשל הדיוטיות) – שוב אינה פועלת עלינו. ניטל הברק הראשון. נשחקה המטבע. אין קרדיט למלה בלי "נכסי צאן ברזל". בלי גוש. בלי קרקע: בלי צלם...
– עָצֵב אני!... לבי מתעטף ביגוני... וכו'...
ונדמה לי, כאילו טורח לפני המשורר ונשבע בהן צדקו ובחיי ראשו, כי כנים דבריו: חי ד' כי עצב אני!
אבל אינני מאמין, אני רוצה לראות את הקולות.
כי מופשטת היא הליריקה המילולית הזאת, ספיריטיסטית היא, ניורסטינית [רגישה מאד]; כי בשר אין לה.
בשם המפורש אין בוראים עולמות אפילו של רגשים. גם את הלכי-הנפש צריך לפסל משיש של מלים, כי השירה היא – "סקולפטורה דינמית": הפסילים מתנועעים כאן, משמיעים קול, וההעוויות של הפרצוף, ולא ה"הה" וה"אהה", הן המביעות לנו רחשי הלב.
ולשווא נחתמו "הגבולות הקטנים" בתורת הספרות: אפיקה, ליריקה... האמנות החדשה מתלבטת לבטל גם את "המעמדות הגדולים" – רוצים הסקולפטורה והציור בתנועה, בקול. והמוסיקה בתמונה, בצבע. והמלה – בצלם.
אך צריך להבחין בין דמות ודימוי, בין צלם והשוואה: בין התמונה המיתולוגית וה"כמו" הספרותי, הרטורי.
המטפורה הספרותית, שרק אמצעי אמנותי היא, סתם "גזירה שווה", ולא פרי התגלות דתית, חזון, – צאצאת המליצה היא. בחינת: "לא היה ולא נברא אלא משל היה". הסופר יודע אבל אינו רואה. יודע הסופר כי השקיעה, באשר אדומה היא, הרי יש בה כדי להידמות לשרפה. אבל אין הוא רואה כאן את הלהב ראייה ממש, עד כדי פחד להושיט יד ולנגוע בו פן ייכווה.
התמונה אצלו אינה אלא גלגול ספרותי, כלומר: השאלה בלתי מחויבת, פרי הסתכלות פיזית ועמידה מן הצד, – ולא חזון, ולא התרשמות של קדמון, של מאמין.
כי צריכה אמונה, צריכה הרגשה אלילית המעלה את המטפורה לידי צלם, לידי סמל, לידי יצור מיתולוגי.
מטורף שנתקעה "משוגעת"2 בלבו, כי מזכוכית קורץ, – צועד תמיד בטפיפה ובזהירות, פן יינגף ויישבר לרסיסים.
הנה כי כן צריכה להיות התמונה הפיוטית: "משוגעת". אלילית. מחויבת. בחינת: "פשוטו כמשמעו". או כמו שהחסידים רגילים לומר: "בפועל ממש".
אשר לרעיון – לא איכפת לי. אין אדם חי מרעיונות.
ואשר להרגשה, להתרשמות (לא בשל תוכנם האקדמי של המושגים, כי אם בשל מהותם האנושית הגדולה) – הנה משבח אני את ה"עגל" יותר מאשר את ה"לוחות" וסוף-סוף אף משה לא נחה דעתו עליו עד אשר ראה את אלוהיו. לפחות מאחוריו.
כי רוצה אדם בגוף, בצלם.